מלחמת היהודים · פרק ד׳, י״ד

ד. ויוחנן ראה בלילה, כי אין משמר הרומאים מסביב לעיר, ומצא לו שעת־הכֹּשר לקחת את אנשי־צבאו וגם רבים מן האנשים השקטים יחד עם נשיהם וטפם ולברוח אתם אל ירושלים. פחד השבי ואימת־המות הוסיפו כח לאנשים האלה, לנהל אחריהם במרוצה נמהרה את המון הנשים והטף עשרים ריס, ואחרי־כן פגרו אלה מלכת. ונוראה היתה יללת המון הנשים והילדים העזובים לנפשם, כי כאשר הוסיפו קרוביהם לרחק מהם, חשבו כי האויב הולך וקרוב אליהם, וכבר ראו בחזון את השובים העומדים עליהם, ועל־כן נחפזו במנוסתם בפחד; ולקול המֻלתם במרוצתם הפנו את ראשיהם לראות פן הדביקו אותם הרודפים, אשר הם בורחים מפניהם. ורבים תעו בלא־דרך, וגם בדרך המלך קמה מריבה ביניהם, כי כל אחד רצה לעבור את השני, והרבה נרמסו ברגלים. שבר הנשים והילדים היה אָיֹם ומחריד כל נפש, נשים רבות מצאו כח לקרֹא בקול רם בשמות בעליהן ולהתחנן אליהם ביללה לחכות להן. אולם מצות יוחנן חזקה על האנשים להציל את נפשם ולברוח אל המקום, אשר משם יקח מהרומאים גם את נקם בני ביתם העזובים, אם יפלו בשבי. ככה נפוץ המון הבורחים, כי כל אחד נחפז לברוח חיש מהר, ככל אשר לאל־ידו.