מלחמת היהודים · פרק ג׳, ע׳

ט. וכשמוע יוסף את הדבר הזה שלח אל אספסינוס, כי יש לו דבר סוד לספר לו לבד. ואספסינוס הוציא מעליו את כל האנשים, מלבד טיטוס ושני אוהביו, ואז קרא אליו יוסף: ״אתה חושב, אספסינוס, כי יוסף הנלכד בידך הוא שבוי־מלחמה לבד, אולם באמת אני ציר שלוח לדַבּר אליך גדולות. הן יודע אני את חֻקי היהודים ולא נעלם ממני איזוהי דרך־מות ישרה שיָבֹר לו שר־הצבא, [על כן לא באתי אליך] לולא שלחני אלהים. הנה אתה אומר לשלח אותי אל נירון, - למה הדבר הזה? העוד יאריכו ימים נירון ויורשי כסאו זולתך? אתה, אספסינוס, תהיה קיסר, הנה שליט־יחיד אתה, ועמך טיטוס בנך. ולא רק אדון לנפשי תהיה אתה הקיסר, כי־אם גם אדונֵי היבשה והים וכל זרע האדם. ואני נוטל עליך לחַזק עלי את המשמר, למען עשות בי נקמות בהגלות לך, כי דברתי תעתועים באזניך בשם אלהים״. בדַבּר יוסף את זאת לא רצה אספסינוס להאמין לו לראשונה, באמרו בלבו, כי בחר לו יוסף דרכי ערמה, להציל את נפשו, אולם מעט מעט התעוררה בו האמונה, כי כבר הטה אלהים את לבו לבקש לו את הממשלה והראה לו את שרביט המלוכה באותות ובמופתים אחרים, וגם שמעה אזנו, כי קמה נבואת יוסף בדברים רבים. ומאוהבי אספסינוס, אשר שמעו את הסוד, אמר האחד, כי הוא משתאה ליוסף, מדוע לא נִבּא גם על מפלת יודפת ולא צפה כי יפול בשבי הרומאים, הלא זה האות, כי בדה את דבריו, להסיר את החֵמה מעליו. ויוסף ענה, כי באמת נבּא ליושבי יודפת, אשר מקץ ארבעים ושבעה יום יפלו בנופלים והוא יִתָּפש חי. אספסינוס צוה לחקור את הדבר חרש מפי השבוים ומצא, כי כנים דברי יוסף, ומני אז האמין בנבואותיו. אמנם לא פדה את יוסף ממשמר ולא התיר את אסוריו, אך נתן לו בגדי־כבוד והעניק לו דברי־חפץ שונים בעין יפה והאיר לו את פניו מן היום ההוא והלאה, וטיטוס הרבה גם הוא כבוד [ליוסף].