מלחמת היהודים · פרק א׳, ר״כ

ז. הורדוס צוה את הדבר הזה, והנה באו אגרות מאת הצירים, אשר שלח אל רומא, להודיעהו, כי אקמי הומתה במצות הקיסר ואנטיפטרוס נשפט למות [על־פי הקיסר] והם הוסיפו לכתוב, כי הקיסר ממלא את ידי האב לענוש את בנו ענש גלות, אם ירצה בדבר. הבשורה הזאת נתנה שמחה בלב המלך עד אשר הבליג על מחלתו מעט־קט. אבל תכף הציקו לו מחסור המזון והשעול החזק, ובעצמת מכאוביו אמר לשלוח יד בנפשו, למען החיש את מותו. הוא לקח תפוח ודרש לתת לו שַׂכין, כי כן היה מנהגו לחתוך את התפוחים ולאכלם, ואחרי־כן הביט לעברים, אם לא יהיה לו איש לשטן במעשהו, והרים את ימינו לתקוע את השכּין בלבו. אולם אחיאב בן־דודו קפץ אליו והשיב את זרועו אחור. ובחצר המלך קמה תכף מהומה גדולה כאלו כבר מת המלך, והשמועה הגיעה אל אנטיפטרוס והוא שמח ולבש עֹז וחִלה את פני השומרים עליו להתיר אסוריו ולשלחהו לחפשי בכסף רב. אולם ראש השומרים לא שלח אותו לחפשי, רק מהר לרוץ אל המלך ולספר לו את הדבר. והמלך התחזק על מחלתו וקרא בקול גדול לשלוח את שומרי ראשו ולהמית את אנטיפטרוס, ואת גופתו צוה לקבור בהורקניה. ואחרי הדברים האלה שִׁנה את צואתו עוד הפעם והקים את בכור בניו (החיים) ארכילאוס אחי אנטיפס ליורש כסא המלוכה ואת אנטיפס לנסיך (טֶטְרַרְכוֹס).