דיני ערלה באיזה מקום נוהגת ובשל מי - שולחן ערוך יורה דעה סימן רצ״ד

לעולם. אפי' לאחר ג' שנים ואין להם פדיון:

בין עיקר כו'. דכתיב את פריו את הטפל לפריו:

והנץ שלהם. כלומר של הרמונים ופירש הר"ש שהוא הפרח שעל גבי הפטמא:

ופטורים מרבעי. דבנטע רבעי כתיב פריו ולא כתיב את ודרשינן פרי אתה פודה ולא מה שאינו פרי:

ויש מי שאוסר כו'. בב"ח כתוב דהמחבר לא דק דליכא פלוגתא בהא ונובלות דמחייב הרמב"ם היינו בתמרי זיקי כו' ע"ש שהאריך וכל דבריו אינם נכונים בראש מ"ש דהטור מפרש המשנה בתמרי זיקי והטור מיירי בבושלי כמרי הוא דוחק גדול שעיקר הדין השנוי במשנה לא יביא הטור ודין אחר שלא הוזכר שם יביא מסברתו ועוד שהרי הרא"ש בהלכות ערלה מפרש המשנה בין בתמרי זיקי בין בושלי כמרי ועוד דהא בפ' כיצד מברכין (ברכות דף מ') אמרינן דנובלות סתמא היינו בושלי כמרי ואיך יפרש הטור נובלות דמתני' בתמרי זיקי דוקא ונהי דהרא"ש מפרש לה בין בתמרי זיקי בין בבושלי כמרי וצ"ל לדעתו דהא דקאמר הש"ס התם בנובלות סתמא כ"ע לא פליגי דבושלי כמרא הוא (כי פליגי בנובלות תמרי דדמאי כו') היינו נובלות דכיצד מברכין אבל נובלות סתמא דמתני' אחריתי זיקי נמי משמע מכל מקום ודאי דבושלי כמרי נמי משמע. ודברי הרמב"ם בפי' המשניות נראין ברורים דנובלות הנזכר סתמא בכל דוכתי בושלי כמרי משמע ולא תמרי זיקי לכך פי' בפכ"מ נובלות (דמברכים שהכל) הם הפירות אשר נפלו מן האילן קודם שיתבשלו עכ"ל והוא פירוש דבושלא כמרא אבל בתמרי זיקי מברכין לכולי עלמא בורא פרי העץ כדאיתא בש"ס ותמרי זיקי היינו אפילו שנתבשלו רק שנפלו מחמת הרוח שהשירן ולכך בריש דמאי דתנן נובלות תמרי פי' נובלות הן התמרים הנופלים מן הדקל כשהרוח מנשבת והוה ג"כ רובן הפקר עכ"ל ר"ל דלענין דמאי אפילו תמרי זיקי פטורים מדמאי דאף ע"ג דנתבשלו כהוגן מכל מקום כיון שנפלו מהדקל מחמת הרוח רובו הפקר הן אבל לענין ברכות כיון דפירות גמורים הן מברך בפה"ע והיינו דפשיטא לש"ס תמרי זיקי מי איכא למ"ד דלא מברך בפה"ע והכי קאמר בש"ס בשלמא למ"ד (נובלות תמרי דדמאי) תמרי זיקי היינו דהכא קרי ליה נובלות סתמא והתם קרי ליה נובלות תמרי אלא למ"ד בושלי כמרי ליתני אידי ואידי נובלות תמרי או אידי ואידי נובלות סתמא קשיא וזה טעמו של הרמב"ם שפסק כמ"ד תמרי זיקי דמ"ד בושלי כמרא סליקא בקשיא ולכך בספ"ק דערלה דתנן נמי נובלות סתמא פירש הרמב"ם נובלות מן האילנות מן הפרי קודם שיגמור בישולו אסור בכל ר"ל בערלה וברבעי עכ"ל והיינו בושלי כמרי כמ"ש בפי' המשנה בפכ"מ ולכך בחבור הי"ד כ' הרמב"ם פ"ח מהלכות ברכות דין ח' נובלות שהן פגין מברך שהכל ולכך כתב בספ"ט מהלכות ערלה סתמא והנובלות כולן אסורות והיינו בושלי כמרא ולכן בר"פ י"ג מהלכות מעשר כ' ונובלות תמרי והן שעדיין לא הטילו שאור והיינו תמרי זיקי וכמ"ש הב"ח וא"כ מכל זה מוכח להדיא דנובלות תמרי דאסר הרמב"ם היינו אפילו בושלי כמרא דלא כהב"ח וגם נראה שמ"ש הב"י אבל הרמב"ם פי' הנובלות אסורות בכל אף ברבעי רמז לפי' המשנה ולישנא דפי' הכי דייקא ועוד שבחבור לא הזכיר בפירוש אף ברבעי ואם כן בפירוש המשנה שם כ' להדיא שנפלו מן האילן קודם שנתבשלו דלא כהב"ח שלא השגיח לראות בדברי הרמב"ם בפירוש המשנה ואין להקשות דלמא הא דמחייב הרמב"ם היינו בנפלו מן האילן קודם שנתבשלו דאלו נשארו על האילן היו מתבשלין והא דמחייב הטור היינו באינן מתבשלים אפילו בלא נפילה דדוחק לחלק בהכי ועוד דסוף סוף הרמב"ם סובר דנובלות דמתני' חייב אף ברבעי אם כן נובלות דהטור חייב ברבעי ועוד דע"כ מדברי הרמב"ם גופיה מוכח דאין חילוק שהרי בפ"ח מהלכות ברכות לא הזכיר שנפלו מן האילן אלא שכ' שהפגין הן נובלות דבושלי כמרא וממ"ש הגאונים דקפריסין מדלגבי ערלה לאו פרי הוא לענין ברכה נמי לא מברכינן בפה"ע אין ראיה שהרי הרמב"ם והר"ש וברטנורה בפירוש המשנה ושאר מפרשים פי' דנובלות בושלי כמרי חייב ברבעי אע"ג דלענין ברכה קי"ל דמברכינן שהכל אלא יש לומר מאי דלא הוי פירי לגבי ערלה ודאי לא מברכינן בפ"ע אבל יש לומר דמאי דהוי פירי לענין ערלה משכחת לה נמי דמברכין שהכל ועוד דהא בערלה באמת פטורים אלא דברבעי חייבים ועי"ל דלא למדו כן הגאונים אלא כגון קפריסין והדומה לו שהוא טפל לפרי אבל לא בגוף הפרי עצמו ודו"ק: מכל זה שדברי המחבר ברורים ושלא כדת השיג עליו הב"ח ואדרבה איפכא קשיא לי למה כתב סברת הטור בסתם וסברת רמב"ם בלשון יש מי שאוסר איפכא הוי ליה למעבד דהא כל המפרשים הסכימו לדעת הרמב"ם וכ"נ עיקר:

