קדמוניות היהודים · פרק א׳, ט״ו

וישע ה׳ אל נח ואל קרבנו, וישמע בקול תפלתו, ויבטיחהו למלאות את שאלתו, כי מצא חן בעיניו בגלל צדקתו ותֹם לבבו. גם גלה את אזנו כי הוא לא יחפוץ במות הרשע כי אם בשובו מדרכיו וחיה, ולא ברצונו הביא את המבול לשחת כל בשר, רק בני האדם בחמס ידיהם ורע מעלליהם הֵסַבּוּ בנפשותם וכגמול ידם נעשה להם. ולו חפץ להשיב אנוש עד דכא ולכלותם מעל פני האדמה בשנאתו אותם, כי אז לא ברא אותם, כי טוב לבלתי תת חיים להאדם מאשר לשוב ולקחת ממנו מהר את החיים אשר נתן לו. אך יען כי נאץ נאצוני האנשים ההם, הוסיף ה׳ דבר אל נח, ויכעיסוני ברעתם וזדונם, הִמריצוני לעשות בהם שפטים ולהשיב גמול להם. אולם מעתה ועד עולם לא אוסיף עוד להכות את כל חי כאשר עשיתי, כי יצר לב האדם רע מנעוריו, ואני רחום וחנון, ורחמי על כל מעשי, גם נעתרתי אל תפלתך אשר התפללת בעד בני האדם, ולמענך למענך לא אשוב עוד להשחיתם. ואם אביא לפעמים סער מתחולל וגשם שוטף על הארץ, אל יפֹּל לב האדם, כי לא אביא עוד מבול למחות את כל היקום מתחת השמים. אך אתם אל תוסיפו לשפוך עוד דמי אדם, ואם יזיד אנוש לשפוך דם אדם, גם דמו ישפך. ולעומת זאת אתיר את ידכם לשפוך דמי חיה בהמה ועוף ולאכול את בשרם, וכל רמש אשר הוא חי נתתי לכם לאכלה, כירק עשב לפנים נתתי לכם עתה את כל, אפס כי לא תאכלו עם בשרם גם את דמם, כי הדם הוא הנפש בכל בעלי החיים. ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ ועל כל עוף השמים ודגי הים, כי כל שַׁתִּי תחת רגליכם. ולאות ברית ביני וביניכם לבל יכרת כל בשר עוד ממי המבול, נתתי את קשתי בענן (הקשת היא בעיני היהודים כלי נשק האלהים וקשת גבורתו), והיה בענני ענן עם סער ומטר סוחף על הארץ, ונראתה הקשת בענן, וזכרתי את בריתי אשר ביני וביניכם ובין כל נפש חיה, ולא יהיה עוד המים למבול לשחת כל בשר. אחרי הדברים האלה, נעלה כבוד ה׳ מעל נח.