מלחמת היהודים · פרק ה׳, ל״ג

ה. זמן קצר ישבו היהודים במנוחה ולא הגיחו מן העיר, ופעם אחת הכירו, כי נפוצו הרומאים למלאכתם בקרב מחנם, בחשבם כי נסוגו היהודים מפניהם, באשר כשל כחם ופחד נפל עליהם, - ולמראה הדבר הזה פרצו המורדים בהמון רב מתוך מגדל הִפִּיקוֹס דרך השער הנעלם ושלחו באש את בניני הרומאים וגם העפילו להבקיע עד מצודות מחנם. לקול צעקת היהודים מהרו הרומאים הקרובים להתיצב במערכה והנמצאים מרחוק נהרו לעזרתם. אולם המורדים התחזקו באֹמץ לבם על טכסיסי הרומאים והצליחו להניס את העומדים במערכה, אשר פגעו בהם לראשונה, ויחד אתם גם את הנאספים לעזרתם. ומלחמה נוראה פרצה מסביב למכונות־המלחמה, כי היהודים בקשו לשרפן והרומאים התאמצו לסַכּל את עצתם. וצעקת הנלחמים הפרועה עלתה השמימה, ורבים מהעומדים ראשונים במערכה נפלו חללים. אולם היהודים נלחמו כנואשים וידם היתה על העליונה ואש נגעה במצודות הרומאים וכמעט עלו כֻלּן על המוקד עם המכונות יחדו, לולא עמדו על נפשם רבים מפקודי אלכסנדריה בשארית גבורה, כאשר לא קוו מראש, וקנו להם שם תפארה בקרב הזה, ובזה נתנו זמן לקיסר לאסוף את גבורי הרוכבים ולהתנפל על האויבים. הוא המית בידו שנים־עשר מחלוצי היהודים, ולמראה הנגף הזה פנה ההמון הנשאר עֹרף, והקיסר רדף אחריו ולחץ את היהודים אל תוך העיר והציל את בניני הרומאים מאש. וגם אחד היהודים נתפש חי במלחמה הזאת, וטיטוס צוה להוקיע אותו על צלב לפני החומה, למען יראו הנשארים וייראו ויכנעו לפניו. ואחרי אשר נסוגו היהודים אחור נפגע גם יוחנן ראש האדומים, בדבּרו עם אחד ממכיריו מאנשי־הצבא לפני החומה, כי אחד הערבים ירה בו חץ והמיתהו מיד, ואסון גדול היה ליהודים ואֵבל כבד למורדים במותו, כי היה איש גבור־חיל בזרוע ימינו וגם נשוא־פנים בתבונתו.