מותרים כו'. שאין טפלים אפי' לפרי אלא לאילן עצמו:

וקפריסין. כ' העט"ז דקפריסין בא"י נמי פטורים ולא נהירא וכן מוכח להדיא בש"ס פרק כ"מ (דף ל"ו) דמאן דמחייב בתמרות כ"ש בקפריסין דהוין טפי פרי מתמרות אלא איפכא מסתבר דלא הוצרך לומר ברישא דחייבים דכ"ש הוא מתמרות ופירוש אביונות ותמרות וקפריסין עיין ברש"י ותר"י הביאו ב"י ושוב מצאתי בס' מע"מ פ' כ"מ שהשיג על העט"ז בזה:

שנשאר עדיין מ"ד יום כו'. חמשה עשר יום דאב שהוא לעולם מלא וכ"ט יום דאלול שהוא לעולם חסר:

עלתה לו שנה. דקי"ל שלשים יום בשנה חשוב שנה לענין נטיעה אלא שאין נטיעה קולטת פחות מי"ד יום:

יש להם גם כן דין ערלה. דאילן גדל על רוב המים של שנה שעברה וכל שהוא חונט קודם חמשה עשר בשבט היינו מחמת יציקת מים שלפני ראש השנה וכ' הרא"ש ויראה דהאידנא אין חנטה בשום אילן קודם חמשה עשר בשבט ולכן אין נזהרין בערלה אלא שלש שנים עכ"ל והמחבר השמיטו ולמ"ש המע"מ סוף דף קל"ב דהרא"ש כתב כן לסברת הרז"ה אבל לסברת הרמב"ם ורש"י לא איצטריך דאפי' חונטין קודם חמשה עשר בשבט לעולם לא משכחת לה יותר משלש שנים דכשנטע פחות משלשים יום קודם ר"ה א"צ להמתין עד חמשה עשר בשבט עכ"ל היה אפשר לומר הלכך השמיטו המחבר מפני שנ"ל עיקר כסברת הרמב"ם וכדמשמע בסעיף ה' אבל קשה על המע"מ דהא משכחת לה כשנטע אחר ר"ה קודם לחמשה עשר בשבט ודוק ואפשר דאין דרך לנטוע אחר ר"ה:

הא לאו הכי. כגון שנטעו בפחות ממ"ד יום לפני ר"ה וכן הוא בר"ן והשתא מונין השנה מר"ה וכן הוא בעט"ז אבל אם נטעו קודם ראש השנה הרבה יותר ממ"ד יום כגון חמשה עשר בשבט או יותר קודם ר"ה מכל מקום הקלנו בתחלתה שעד ר"ה נחשב אע"פ שאין כאן שנה שלימה ודו"ק:

