קדמוניות היהודים · פרק א׳, ל״ד

המעשה הטוב הזה אשר עשה אברהם, מצא חן בעיני ה׳, ויבטיחהו שכר רב ורב טוב על צדקתו ותֹם לבבו. אך אברהם דבר במר נפשו: ה׳ אלהים ומה תתן לי ואנכי הולך ערירי ובן משק ביתי יורש אותי - והנה דבר ה׳ אליו: לא יירשך זה כי אם אשר יצא ממעיך הוא יירשך, והיה זרעך ככוכבי השמים אשר לא יוכל איש לספור אותם. ואברהם הקריב קרבן לה׳ על הבטחתו הנאמנה, והקרבן ההוא היה על פי ה׳ אשר צוהו כי יקח לו עגלה משלשת ועז משלשת ואיל משֻלש ותור וגוזל, ויבתר אותם אברהם בַּתָּוֶך כאשר צוהו ה׳, אך את הצפור (התור והגוזל) לא בתר. ובטרם הֻקם המזבח עופפו הצפרים הטורפות סביבות הפגרים לשתות את דמיהם, והנה קול קורא אל אברהם: ידֹע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ מצרים ועבדום וענו אותם, ואחרי כן יתגברו על אויביהם גם יכניעו את הכנענים תחת ידיהם ויירשו את ארצם ואת עריהם.