מלחמת היהודים · פרק ד׳, ל״ז

מעשי רצח האדומים בבואם אל העיר בעת הסערה, והנוראות אשר עשו הקנאים. מות חנן, יהושע וזכריה. האדומים שבו לבתיהם.א. דברי הקנאים מצאו חן בעיני האדומים, והם עלו דרך העיר אל בית־המקדש. והקנאים, אשר כלו עיניהם מיחל אל האדומים, החליפו כח למראה בואם ויצאו לקראתם מחצר בית ה׳ הפנימית, ואחרי־כן התחברו אליהם והשתערו יחד אתם על המשמר, שחטו שומרים אחדים אשר נמו שנתם, ויתר השומרים הקיצו והרימו קול צעקה, וכל חיל־המשמר התעורר בבהלה ולקח את כלי־נשקו ומהר לצאת לקרָב, וכל העת אשר חשׁבו השומרים, כי מלחמה להם בקנאים לבד, נלחמו באֹמץ לב, כי בטחו בעצם מספרם, אולם בראותם, כי מחוץ נוהרים אויבים חדשים אליהם, הבינו, כי באו האדומים בשערי העיר ונמוגו מפניהם וזרקו את כלי־נשקם והחלו לבכות ולהיליל. רק צעירים מתי־מספר חגרו עֹז לעמוד על נפשם בפני האדומים וזמן רב סוככו על ההמון, אשר השיב את ידיו אל חיקו. צעקת האנשים גלתה את הדבר לכל יושבי העיר, אולם איש לא ערב את לבו לצאת למלחמה, בהִוָּדע כי הבקיעו האדומים אל העיר, וכל ההמון הגדול לא מצא עצה, רק ענה בקול צעקה ויללה לקול זעקת השומרים. ונהי בכי הנשים עלה למרום, כי לכל אחת היו קרובים בין השומרים הנמצאים בצרה. והאדומים והקנאים יחד הריעו לעֻמת אלה תרועת נצחון, והמון הגשם והסופה היה נורא מכל הקולות. והאדומים לא ידעו רַחם, כי נוסף על יצר לבם האכזרי התלקחה עוד חמתם על יושבי העיר, הסוגרים בפניהם את שעריה, לרגלי התלאות אשר מצאו אותם בעת הסופה. הם לא שׂמו פדות בין המבקשים מהם רחמים ובין הלוחמים אתם, והכו בחרבותיהם גם את האנשים, אשר הזכירו אותם כי הם עצמם ובשרם והשביעו אותם לכַבּד את המקום הקדוש. ויושבי העיר לא מצאו מנוס ולא היתה להם כל תִּקוה להִנצל מרעה. הם נדחקו יחדו ואיש אחרי רעהו הֻצעו חללים, וכאשר נלחץ ההמון אל מקום אשר לא היה שם דרך לנטות, ומרצחיהם הֵצֵרוּ את צעדיהם, לא מצאו רבים עצה וקפצו מהר־הבית למטה אל העיר, ונדמה לי, כי המיתה, אשר בחרו לרצונם, היתה קשה מהרצח, אשר ברחו ממנו. ובכל חצַר בית ה׳ החיצונה שטפו נחלי דם ולפנות הבֹּקר נערמו שמונת אלפים וחמש מאות חללים.