דיני ערלה באיזה מקום נוהגת ובשל מי - טור יורה דעה סימן רצ״ד

הלכות ערלה ערלה כי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל וערלתם ערלתו את פריו שלש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל כל הנוטע עץ מאכל מונה לו שלש שנים מעת נטיעתו וכל הפירות שיהיו בו תוך שלש שנים כולם אסורין בהנאה לעולם בין עיקר הפרי בין הגרעינין בין הקליפה כגון קליפי אגוזים והרימונים והנץ שלהם והזגין והגרעינים של הענבים והתמד העשוי מהן והפגים והתמרים שאינם מתבשלים והענבים שלקו ואין נגמרין בבישולן כולן חייבין בערלה ופטורין מרבעי אבל העלין והלולבין ומי הגפנים פירוש כשחותכין הגפן נוטף ממנו במו מים מותרין משום ערלה האביונות והתמרות של צלף חייבין בערלה בד"א בארץ ישראל אבל בחוצה לארץ קפריסין חייבין והאביונות והתמרות פטורין ואלו שלש שנים אין נמנים מיום ליום אלא הולכין בהן אחר שנות העולם שהוא מתחיל מתשרי ואם נתעברה נתעברה לערלה ולרבעי ופעמים שאינו אלא שתי שנים ומ"ד יום ופעמים שהם יתירים על שלש שנים כיצד נטע קודם ט"ז באב שנשאר עדיין מ"ד יום עד ר"ח תשרי כיון שהגיע ר"ח תשרי עלתה לה שנה ומונה עוד שתי שנים ואם נטע ביום ט"ז ומיום ששה עשר ואילך מונה מר"ה תשרי הבא שלש שנים שלימים ולאחר ראש חדש תשרי של שנה רביעית כל הפירות שיחנטו בו קודם ט"ו בשבט יש להם גם כן דין ערלה אף שנגמרים אח"כ לא שנא היו שלשה שנים שלימים ערלה כגון שנטע מששה עשר באב ואילך לא שנא היו מקוטעים כגון שנטע מקודם י"ו באב והנחנטין בו מחמשה עשר בשבט של שנה רביעית עד ט"ו בשבט של שנה חמישית נקראין רבעי ויש להן דין מעשר שני לכל דבר ובזמן הבית היו צריכין להעלות לירושלים לאוכלם שם או לפדותם ולעלות הפדיון שם והם מותרין מיד אחר הפדיון ולאחר ט"ו בשבט של שנה חמישית הן חולין גמורין והאידנא שאין יכולין להעלותן לירושלים פודין אותם אחר שיגמרו ויתלשו ויכולין לפדות כולן בשוה פרוטה אפילו הן רבים וישחוק הפרוטה ויפזרנה לרוח או ישליכנה לנהר ויברך בשעת פדיון בא"י אמ"ה אקב"ו על פדיון רבעי ורבעי זה אינו חייב בלקט שכחה פרט ועוללות אלא מעלהו כולו לירושלים בזמן הביעור והאידנא פודהו כולו כתב הרמב"ם שאין נטע רבעי נוהג בה"ל אלא מיד אחר ט"ו בשבט של רביעית מותרין מיד בלא פדיון אבל בא"י נוהג בין בזמן הבית בין שלא בזמן הבית והורו מקצת הגאונים שאינו נוהג בח"ל אלא בכרם ולא בשאר אילנות ואין להוראה זו עיקר וא"א הרא"ש ז"ל הסכים להוראת הגאונים ערלה נוהג בכ"מ ובכל זמן בין בשל נכרי בין בשל ישראל אלא שבא"י הוא מן התורה ובח"ל הלכה למשה מסיני הלכך בא"י ספיקה אסור ובח"ל ספיקה מותר כיצד כרם שיש בו נטיעות של ערלה וענבים נמכרים חוצה לו אפילו יודע שהובאו מאותו הכרם מותרין רק שלא יראה שנבצרו מנטיעות של ערלה ואצ"ל כרם שהוא ספק ערלה שהוא מותר הבית של יין הטמונה בכרם של ערלה מותר שאין הגנב גונב בכרם זה וטומן בתוכו אבל ענבים שנמצאו טמונים בו אסורין שקרוב הדבר שגנבה ממנו וטמנה בתוכו אסור ליטע פרי של ערלה ואם נטעו הפירות שיוצאין ממנו מותרין דזה וזה גורם מותר ומותר ליטע יחור של ערלה שאין איסור ערלה אלא בפרי ישראל ונכרי שיש להם שדה בשותפות יכול ישראל לומר לנכרי טול אתה שני ערלה ואני אטול שני היתר כנגדן אפילו לא התנו תחלה והר"מ כתב דוקא שהתנו תחלה שיטול הנכרי שני ערלה וישראל יטול שני היתר כנגדן אבל לא התנו אסור ואפי' אם התנו תחלה אם באו לחשבון לומר כמה פירות אכל העכו"ם בשני הערלה כך יאכל הישראל כנגדו אסור שהרי זה כמחליף פירות של ערלה וא"א הרא"ש ז"ל כתב כסברא ראשונה אחד