פודין אותם אחר שיגמרו ויתלשו כו'. הוא ל' הרמב"ם ובב"י כ' דלאו דוקא אלא יכול לפדות לכתחלה אפי' במחובר כשמפרש שלא יחול החלול עד שיתלקט ובהדיא תנן בפרק בתרא דמעשר שני כיצד פודין נטע רבעי מניח הסל על פי ג' כו' ואפילו למאן דמפרש דאין פודין במחובר משום דאין בקיאין בשומא אלא דהצנועים עבדו היכר בשביעית כדי שלא יכשלו היינו דוקא לפדות במחובר שיהא פדוי במחובר הוא דאין בקיאין בשומא אבל לפדות במחובר שלא יחול עד שיתלקט בקיאין ומצות פדיון נטע רבעי לכתחלה כך הוא כמבואר במשנה הנ"ל עכ"ד בקצרה ודו"ק והסכים עמו בספר מע"מ והב"ח השיג עליו דמשנה הנ"ל קאי אצנועים ולא דיבר נכונה ע"ש אבל תמהני הא פשטא דמתניתין בתלוש מיירי וכדתנן ואומר כל הנלקט מזה מחולל [על] המעות האלו כו' והיינו בתלוש והכי משמע במרובה (דף ס"ט ע"א) דלישנא דכל הנלקט היינו תלוש וכמדומה שלשון הר"ש והברטנורה אטעיה לבית יוסף וסייעתו שכתבו אומדים כמה אדם רוצה לפדות בסלע כלומר ליקח בסלע המחובר לקרקע עכ"ל וליתא דאדרבה בתלוש מיירי ובאו לפרש המשנה דאין אומדין כמו שהוא שוה עכשיו שהרי הוציא יציאות תלישה ולקיטה וכה"ג אלא אף ע"פ שהוא תלוש אומדין כאלו הוא מחובר לקרקע וכמה אדם רוצה ליקח בסלע מחובר לקרקע אם כן עיקר ראיה של הבית יוסף אינה ראיה כלל ומה שחילק בין פדיה במחובר ממש ובין פדיה במחובר לכשיתלשו הנה באמת לכאורה מוכח כן בתוס' פרק מרובה ובר"ש בפי' המשנה מדהוקשו קושיתייהו דוקא אמאי דמוקי לה אימא כל המתלקט ולא אכל הנלקט דצנועים דהא אינהו גופייהו פירשו התם דכל הנלקט היינו שהיו מונחים המעות במחובר קודם לקיטה ואומר כרם זה לכשיהיה נלקט יהא מחולל דאם לא כן מתי היו אומרים כן וכי לא היו פוסקים רגע מלומר כן אלא ודאי סבירא להו דאף שאומר כן במחובר מכל מקום כיון שאומרים לכשיהיה נלקט הוי כתלוש אבל למאי דמוקי כל המתלקט ע"כ כל המתלקט יהא פדוי מעכשיו במחובר קאמר דאס לא כן הדרא קושית הש"ס לדוכתא דהיאך יכולים לפדות כיון שנלקט דהא כבר זכו בהן אחרים שלקטו ולא היה כח ביד הבעלים לחלל ע"ש בתוספות ור"ש כי זה נראה ברור אבל מכל מקום נראה דהיינו למאי דהוי ס"ל מעיקרא דטעמא דאין פודין במחובר משום דילפינן קדש קדש ממעשר אם כן כיון דכשפודה במחובר לכשיהיה נתלש הוי כתלוש שפיר פודין ולכך לא הקשו אכל הנלקט אבל למאי דמסקי דאין פודין במחובר משום דאין בקיאין בשומא אפילו כשפודה לכשיתלוש לא בקיאין בשומא והכי משמע ממאי דמסיימי התוס' ור"ש מידי דהוה אענבים לב"ש כו' ע"ש ודוק ואם כן העולה מזה דאין לפדות לכתחלה במחובר וגם בת"ה ס"ס קצ"ב כתב דאף ע"ג דמסקנת התוספות בפרק מרובה דלא ילפינן ליה ממעשר אלא משום דאין דמיו ידועים ומחללין במחובר מכל מקום נראה כיון דסמ"ג וסמ"ק ואשר"י כתבו בפשיטות דאין פודין במחובר אין לסור מדבריהם עכ"ל אלא דלא ידענא אמאי כתב דמתוספות משמע דפודין במחובר דהא לא כתבו כן אלא גבי צנועים אבל הא לאו הכי נהי דלא ילפינן ממעשר מכל מקום אין פודין משום דאין בקיאין בשומא וכמו שכ' רבינו שמשון ואפשר גם הרא"ש וסמ"ק ס"ל האי טעמא מיהו בבית יוסף כתב עוד טעם אחר דיכולין לפדות האידנא במחובר דכיון דהאידנא פודין אפילו בפרוטה לא שייך בקיאות ובב"ח השיג על זה דמהרה יבנה המקדש כו' ואין זו השגה דאם כן גם יהא אסור לפדות עכשיו בפרוטה דמהרה יבנה המקדש כו' וכן בתשו' הרמב"ן סי' קנ"ו ובתשו' הרשב"א סי' תשמ"ד כתבו להדיא דבזמן הזה דפודין בפרוטה פודין במחובר אפילו לכתחלה ומעשים בכל יום כן עכ"ל מכל מקום נראה כיון דפשט שאר דברי הפוסקים משמע דאין חילוק יש ליזהר לכתחלה שלא לפדות אלא בתלוש ממש אבל בשעת הדחק וכה"ג יש לפדות במחובר שלא יחול עד שיתלקט כנ"ל:

