מלחמת היהודים · פרק ד׳, י״ג

ג. אף אחד מאזרחי העיר לא יכול לענות לדברים האלה, באשר לא נִתּן להם לעלות על החומה, כי כל החומה נכבשה בידי השודדים; והם הציגו גם משמר בשערים, לבל יֵצא איש לכרות ברית עם הרומאים ולהביא את רוכביהם אל העיר. ויוחנן לבדו פנה אל הרומאים לאמר: ״העצה היעוצה מצאה חן בעיני ויש לאל־ידי לדַבּר על לב המסרבים או למנעם בחזקת־היד. אולם עליך, טיטוס, לתת ליהודים לשמור את היום הזה כמשפטו, כי הוא יום השבת, ובו אסור לנו לצאת למלחמה וגם לדבר שלום אל האויב. הן לא נעלם מעיני הרומאים, כי חֹק לנו לשבות בכל יום שביעי, ואם תאלצו אותנו לעבור על החֹק הזה, תהיה אשמתכם, אתם המחטיאים, גדולה מאשמת האנוסים. ואמנם אם תדחה, טיטוס, את המועד, לא תאֻנה אליך רעה, הלא גם אם יאמר אחד מאתנו בלבו לברוח בלילה הזה, הן יש לאל־יד הרומאים לחנות סביב לעיר ולשמור על כל מוצאיה. אולם לשכר גדול יהיה לנו, אם לא נעבור על חֻקי אבותינו. ואמנם אם יפליא איש חסדו לתת את ידו לשלום לאנשים, אשר לא יחלו לדבר הזה, ולפדותם מצרה, הנה נאה לו לכבד גם את חֻקי האנשים האלה״. בדברים האלה התחכם יוחנן לטיטוס, כי באמת לא היה ראש חפצו לשמור את השבת כהלכה, כי־אם להציל את נפשו. הוא ירא, פן יִתָּפש בכף, אם תפול העיר בידי האויב מיד, ובקש לו דרך לברוח בלילה ולפדות את חייו. ויד אלהים היתה בדבר הזה, כי הציל את יוחנן, למען שַׁחת בידו את ירושלים, והוא נתן בלב טיטוס להאמין לדברי האיש, וגם להסיע את מחנהו רחוק מן העיר אל קדש (קוּדַסי), היא כפר חזק לצורים בגבול הארץ, ואיבת עולם ומלחמה בין יושביה ובין הגלילים, ומספר יושבי הכפר הוא גדול ומעוז המקום היה להם למשגב בהצותם על היהודים.