מלחמת היהודים · פרק ג׳, ס״ח

ז. וגם בעת המצוקה הזאת לא נבצרה מזִמה מיוסף; בהאמינו כי האלהים ישמור עליו מרעה, השליך את נפשו מנגד וקרא אל חבריו: אם אחת גזרתם למות, הבו ונפיל גורלות, מי ממנו ימית את חברו. והנלכד בגורל יפול בחרב הבא אחריו, וככה יהיה משפט אחד לכֻלנו, ולא יטרוף כל איש את נפשו בכפו, והן לא לצדק יהיה הדבר בהִנחם איש ממחשבתו אחרי רצח אחיו, ונפשו תהיה לו לשלל״. הדברים האלה נאמנו בעיני האנשים והם נפתו לדבריו להפיל גורלות, וגם הוא אִתּם יחד. וברצון פשט הזוכה בגורל את צוארו ללהט חרב חברו הבא אחריו, בדעתו, בי עוד מעט ימות גם שר־הצבא. כי יקר מחיים היה להם למות עם יוסף יחד. לאחרונה נשאר אך יוסף עם חברו לבד, - אולי היה זה מקרה ואולי אצבע אלהים, - והוא לא רצה להלכד בגורל ולמות, וגם לא לטמא את ידו בדם אחים, אם ישאר האחרון, ועל־כן פִּתּה את חברו לכרות ברית עם הרומאים ולחיות.