לים הגדול או כו'. ע"ל סי' קמ"ו ס"ק י"ג:

ויברך בשעת פדיון כו'. כלומר בשעת פדיון קודם שישליכו לים המלח כדי שתהא ברכה זו עובר לעשייתן וכן משמע ברמב"ם פרק עשירי מהלכות מ"א דין י"ז שכתב אחר שאוסף אותן מברך כו' ואחר כן פודה את כולן כו':

ששוקל ט"ז גרעיני כו'. כלומר שוקל ט"ז גרעיני שעורה והמעה הוא רביע דרה"ם וכן מוכח לקמן ר"ס ש"ד ואם כן הפרוטה היא משקל חצי שעורה וכך כתב המחבר בחשן משפט ר"ס פ"ח ובספר שלשלת הקבלה ראיתי שכתב בשם ר' עובדיה ספורנו שהמעה הוא דרכמון ט"ז שעורות ואני שקלתי ומצאתי משקל צ"ו שעורות הם א' קווינט"ל במשקל פראג ונמצא שהמעה שהוא ט"ז שעורות הוא הששית מן קווינט"ל אך ראיתי ביוסיפון לרומיים ס' י"ח דרכמון איטישער משקלו א' קווינ"ט והוא של כסף ושויו ב' ב"ץ דהיינו ח' צלמים עד כאן ובת"ה סימן קצ"ב כתב דמטבעות הרגילין באלו המדינות מחצי ווינר הוא יותר מש"פ ופודין עליו עד כאן כן כתב בספר מע"מ:

החצי ווינר כו'. לאו למימרא דחצי ווינר דוקא בעינן דהא לפי מה שכתב הרב לקמן ר"ס ש"ה דה' סלעים שהם ק"כ מעים הם בערך ב' זהובים ריינ"ש והוא גם כן מדברי מהרא"י אם כן המעה הוא ארבע ווינר אם כן הפרוטה היא שמינית מווינר וכך כתב בסמ"ע בחשן משפט סי' פ"ח ס"ק ב' אלא שלפי שאין מטבע קטנה מחצי ווינר לכך כתב דאם פדה בחצי ווינר סגי עכ"פ שהיא עכ"פ יותר משוה פרוטה ולפ"ז כשפודה במה ששוה פרוטה ולא במטבע ממש סגי שיהא שוה שמינית מווינר אי נמי לפי מה שכתב הסמ"ע שם דבזמנינו זה שאין יכולין לקנות בפרוטה כי אם מעט מזעיר יש לומר דלא סגי בפרוטה לכך צריך כאן שיהא שוה חצי ווינר וע"ל ר"ס ש':

ויש מי שאומר כו'. הלכך נראה דבין בכרם רבעי ובין בנטע רבעי יש לפדות בח"ל בלא ברכה:

ואסור כו'. ע"ל סי' קל"ג:

ובחוצה לארץ מותר. דאע"פ שהוא הל"מ ובכל הל"מ קי"ל ספיקא אסור כמו בשל תורה מ"מ הל"מ שבכאן כך נאמרה שספיקו יהא מותר הכי אמרינן בש"ס:

שיש בו נטיעות של ערלה. ונטיעות של היתר גם כן:

