מלחמת היהודים · פרק א׳, רכ״א

ח. ואחרי רצח (אנטיפטרוס) בנו חי עוד הורדוס חמשה ימים. ולקץ הימים האלה מת; מן היום אשר המית את אנטיגנוס ותפש בידו את השלטון עברו שלשים וארבע שנה, ומיום אשר בו הוקם למלך בידי הרומאים מלאו שלשים ושבע שנה, ורק אנשים מעטים הצליחו כמוהו ועשו חיל בכל מעשיהם. אף כי היה הדיוט במשפחתו, הגיע למלוכה והחזיק בה זמן רב כזה, ואחרי מותו צוה אותה ליוצאי חלציו. ורק בעסקי משפחתו היה הורדוס אֻמלל מאד. בטרם נודע דבר מותו לאנשי־הצבא יצאה שלֹמית עם בעלה ושלחה לחפשי את האסורים, אשר צוה המלך להמיתם, באמרה כי נחם הורדוס על דברו - ונתנה להם ללכת איש אל ביתו. וכאשר יצאו האנשים האלה בשלום, הודיעו (שלֹמית ובעלה) לאנשי־הצבא [את דבר מות הורדוס] והקהילו אותם עם יתר העם יחד לאסֵפה באמפיתיאטרון אשר ביריחו. ושמה יצא אליהם תלמי, אשר בידו הפקיד המלך את טבעתו עם חותמו, וברך את זכר המלך ונחם את העם, ואחרי זאת קרא את המכתב אשר השאיר המלך לאנשי־הצבא ובו בקש מהם לשמור את הברית ליורש מלכותו. וככלות תלמי לקרא את המכתב הזה הסיר את החותם מעל צואת המלך הנוספה וקרא אותה באזני העם. על־פיה קבל פיליפוס לנחלה את חבל ארֹגב (ארץ טרַכון) והארץ אשר מסביב ואנטיפס נמנה לנסיך, כדבר אשר אמרנו למעלה, וארכילאוס הוקם למלך, ואת ידיו מלא הורדוס להביא את טבעתו ואת תעודות הממשלה החתומות אל הקיסר, כי בידו העֹז והתֹּקף לקיֵם את צואת הורדוס כרצונו ועליו נטל לאַשֵׁר אותה, וביתר הפרטים השאיר הורדוס את דברי הצואה הראשונה.