מלחמת היהודים · פרק ד׳, י״א

גוש־חלב נמסרה בידי הרומאים, ויוחנן ברח אל ירושלים.א. רק גוש־חלב לא נכבשה עוד בידי הרומאים, היא עיר קטנה בגליל, אשר יושביה היו רודפי־שלום, כי ברֻבּם עבדו את אדמתם ומשאת נפשם כל הימים היתה ברכת השדה לבד. אולם לאסונם באו לגור בקרבם רבים מהמון השודדים, והנגע פשׂה גם בחלק אזרחי העיר. והאיש, אשר עורר אותם למרד ונצח על קהלם, היה יוחנן בן איש אחד ושמו לוי, והוא בעל כשפים (איש מרמה) ורב־מזמות בכל דרכיו, אשר הלך בגדולות ובנפלאות ממנו תמיד והיה איש־מעשה חרוץ להשלים את תקוותיו וכל עין ראתה, כי הוא חפץ במלחמה למען ישלח ידו אל השלטון. את פקֻדת האיש הזה שמרו כל המורדים בגוש־חלב, ובגללם לא מהרו האזרחים לשלוח צירי שלום אל הרומאים ולפתוח את שערי עירם לפניהם, רק אמרו לקדם את פניהם במלחמה. ואספסינוס שלח עליהם את טיטוס עם אלף רוכבים ואחרי־כן הסיע את הלגיון העשירי אל בית־שאן, והוא עם שני הלגיונות הנותרים שב אל קיסריה לתת מרגוע לאנשיו אחרי עבודת המלחמה הקשה בלי הרף, וגם חשב לחזק את גופות אנשי־הצבא ואת רוחם בטוּב הערים האלה לקראת הקרבות העתידים, בהבינו מראש, כי עוד עבודה קשה נשארה לו בירושלים, אשר היא קרית מלכים והעיר הראשה לכל העם, יען אשר אליה נהרו כל פליטי המלחמה. כי משגב העיר הזאת מתכונתה וחֹזק חומותיה הבצורות נתנו דאגה רבה בלב אספסינוס, והוא ידע, כי גם בלי חומה ומצודה יקשה בידו לבצור את רוח הגבורים היושבים בקרבה. על־כן רצה לחזק את אנשיו לקרב כדרך המתגוששים (אתליטים).