וכל שכן כו'. צ"ע למאי כתבה הרי זה מבואר בדברי המחבר סעיף עשירי ונראה משום שהמחבר העתיק בסעיף י' ל' הרמב"ם ומשמע מלשונו זה דבכרם שהוא ספק ערלה מותר ליקח ממנו בידים שהרי הוא מותר והרי הוא ככרם של היתר וכ"כ בב"י והרב לא ס"ל הכי אלא ס"ל כדעת הטור וסייעתו דאסור ליקח ממנו בידים אלא דמותר אפי' רואים שהעובד כוכבים בוצר ממנו ולכך הוצרך לכתוב וכ"ש כו' וכן נראה מהעט"ז שכ' הא דכרם שהוא ספק ערלה מותר היינו שלא ילקוט בידים אלא ילקוט אותם ישראל אחר שלא בפניו או עובד כוכבים אפי' בפניו מותר לו ליקח ממנו נ"ל עכ"ל ובספר מ"מ השיג על העט"ז בזה ממ"ש הב"י דאסור ולא ירדתי לסוף דעתו דהכא בכרם שהוא ספק ערלה נרא' דמותר וכמו שכ' העט"ז:

מותר. והיינו בענין דליכא למיחש ביה משום יין נסך וכדלעיל סימן קכ"ט סעיף י"ז וי"ח:

אסור ליטע כו'. דזה וזה גורם אסור לכתחלה כדלעיל סי' קמ"ב סעיף קטן כ"ו:

זה וזה גורם. היינו פירות דאיסורא וקרקע דהתירא גורמין לאילן שיבא:

אם לא התנו. צריך עיון בא"ח סי' רמ"ד סעיף ג':

אסור. לאכול אח"כ העובד כוכבים שני ערלה והישראל שני היתר כנגדן ואפילו אכל העובד כוכבים השני ערלה והישראל שני היתר ואח"כ באו לחלוק בסתם דכל שלא התנו מתחלה אסור אח"כ לישראל ליהנות כלל מפירות ערלה וכן מוכח בש"ס ספ"ק דעבוד' כוכבי' מבעיא דסתמא מאי ולא איפשטא:

ובלבד שלא יבואו לחשבון כו' כנגד אותן הפירות שזה אסור כו'. לכאורה משמע שר"ל שאע"פ שהתנו מתחלה בסתם שיהא העובד כוכבים אוכל שני ערלה והישראל שני היתר אסו' אח"כ לבא לחשבון לאחר זמן אבל לשון הרמב"ם פ"י מהמ"א דין י"ד שהעתיק המחבר דבריו כך הוא ובלבד שלא יבאו לחשבון כו' כנגד אותן הפירות אם התנו בזה אסור שהוא כמחליף כו' ובפ"ו מהלכות שבת דין י"ז כ' המשתתף כו' אם התנו בתחלה שיהא שכר שבת לעובד כוכבים לבדו אם מעט אם הרבה ושכר יום א' כנגד יום השבת לישראל לבדו מותר ואם לא התנו בתחלה כשיבואו לחלוק נוטל העובד כוכבים שכר השבתות כולן לבדו והשאר חולקין עכ"ל וכ' הרב המגיד ברייתא ספ"ק דעבוד' כוכבי' ישראל ועובד כוכבים שקבלו שדה בשותפות לא יאמר ישראל לעובד כוכבים טול חלקך בשבת ואני חלקי בחול ואם התנו בתחלה מותר ואם באו לחשבון אסור ע"כ ורבינו לא הזכיר באו לחשבון ונראה שהוא מפרש כפירוש רש"י דה"ק אם לא התנו מתחלה וגם לא א"ל טול חלקך בשבת ואני בחול אלא שעמד זה ונטל את חלקו מעצמו בשבת ולבסוף באו לחשבון אסור עכ"ל הרב המגיד ונמשכו לדעתו הב"י ושאר אחרונים בא"ח סי' רמ"ה ולא עמדתי על סוף דעתם דהיאך אפש' לומ' דדעת הרמב"ם כן הרי גבי ערלה כ' אם באו לחשבון אסור אפי' אם התנה וכ"כ הטור סי' זה בשם הרמב"ם ושבת וערלה דין אחד להם כדמוכח בש"ס לפי' הרמב"ם וכמ"ש הר"ן ספ"ק דעבוד' כוכבים אבל לי נראה ברור שהוא מפרש האי דקאמר בש"ס ואם באו לחשבון אסור דלא כפרש"י אלא כפי' הראב"ד שהביא הר"ן דאהתנו קאי וס"ל דה"פ מה שאמרנו ואם התנו מותר היינו דוקא בשהתנו שיאכל העובד כוכבים שני ערלה והישראל שני היתר בין מעט בין הרבה ולא דקדקו בחשבון אבל אם באו בחשבון דהיינו שהתנו כזה שיאכל העובד כוכבים ימי איסור ואח"כ יחשבו כמה פירות אכל העובד כוכבים בימי איסור עד שיאכל הישראל כנגד אותן הפירות אם התנו כזה אסור דדוקא כשהתנו סתמא שיטול העובד כוכבים בשבת והישראל בחול בין מעט בין הרבה אם כן הוי השדה בימי איסור של עובד' כוכבים ואין לישראל חלק בו וכן היתה השדה בימי היתר של ישראל לגמרי אבל כשהתנו שיחשבו אח"כ א"כ הוי כמחליף פירות ערלה ואינו חשוב תנאי ולפי זה מיושב נמי מה שהקשו התוס' והר"ן אמאי דקאמר ש"ס התם אם באו לחשבון אסור מסתמא מותר דדלמא אשמועי' דאם באו לחשבון אפי' התנו אסור דודאי לפירושם שהבינו דאם באו לחשבון היינו לאחר זמן קשיא אבל לפי' הרמב"ם לא קשה מידי דלא שייך לומ' דאשמעינן דאפי' התנו אסור דהא כיון דהתנו שיבואו לחשבון אם כן התנאי מעיקרא ליתא ודו"ק (ובעיא דסתמא מאי רמז הרמב"ם במ"ש שאם לא התנו מתחלה אסור משמע אע"פ שאין הישראל אומר אח"כ טול אתה שני ערלה ואני שני היתר אלא אפילו בסתמא אסור) ואם כן בפירוש הזכיר בהל' שבת באו לחשבון שהרי כ' דאם התנו מתחלה שיהא שכר שבת לעובדי כוכבים לבדו אם מעט אם הרבה כו' ר"ל דדוקא תנאי כזה שהתנו שיהא לעולם של עובד כוכבים אם מעט אם הרבה ולא יבואו לחשבון מהני (גם מדברי הב"א סי' זה נראה שהבין שהרמב"ם מפרש אם באו לחשבון לאחר זמן אחר התנאי ושהתנו גם כן בשעת התנאי ולישנא דאם התנו כזה דוחק וליתא אלא כדפירש' ואפשר לומ' שגם הט"ו שהשמיטו בדברי הרמב"ם אם התנו כזה כו' מ"מ כוונתם כן ובלבד שלא יבואו לחשבון כלומר שלא ידקדקו בשעת התנאים בחשבון אבל בעט"ז משמע שהבין ובלבד שלא יבואו לחשבון היינו לאחר זמן) ודוק כי כל זה נ"ל ברור:

