מלחמת היהודים · פרק ד׳, ע״ז

ד. וכאשר הגיעה הבשורה אל סַבּינוס, היושב ברומא, כי אנטוניוס הולך וקרב, התאזר עֹז ואסף את גדודי אנשי־הצבא, השומרים על העיר בלילות וכבש בעזרתם את היכל הקפיטוליון בלילה ובבֹּקר נלוו אליו רבים מנכבדי העם וגם דומיטיַנוס בן אחיו, אשר בו שמו מבטחם, כי יתגבר על האויב. ויטליוס לא שם לבו לצבא פרימוס, והֵעיר את כל חמתו על סבינוס והמתקוממים עמו, כי ביצר לבו האכזרי צמא לדם נדיבי העם ושלח את חלק הצבא, אשר בא עמו [מגרמניה], להשתער על הקפיטוליון. בגבורה רבה נלחמו אנשי־הצבא האלה, וגם צריהם העומדים במקדש למעלה, אך לאחרונה התגברו הלגיונות הבאים מגרמניה בעֹצם מספרם וכבשו את הגבעה. בדרך פלא נמלטו דומִיטיַנוּס ורבים מראשי הרומאים, ויתר ההמון כֻּלו הֻכּה לפי חרב, וסבינוס הובא אל ויטליוס והומת. ואנשי־הצבא בזזו את קדשי ההיכל, ואחרי־זאת שלחו אותו באש. וכעבור יום אחד בא אנטוניוס עם חילו אל שערי העיר, ואנשי ויטליוס יצאו לקראתו להלחם ברחובות העיר והֻכּו שלש פעמים ונשמדו כֻלם. ויטליוס יצא שכּוֹר מארמון המלוכה, כי הִרבּה לאכול ולהיטיב את לבו - כאלו ידע כי זאת היא סעֻדתו האחרונה - וההמון סחב אותו ברחובות העיר, והִרבּה ליסרו ולענותו בכל מיני ענויים, ושחט אותו בראש חוצות רומא. וימי מלכותו היו שמונה חדשים וחמשה ימים. ולוּ נגזר עליו להאריך ימים, כי עתה קצרו ממשלת רומא למלא את שׂפק תאותו. ומספר יתר החללים היה חמשים אלף ומעלה. הדברים האלה קרו בשלישי להדק אַפֶּלַּיּוֹס (כסלו), וביום המחרת בא מוצינוס בראש צבאו אל רומא ומנע את אנשי אנטוניוס מבּוא עוד בדמים, כי הוסיפו לבדוק בבתים ולהמית רבים משרידי ויטליוס וגם מן האזרחים, אשר נחשדו בעיניהם כי ידם נכונה עמו, ובגֹדל כעסם לא רצו לחכות עד אשר יפֹרש הדבר במשפט. מוצינוס הביא את דומיטינוס והקים אותו למושל בעם עד אשר יבוא אביו. והעם הנפדה מכל צרותיו הריע תרועת שמחה וברך את שם הקיסר אספסינוס ושמח, כי נכונה הממשלה בידו וכי סר מעליו שבט ויטליוס.