מלחמת היהודים · פרק ד׳, י״ב

ב. וכאשר הגיע טיטוס עם רוכביו עד גוש־חלב, ראה, כי על־נקלה יעלה בידו להשתער על העיר ולכבשה, אולם ידע, כי בכבוש אנשי־צבאו את העיר ביד חזקה יערכו מטבח נורא ליושבי העיר. וכבר היה לו הרצח לזרא וגם חמל על המון האנשים, אשר יִסָּפוּ בלא משפט בעון הרשעים המעטים. על־כן בחר לו להטות אליו את יושבי העיר בברית שלום ועמד לפני החומה המלאה המון אנשים, אשר היו ברֻבּם מחֶבר הפריצים (המקֻלקלים), וקרא אליהם: ״נפלא בעיני הדבר, במה אתם בוטחים להשגב מנשק הרומאים לבדכם, אחרי אשר נפלו בידינו כל הערים, והלא עיניכם רואות, כי ערים חזקות ובצורות מעירכם כרעו תחת תנופת ידינו הראשונה, והערים אשר כרתו ברית עם הרומאים בטוחות ושאננות ונהנות מכל אשר להן. גם עתה אני נותן לכם את בריתי שלום ולא אפקוד על רום עיניכם. אמנם לתקות החֵרות יש סליחה, אולם עון המַקשים את ערפם בדברים, אשר נשגבו מכחותיהם, לא יכֻפּר עד עולם. ואם לא תשמעו לדברי החנינה והרחמים (״אהבת האדם״) האלה ולא תכרתו אִתּנו ברית־שלום אנסה להכניעכם בכל עֹז כלי־נשקי, ועוד מעט תִּוָכחו, כי משחק למכונות הרומאים היא חומת עֻזכם, אשר בה שמתם מבטחכם, ואתם לבדכם מכל יושבי הגליל תראו לעיני כֹל, כי שבוים עזי־מצח אַתּם״.