ויש מתירין כו'. ול"ד לשבת דאסור לכ"ע לומ' לעובד כוכבים טול אתה חלקך בשבת ואני בחול אם לא התנו מתחלה כמו שנתבאר בא"ח סי' רמ"ה דהתם יש איסור שליחות המלאכה בשבת אבל הכא אין כאן איסור שליחות מלאכה ומה שהישראל אוכל כנגדן אין זה נהנה שכן המשפט שנה שזה עובד הוא אוכל. רש"י והרא"ש והפוסקים:

רק שהישראל אומר לעובד כוכבים כו'. ולא יבא לחשבון דאם באו לחשבון לכ"ע אסור בלא התנו וכן הוא ברבינו ירוחם נתיב כ"ח ח"ב:

מותר לומ' לעובדי כוכבים כו'. כן למד רבינו ירוחם מסעיף הקודס דיש מתירין מפני שכך המשפט שנה שזה עובד הוא אוכל וכן סיים כאן כי העובד דינו שיטול פירות ולפי זה קשה על המחבר כיון שפסק בסעיף י"ג דלא כהיש מתירין היאך כתב כאן דברי רבינו ירוחם וצריך לומר דס"ל כמ"ש העט"ז דאפילו הרמב"ם מודה כאן דדוקא התם שקבלוהו בשותפת דרך השותפין זה עובד וזה אוכל ועביד שותף דטרח בעד שותף חבירו משא"כ הכא וע"ש:

