מלחמת היהודים · פרק ד׳, ל״ו

ז. הם יצאו בהֵחבא מהר־הבית והגיעו עד החומה ובמשורים אשר בידיהם פתחו את השער אשר למול מחנה האדומים. ובראשונה קמה מהומה בקרב האדומים, בחשבם כי אנשי חנן פתחו את השער להתגרות בהם מלחמה, וכל אחד שלח את ידו אל החרב להגן על נפשו, אך במהרה הכירו את האנשים היוצאים לקראתם ובאו יחד עמם בשערי העיר. ואִלו פשטו האדומים ברחובות העיר מיד, נקל היה להם להכרית את כל העם מקטן ועד גדול בלי מעצור, - כה גדלו כעסם וחמתם! אולם לראשונה מהרו האדומים לחלץ את הקנאים מן המצור, כי האנשים אשר קבלו אותם אל תוך העיר דברו אליהם תחנונים, לבל יתנכרו לבני־בריתם, אשר למענם באו, בעת צרתם, ולא יביאו עליהם שואה נוראה, רק יתפשו בתחלה את האנשים השומרים עליהם, ואחרי זאת יפנו אל העיר, כי הלא אם יחרידו את כל יושבי העיר, יִבָּצר מהם להתגבר על השומרים. כי לשֵׁמע הדבר יערכו מערכה עליהם ויסגרו על מוצאי הר־הבית.