קדמוניות היהודים · פרק א׳, ס״א

וילך עשו השדה לצוד ציד להביא, ורבקה אשר ידעה כי ברכת הצדיק יאתה יותר ליעקב מאשר לעשו, צותה אותו, (מבלי אשר ידע זאת יצחק) לקחת שני גדיי עזים ולעשות אותם מטעמים לאביו כאשר אהב, ויעש יעקב כאשר צִוַתּוֹ אמו. ויהי כאשר הוכן האכל, ויקח יעקב את עֹרות גדיי העזים וילבשם על ידיו ועל חלקת צואריו, (כי זולת היות יעקב איש חלק, נדמה מאד בקומתו ובדי עורו לעשו אחיו בהיותם תאמים), ואז הביא את המטעמים אל יצחק אביו, אך לבו היה חרד פן יודע לאביו עָרְמָתו ויקצוף עליו ויבא עליו קללה תחת ברכה. אולם יצחק אף כי הכיר כי הקול קול יעקב, קרא אותו לגשת אליו וימשש אותו והנה ידיו שעירות כידי עשו, ויאמר: הקול קול יעקב, אך הידים ידי עשו, ומבלי חקור עוד יותר, התפלל אל ה׳ אחרי אכלו את המטעמים, ויאמר: ״ה׳ אלהים אשר מלכותך מלכות כל העולמים ואשר עשית את השמים ואת הארץ וכל צבאם, אתה הבטחת לאברהם אבי להיטיב עמו ועם בניו אחריו, ובידך מלאת את הבטחתך, כי ברכת אותו בכל, וגם אותי הבטחת להיטיב לזרעי אחרי ולברכם ביתר שאת עוד. אנא ה׳! עשה נא עתה כאשר הבטחתני, ואל תבישני מִשִׂברי לעת זקנתי ככלות כחי כי אם לא תסעדני עתה, ונחשבתי כיורדי בור. אנא ה׳! הושיעה נא לבני זה, בן עבדך, הפלה נא חסדך לו, שמרהו מכל רע, ברכהו נא בחיים מאֻשרים כידך המלאה, יחתו יריביו וינוסו משנאיו מפניו, אך מברכיו יברכו, וחפצי שלומו ישליו ויתענגו על רוב שלום.