אבל אם נשאר ממנו כל שהוא פטור. ודעת הרא"ש שאפי' נשאר בו עד טפח חייב ומטפח ולמעלה פטור והרב השמיט דעתו נראה משום דס"ל דראיית הרא"ש שפסק כראבי"ה משום דר"ש סבר כוותיה לאו ראיה היא דהא בירושל' ספ"ק דשביעית אמרו ראב"י ור"ש אמרו דבר אחד וא"כ ה"ל שיטה וכן רבינו ירוחם נכ"א ח"ב הביא סברות הרמב"ם והרא"ש והכריע כהרמב"ם מטעם זה אבל צ"ע דהרי הרא"ש גופיה הביא הירושל' הנ"ל ומ"ה פסיק התם כראב"י כיון דר"ש סבר כוותיה ע"ש אלא נראה דעת הרא"ש נכונה דלא אמרינן כל כה"ג שיטה היא אלא היכא דלא איפסקא הלכתא בהדיא כחד מינייהו או דלא אזלא סוגיא דעלמא כחד מינייהו אבל היכא דאיפסקא הלכתא כחד מינייהו או דאזלא סוגיא דעלמא כחד מינייהו אם כן כי אמרינן פלוני ופלוני אמרו ד"א אתיא לאורויי דהלכתא נמי כאידך פלוני דלא איתמר הלכתא כוותיה והלכך הכא דסוגיא דעלמא בתוספתא ובכמה מקומות אזלא כרבי שמעון וכ"כ הרמב"ם בפירוש המשנה בפ"ק דשביעית והלכה כר' שמעון מפני שיש בתוספתא דברי' מסכימים עם דבריו וכ"כ הברטנור' דהלכ' כר"ש וכן כתב האגודה בין לענין חרישה בין לענין ערלה אם כן כי אמרינן בירושלמי רבי שמעון וראב"י אמרו דבר אחד ע"כ אתא לאשמעינן דהלכ' כראב"י מפני דר' שמעון סבר כוותיה או אפשר דלא אמרינן כל כה"ג שיטה הוא אלא בש"ס בבלי אבל לא בש"ס ירושלמי ואדרבה על הרמב"ם קשיא לי דבפירוש המשנה פסק כר"ש וכ"פ בחבורו פ"ג מהל' שמטה דין ח' ובפ"י מהל' מעשר שני דין י"ג פסק כחכמים דראב"י ובהדיא אמרינן בירושל' דר"ש וראב"י אמרו דבר אחד (מיהו מה שהקשה הכ"מ פ"ג מה"ש למה פסק כר"ש כיון דחכמים פליגי עליה לא קשה מידי דהיינו כמ"ש בפירוש המשנה מפני שיש בתוספתא דברים מסכימים על דבריו) וצ"ע:

הפירות של הענף אסורים. משמע הא הגידולים עצמן מותרין והיינו כדעת הרא"ש ודעת הר"ן דהגידולים ג"כ אסורים:

אפילו גדלו הרבה. שאין גידולי היתר מבטלין האיסור:

בין תחתון בין עליון כו'. ואע"ג דהעליון גדל מתוך האיסור של תחתון אמרינן גידולי היתר מעלין את האיסור ול"ק מידי מהך דלעיל סעיף כ"ב ענף מלא פירות של ערלה כו' שאין גידולי היתר מעלין את האיסור דשאני התם דפירות ערלה היו ניכרים קודם שגדל ההיתר אבל הכא שהפירות גדלים בבת אחת מתוך ההיתר ומתוך האיסור הוה ליה כמו זה וזה גורם. ב"י והאחרונים:

במקום טרשים פטור. אבל בישוב אפי' עולה מאליו חייב דמסתמא ע"י עבודת אדמה שעבדו מתחלה עלה:

אינו נאמן כו'. עיין לעיל סי' קכ"ז ס"ק (י"ט) [כ]. לעיל סימן צ"ח ס"ק כ"ו נתבאר דערלה שנתערבה אינה בטלה אלא בר' והיינו במינו כמ"ש שם ואז אפי' ביבש לא אמרי' חד בתרי בטל עד ר' וכמ"ש בסימן ק"ט ס"ק ו' אבל שלא במינו לעולם בטלה בס' כשאר איסורים:

חייבים בערלה. דכתיב את פריו ודרשינן את הטפל לפריו אבל גבי רבעי לא כתיב אלא פריו ולא את:

האביונות והקפריסין והתמרות של צלף כו'. כצ"ל האביונות הן הפרי עצמו והקפריסין הוא קליפה גדולה שסביבות הפרי כעין קליפה הגדילה סביב אגוזים דקים והתמרות בתוך העלין גדלים כמין תמרים ובולטין בעלה כמו בעלין של ערבה. רש"י ורש"ל:

אבל בח"ל כו'. דמשום חומרא דא"י חשבינן הכל כפירי ובחוץ לארץ מאחר דערלה דרבנן לא חשבינן הכל כפירות אלא אביונות שהן עיקר הפירות. גמרא:

מתשרי. דכתיב בתשרי מראשית השנה עד אחרית שנה דהיינו מתשרי:

ומ"ד יום. דאמרינן בגמרא כל קליטה שאינה קולטת בי"ד יום שוב אינה קולטת שלשים יום אח"כ לחשוב לשנה והיינו מ"ד יום:

ואם נטע ביום ט"ז. דחדש אלול הוא חסר:

כל הפירות שיחנטו בו קודם חמשה עשר בשבט. שאף שתשרי ראש השנה לנטיעותה חמשה עשר בשבט הוא ראש השנה לאילנות:

יש להם גם כן דין ערלה. הטעם כל שהוא חונט בין תשרי לחמשה עשר בשבט היינו מחמת יציקת מים שלפני ראש השנה ומאותה יציקה חונטין פירות הללו והרי הן כאלו חנטו קודם תשרי דחנטו משרף דקודם תשרי וכיון שכן ליכא לאפלוגי בין שנטעה מ"ד יום לפני ראש השנה או פחות מכן. ר"ן:

