מלחמת היהודים · פרק ד׳, ע״ו

ג. ככה הִרבּה צצינה לדבר על לבות אנשיו ועבר עם חילו יחד אל אנטוניוס. אולם בלילה ההוא נחמו אנשי־הצבא ממחשבתם, כי פחדו מחמת שולחם, פן תהיה ידו על העליונה. הם שלפו את חרבותיהם, ורצו להכות את צצינה נפש, וכמעט מִלאו את רצונם, לולא נפלו שרי־האלפים לרגליהם והתחננו אליהם על נפשו. אנשי־הצבא השיבו את ידיהם מהמית את צצינה, אך אסרו אותו בנחשתים והתכוננו לשלח אותו אל ויטליוס. וכשמוע אנטוניוס את הדברים האלה, ערך את אנשיו והוליך אותם להלחם במתקוממים, ואלה עמדו על נפשם מעט מזער ואחרי־כן פנו עֹרף ונמלטו אל קרֵימונה. פרימוס לקח עמו את רוכביו, וסגר על מוצאי המבצר, ואחרי־זאת הקיף את רֹב צבאם לפני שערי העיר והכה את האנשים לפי חרב ויחד עם פליטיהם הבקיע אל העיר ונתן אותה לאנשי־צבאו לבז, וסוחרים רבים מן הנכרים וגם רבים מאזרחי העיר נפלו בחרב ויחד אתם נשמד כל צבא ויטליוס, שלשים אלף ומאתים איש. אולם גם מאנשי־צבא אנטוניוס, הבאים עמו ממוסיה, נפלו ארבעת אלפים וחמש מאות חללים. ואחרי־כן הוציא פרימוס את צצינה לחפשי ושלח אותו אל אספסינוס לבשר את דבר המעשה. ובבואו קבל אותו אספסינוס באור־פנים וכסה על חרפת בגדו בעשותו לו כבוד, אשר לא קִוָּה לו.