איסור נעילת הסנדל לאבל. טור יורה דעה סימן שפ״ב, לרבינו יעקב בן אשר בעל הטורים, בעברית.
יורה דעה · סימן שפ״ב
אבל אסור בנעילת סנדל ודוקא בשל עור אבל באנפליא של בגד ושל גמי ושל שער מותר וכן בשל עץ שאין מנעל אלא של עור ואם הוא של עץ ומחופה עור אסור וחיה מותרת לנעול כל ל' יום וכל אדם מותר לנעול מחמת סכנת עקרב תניא אבל ומנודה שהיו מהלכין בדרך מותרין בנעילת סנדל וכשיגיעו לעיר חולצין הא דאמרינן על כל המתים רצה חולץ רצה אינו חולץ על אביו ואמו חולץ כ' הר"מ מרוטנבורג י"מ חליצת מנעל לילך יחף לבית הקברות וכן צוה ר"י בר יהודה לילך יחף לבית הקברות ולחזור כשמתה אמו וכתב א"א הרא"ש על ההליכה תמהתי כי לא נסתם עדיין הגולל ולא חל עליו דין אבלות:
אבל אסור בנעילת הסנדל בריש פ' אלו מגלחין (מועד קטן דף כ:) אבל אסור בנעילת הסנדל מדקאמר ליה קוב"ה ליחזקאל ונעלך תשים ברגליך מכלל דכ"ע אסור ומ"ש ודוקא של עור אבל באנפליא של בגד וכו' כ"כ הרמב"ן בת"ה ויליף לה מי"ה דאסור בנעילת הסנדל ואין אסור אלא בשל עור דאין מנעל אלא של עור כדכתיב (יחיקאל ט"ז) ואנעלך תחש: ומ"ש ואם הוא של עץ ומחופה של עור אסור כ"כ הרמב"ן ז"ל בת"ה והרא"ש פרק אלו מגלחין:
ב׳
ומ"ש וחיה מותרת לנעול כל ל' יום וכל אדם מותר מחמת סכנת עקרב כ"כ שם הרמב"ן ז"ל וגמר לה מי"ה:
ג׳
כתבו הגה"מ פ"ה בשם ראבי"ה נהגו האבלים לנעול מנעלים רחבים שקורין בוטא"ש בלע"ז מפני אסטניסותן ובשעת תפלה חולצין עכ"ל ועכשיו לא נהגו כן וגם לא ידעתי שורש למנהג זה:
ד׳
תניא אבל ומנודה שהיו מהלכין בדרך מותרים בנעילת הסנדל וכשיגיעו לעיר חולצין באבל רבתי (פ"ה) וכתבו הרמב"ן בת"ה וכתב המרדכי דוקא בעיר שרובה ישראל אבל בעיר שרובה נכרים אין חולצין עד שיכנס לרחוב של יהודים וז"ל הכלבו כתב הר"י אחר שנקבר המת יחלוץ מנעליו אכן כדפרישית אין חולצין מנעלים בבית הקברות עד שיהיו בבית מפני שלא ירגישו הנכרים עכ"ל: ב"ה עיין בסימן שע"ה ושע"ו:
ה׳
הא דאמרינן על כל המתים רצה חולץ וכו' י"מ חליצת מנעל וכו' וכתב א"א הרא"ש ז"ל על ההליכה תמהתי וכו' בפרק אלו מגלחין והוא ז"ל פי' דחולץ אינו חליצת סנדל אלא שחולץ כתפו ומוציא זרועו מן הקרע ונמצא זרועו עם כתפו מגולה:
אבל אסור בנעילת הסנדל ר"פ אלו מגלחין (מועד קטן ד' ט"ו):
ב׳
הא דאמרינן על כל המתים רצה חולץ כו' כתב הר"מ וכו' כבר הקשתי ע"ז ויישבתיו ג"כ בטוב טעם בס"ד ע"ל בסימן ש"מ סעיף ט"ז י"ז כתב בכל בו בשם ר"י דאחר שנקבר המת יחלוץ מנעליו אכן מפני הנכרים אין לחלוץ בבית הקברות עד שיהיו בביתם ע"כ והיינו לומר דמפני רשעת הנכרים כשהולכין ביניהם בעיר יחף לא יחלוץ עד שיגיע לרחוב היהודים אבל מדינא ודאי חייב בכל אבלות לאחר שיסתום הגולל ובכלל זה דין איסור נעילת הסנדל ויחזור לביתו יחף והכי נקטינן ותימה על מ"ש הרב בהגהת ש"ע ולא ראיתי נוהגים כן ועיין במ"ש בסימן שע"ו בשם הא"ז: כתב במרדכי דמ"ק רבינו שמחה התיר לאבל לילך לשר העיר ששלח אחריו אבל ציוה לו לילך יחף ע"כ מיהו אם יש שום הקפדה כנגד השר או הנכרים אז לוקח עפר במנעליו והולך וכך נוהגין וע"ל סימן שצ"ג:
אבל אסור בנעילת סנדל מדא"ל הקב"ה ליחזקאל ונעלך תשים ברגלך מכלל דכ"ע אסור:
ב׳
ודוקא בשל עור דאין מנעל אלא בשל עור כדכתיב ואנעלך תחש: (שעם מין גומא. וכשיגיע לעיר חולצין דוקא בעיר שרובה ישראל אבל בעיר שרובה נכרים אין חולצין עד שיכנס לרחוב של יהודים מרדכי ה"א דף שצ"ד עכ"ה):
ג׳
וכתב א"א הרא"ש ז"ל על ההליכה תמהתי כו' ופי' הוא ז"ל דחולץ אינו חליצת סנדל אלא שחולץ כתיפו כמ"ש לעיל סימן ש"ס וא"ל מנ"ל לסתור פי' הרמ"מ לפרשו חולץ סנדל אחר סתימת הגולל דא"א לפרש כן דאז מחריב בחליצת סנדל על כל המתים וא"כ ק' מ"ש על כל המתים רצה חולץ רצה אינו חולץ וק"ל:
נחלת הכלל · Tur Yoreh Deah, Vilna, 1923
על הסימן הזה
טור יורה דעה סימן שפ״ב, מתוך חלק יורה דעה. ארבעת הטורים לרבינו יעקב בן אשר, בעל הטורים, הם מיסודות ספרות ההלכה - פסקי ההלכה ערוכים ומסודרים לפי נושאים בארבעה חלקים, וספר זה הוא שעליו נבנה השולחן ערוך שהלך אחר סדר סימניו. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
