מלחמת היהודים · פרק ד׳, ע״ה

ב. ובעת ההיא לקח עמו אַנְטוֹנִיּוּס פְּרִימוּס את הלגיון השלישי מן הצבא החונה במוּסיה, כי הוא היה נציב בארץ ההיא, ומִהר להקדיש מלחמה על ויטליוס. ויטליוס שלח לקראתו את צֶצִינָה אַלֵּינוּס עם צבא רב, כי בטח באיש הזה, אשר השכיל לנצח את אָתּוֹן. צצינה יצא מרומא והחיש את מסע צבאו, עד אשר מצא את אנטוניוס בקרבת קרֵמוֹנָה העיר אשר בגַליה, והיא גם עיר הגבול לארץ איטליה. אולם בראות צצינה את המון אויביו ואת טכסיסי מלחמתם הטובים לא נועז להתנגש אתּם, ובהבינו, כי לא יעלה בידו להסוג אחור לבטח, גמר לבגוד באדוניו והקהיל את שרי־המאות ואת שרי־האלפים אשר לו ופתּה אותם לעבור אל אנטוניוס, בהשפילו את חסן ויטליוס ובהרימו למעלה את עֹצם ידי אספסינוס. הוא אמר להם: ״הנה ויטליוס נושא רק שם מלכים, אולם כל תֹּקף המלוכה. נמצא בידי אספסינוס. על־כן טוב לנו למהר ולהפוך את הצרה לרוָחה ולהפר בעצמנו את הסכנה, בטרם נכרע במלחמה. כי אספסינוס יעצור כֹּח לכבוש את שארית הממשלה גם זולתנו וּויטליוס לא יוכל להציל את כסאו אף בעזרתנו״.