מלחמת היהודים · פרק ד׳, ל״ה

ו. ומחשבה אחת עלתה בלב האדומים וגם בלב יושבי העיר. האדומים אמרו בלבם, כי קצף אלהים על מסעם ולא יהיה להם מנוס מזעמו על אשר עלו להלחם בעיר־הקֹדש. ואנשי חנן חשבו, כי נצחו מבלי לעמוד במערכה, וכי האלהים נלחם להם. ואלה ואלה לא היטיבו לראות את העתידות ונבאו לאויביהם את הדברים אשר נגזרו על עצמם. האדומים התלכדו יחד להחם איש את בשר רעהו וכסו במגניהם על ראשיהם, לבל ירבה הגשם להציק להם. וצרת נפש הקנאים גדלה מאד, ביראתם את הרעה אשר תמצא אותם, ועוד יותר מזה התעצבו אל לבם בפחדם לגורל האדומים, ונאספו יחד להִוָּעץ, אולי ימצאו תחבולה להגן עליהם. וחמי־הלבב יעצו לבקוע להם דרך בין חיל־המשמר בזרוע נטויה ולהתנפל אל תוך העיר ולפתוח את השערים לפני בני־בריתם ביד רמה. הם בטחו, כי יברחו אנשי המשמר מפניהם, אם ישתערו עליהם לפתע פתאם, כי רבים מהם אינם מזֻינים ואינם יודעים מלחמה, וקשה יהיה הפעם להקהיל את יושבי העיר, אשר נמלטו אל בתיהם מפני המטר; וגם אם הדבר בחזקת סכנה, עליהם לשאת כל רעה ואין להם להעלים עיניהם מן ההמון הגדול הזה ההולך למות באשמתם. אולם הנבונים אשר בקרב הקנאים מאנו לבקוע להם דרך בחזקת היד, כי ראו אשר כל המקומות מלאים שומרים מזֻינים, ועוד יותר חזק המשמר בשערי העיר מפחד האדומים. הם ידעו, כי עיני חנן משוטטות בכל העיר ובכל שעה הוא פוקד את חיל־המשמר. וכן היה הדבר באמת בכל הלילות, רק לא בלילה ההוא. ולא קלות־דעת חנן עשתה זאת, כי־אם יד הגזֵרה אשר הכריעה אותו ואת המון שומרי העיר, היא הגזרה, אשר מסכה תרדמה על שומרי האולמים בנשף ההוא לעת זעף הסערה ונתנה בלב הקנאים לקחת את המַשׂורים אשר בבית־המקדש ולכרות את משקוף השער. ויללת הסופה וקול הרעמים המתגוללים בלי הרף עמדו להם, ולא נשמע קול ההמֻלה.