הנוטע גרעין או יחור שעקר כל האילן ונטע במקום אחר ואחד המרכיב יחור באילן אחר ואחד המבריך שעושה גומא אצל האילן ומשפיל אחד מענפי האילן ומטמין אמצעיתו בגומא וראשו יוצא מצד האחר ונעשה אילן כולן חייבין בערלה ודוקא שחתכו מצד זה מעיקר האילן אבל כל זמן שהוא מחובר חשיב כאחד מענפיו ופטור ואם לאחר שגידל הענף שהבריך הבריך עוד ממנו ענף אחר בארץ ועושה כן כמה פעמים זה אחר זה כל זמן שהראשון מחובר לעיקר האילן כולן פטורין הפסיק הראשון מעיקר האילן חייבין ומתחילין למנות להן משעה שהפסיק והעיקר פטור ואם נעקר העיקר מהקרקע חזר להיות טפל לענף שהבריך ומונין בין לעיקר בין לענף משעה שנעקר אע"פ שמנהג עובדי אדמה להבריך הגפנים בכל שנה ושנה התיר רבי יצחק לשתות יין מגפני הנכרים משום דספק ערלה מותר וכתב א"א הרא"ש ז"ל הר"י מצא היתר לגפני נכרים אבל גפנים שישראל עובדים אותם ומבריכין אותם בכל שנה ושנה שהוא ערלה לא מצא היתר ואני רואה שפשט ההיתר בכל הארצות ואין משגיח ותרתי אני בלבי למצוא שום צד היתר להוציא רבים ממכשול והאריך בדבר והיוצא מכלל דבריו שאין מרכיב ומבריך חייב בערלה אלא בא"י אבל לא בח"ל אילן שנקצץ וחזר וגדל מהשורש כתב הרמב"ם שאינו חייב בערלה אא"כ נקצץ מעם הארץ אבל אם נשאר ממנו כל שהוא פטור וא"א הרא"ש ז"ל כתב שאפי' נשאר בו עד טפח חייב ומטפח ולמעלה פטור אילן שעקרו רוח או שטפו נהר והוליכו למקום אחר ומהעפר שסביב שרשיו עמו והוסיף עליו שם עפר ונשרש שם בארץ אומדים אותו אם היה יכול לחיות בעפר הראשון שבא עמו בלא תוספת עפר ה"ז כנוטע במקומו ופטור מהערלה ואם לאו חייב אילן שנעקר ונשאר משרשיו מחובר אפי' כעובי המחט שמותחין בו הבגד לאחר אריגה בידוע שיכול לחיות בלא תוספת עפר ופטור אפי' הוסיף עליו עפר הרבה ילדה שאינה גבוה טפח חייבת בערלה לעולם משום מראית העין שנראה כאילו היא בת שנתה בד"א בנטיעה אחת או אפילו שתים כננד שתים ואחת יוצאה זנב אבל אם כל הכרם כך שרי דאית ליה קלא אילן זקן שנעקר ובו פירות ושתלו במקום אחד או שלקח ענף מלא פירות מאילן זקן והרכיבו בילדה אם ניתוסף בפרי עד שאין בפרי הראשון שהוא היתר חלק אחד ממאתים של התוספת אסור שגדולי איסור מבטלין ההיתר ואם לאו מותר אבל אם הרכיב ענף מלא פירות של ערלה בתוך אילן זקן הפירות של הענף אסורין לעולם אפי' גדלו הרבה שאין גדולי היתר מבטלין האיסור הנוטע עץ מאכל ואין דעתו לצורך אכילה אלא להיותו גדר לשדה או בשביל העצים לשורפן או לבנין פטור והוא שיהא ניכר שאינו לצורך אכילה כגון אם הוא לשרפה שנוטע רצופין ואינו מרחיק בין אילן לאילן כראוי ואם הוא לבנין שמשפה הענפים כדי שיתעבו ואם לגדר שהוא במקום שצריך לגדור ואפי' אם צדו האחד בין פנימי בין חיצון בין תחתון בין עליון לצורך אחד מאלו וצדו השני לאכילה את שלצודך אכילה חייב והשאר פטור ואם חישב עליו אחד כך בשנה ראשונה או שנייה לאכילה חייב בערלה וברבעי ומונין לו משעת נטיעה אבל לא חישב עליו אלא עד סוף שנה שלישית אין בו דין רבעי שאין דבעי בלא ערלה ואם נטעו למאכל ואח"כ חישב עליו לאחד מאלו חייב הנוטע לצורך מצוה כגון לצורך לולב או אתרוג חייב הנוטע בתוך שלו לצורך רבים חייב וכתב הרמב"ם בד"א בא"י אבל בח"ל פטור וא"א הרא"ש ז"ל לא חילק בזה: הנוטע בד"ה לצורך עצמו והגזלן שנטע והנכרי שנטע בין לעצמו בין לישראל והנוטע בבית ועל גג שמילאו עפר ונטע בו חייבין הנוטע בספינה או בעציץ של חרס חייב אע"פ שאינן נקובים ובשל עץ אם נקובים חייב ואם לאו פטור העולה מאליו בישוב חייב ובמדבר ל"ש עולה מאליו ול"ש נטעו אינו חייב אא"כ עושה טפילה כדי להביא פירותיו לישוב: