מלחמת היהודים · פרק ג׳, ס״ט

ח. ככה יצא יוסף בשלום ממלחמתו עם הרומאים וגם עם אחיו בני עמו, ונקנור הוליך אותו אל אספסינוס. וכל הרומאים מהרו מעברים לראות את פניו, ושאון גדול קם בקרב ההמון הרב הנדחק מסביב לשר־הצבא [היהודי]. אלה הריעו בשמחה על מפלתו ואלה צעקו למולו בקול פחדים, ואלה בקעו להם דרך בחֹזק־יד, למען יראוהו מקרוב. והעומדים מרחוק דרשו בקול רם לעשות שפטים באויב, והקרובים אליו זכרו את מעשיו ותמהו על תמורת גורלו. ומשרי־החילים לא היה אף איש, אשר לא שכח עתה את כעסו על יוסף ולא נד לו למראה צרתו. ויותר מכֻּלם רִחם טיטוס על יוסף בגלל כח סבלו הגדול בכל הרעות אשר מצאוהו, וגם חמל על שנות עלומיו. למראה האיש הזה, הנמצא עתה בידי אויביו, זכר את גבורתו הראשונה במלחמה, ושם אל לבו את מנת חיי האדם ואת הגלגל החוזר מהרה במלחמה, והבין, כי אין תקומה לכל מעשי איש. על־כן הטה את לב רֹב האנשים הקרובים אליו לחמול על נפש יוסף וגם היה לו למשען כביר לפני אביו לפדות את נפשו. אספסינוס צוה לשים משמר חזק על יוסף, באמרו לשלֹח אותו בקרוב אל נירון.