מלחמת היהודים · פרק ה׳, ל׳

ב. אלה היו הליכות ירושלים בימים ההם. וטיטוס סבב בראש רוכבים בחורים את חומת העיר מחוץ ותר לו מקום, אשר ממנו ישתער על החומה. אולם בכל אשר הביט לא מצא חפץ, כי מעבר הנחלים לא נמצאה כל דרך אל העיר, ומן העבר השני נראתה לעיניו החומה הראשונה החזקה מאד והוא פחד, פן תִּשׂגב מפני כל מכונות־הרעש. ועל־כן יעץ להתנפל על העיר אצל מצבת־הזכרון ליוחנן הכהן הגדול, כי במקום הזה היתה המצודה הראשונה שפלה יותר והחומה השניה לא התלכדה בה, יען אשר לא שמו אנשי ירושלים את לבם לבצר את העיר החדשה גם במקומות אשר לא רב מספר יושביהם. ומשם היה נקל לצרים להבקיע אל החומה השלישית. בדרך הזאת אמר טיטוס בלבו ללכוד את העיר העליונה ואת הר־הבית יחד. ובעת אשר תר את החומה מסביב נפצע אחד מאוהביו ושמו נקנור בשכמו השמאלית, כי הוא נגש יחד עם יוסף קרוב אל החומה ונסה לדַבּר שלום אל העומדים עליה למעלה, אשר היה מיֻדָּעם מכבר. בדבר הזה הכיר הקיסר לדעת את חרון־אף היהודים, אשר לא עצרו כח לאסוף את ידיהם גם מדורשי שלומם הבאים להצילם, ובזה התעורר עוד יותר לעבוד במלאכת המצור ושלח את הלגיונות אשר לו להחריב את כל המקום אשר לפני העיר, וגם צוה עליהם לאסוף את כל העצים הדרושים לשפוך הסוללות. הוא פקד את צבאו בשלש שורות, למלא את העבודה, ובין הסוללות בתוֶך הציג את היורים ורובי־הקשת, ולפניהם את כלי־הקלע המהירים ואת זורקי־הרמחים (הקטפולטות) ואת מכונות רומי־האבנים (הבליסטראות), לעצור בעד האויבים מהגיח על עושי המלאכה ולגרש מעל החומה את האנשים, אשר יבקשו לעמוד להם לשטן. חיש מהר נחטבו העצים וכל המקום לפני חומת־העיר נהפך לשממה. ובעת אשר אספו הרומאים את כל הדברים הדרושים לשפך הסוללות וכל הצבא יגע בעבודה הזאת, לא ישבו היהודים בחבוק ידים. עַם העיר, אשר סבל את הַשֹּׁד והרצח לבלי הרף, החליף הפעם כח, כי קוד, לשאוף רוח מהיום והלאה, כאשר יהיו המורדים טרודים במלחמה מחוץ, וגם האמין, אשר יוכל לקחת שפטים בחַיָּבים (עושי התועבות) לעת אשר תהיה יד הרומאים על העליונה.