ולאחר חמשה עשר כו'. פירוש הנחנטים אח"כ וכתב הרא"ש בהלכות ערלה יראה דהאידנא אין חניטה בשום אילן קודם חמשה עשר בשבט ולכן אין נזהרין בערלה אלא שלש שנים:

וי"א דלא שנא. וכבר זכרנו בסעיף ד' שזה דעת הר"ן:

דין מעשר שני. דגמרינן קודש דכתיב ברבעי מקודש דמעשר שני:

רק בכרם. דכתיב ביה הלולים ודרשינן חלולים פירוש דבר שמהללים בו טעון חילול וזהו יין שאומרים בו שירה על הנסכים:

ובחוצה לארץ מותר. בפ"ק דקדושין (דף ל"ט) איתא אמר רבי אסי אמר רבי יוחנן ערלה בח"ל הלכה למשה מסיני אמר ליה רבי זירא) והתניא ספק ערלה בחוץ לארץ יורד ולוקט ואי ודאי אסור בח"ל היכי מזלזלינן בספיקה אשתומם כשעה חדא אמר ליה אימא כך נאמרה ספיקה מותר ודאי אסור שמעינן מזה דאי לאו שנאמר בפירוש למשה דספיקה מותר היינו מחמירי' בספק דמה לי הפרש בין הלכה למשה מסיני ובין מקרא מפורש ומ"ה מתמה ב"י על הטור שכתב וז"ל שבארץ ישראל הוא מן התורה ובח"ל הלכה למשה מסיני הלכך בארץ ישראל ספיקו אסור ובח"ל ספיקו מותר דמשמע דמשום דאינה אלא הל"מ ספיקה מותר והא ליתא דודאי שאר הל"מ ספיקה אסור אלא דכאן נאמר כן בפירוש כמו שזכרנו ונלע"ד דדברי הטור נכונים ומוכרח לומר כן דהוקשה לו בדברי רבי יוחנן שאמר סתמא ערלה בחוץ לארץ הל"מ דמשמע כשאר הל"מ והיה לו לפרש דבריו והלא במאמר השם יתברך למשה הוצרך לומר כן בפירוש שלא יטעה ולמה לא נזהר ר' יוחנן מזה ותו דהא אמרינן בכל דוכתי אמורא צריך לפרש דבריו וא"ל דסמך על) הברייתא שמביא המקשן דברייתא אינה גלויה לכל וכמו שמצינו באמת דר' אסי לא ידע הברייתא דהא אשתומם כשעה חדא ע"כ נראה דבאמת לא נאמר בפירוש דבר זה בהל"מ דספקה מותר כו' אלא דמוכרח לומר כן דאם לא כן יש קושיא גדולה למה הוצרך השי"ת לומר בארץ ישראל בפסוק איסור ערלה ובחוץ לארץ הל"מ ולמה לו פסוק בארץ ישראל וכן מקשה בר"פ השוחט וקרא דושחט למאי אתא כיון שהלכות שחיטה הל"מ מכ"ש כאן דקשה שיש שינוי בלימוד אסור זה דבארץ ישראל הוא בפסוק ובחוץ לארץ בהל"מ אלא ודאי דבזה גילה לנו הוא יתברך דיש בזה חילוק דין דהיינו בח"ל קיל בספיקה ומאי דאמר בגמ' אימא כך נאמרה הכי פירושו אימא את דלכך נאמרה הל"מ ונשתנה מארץ ישראל לגלויי דספיקה מותרת ופי' זה נראה מוכרח בגמ' גם כן מלשון אימא שהוא מיותר לכאורה ולפי דברינו ניחא ואם כן יפה כתב הטור כיון שאנו רואין שינוי באזהרת איסור זה דבארץ ישראל נכתב בפסוק ובח"ל הל"מ הלכך יש חילוק ביניהם וכפי מה שכתבנו. ודבר זה נראה נאה ומתקבל בגמרא ובטור בעזרת הצור:

ובסוריא. היא שכבש דוד ואיכא בה קצת קדושת א"י:

וכ"ש שכרם שהוא ספק כו'. כלשון סעיף זה כן הוא בטור ופירשו בו בדרישה דהיינו בסגנון שלפניו דהיינו לקנות מהענבים הנמכרים חוצה לו אבל א"ל דבכל ענין מותר דאם כן משמע אפילו בידים ילקוט ישראל משם וזה אסור והוכחתי ממ"ש הטור בסי' רצ"ו בתחלתו דבספק אם נזרע שם ירק באיסור דלא ילקוט ממנו ישראל בידים ק"ו בערלה שהיא הל"מ שאסור לישראל ליקח בעצמו מן הספק וס"ל להטור דבערלה שהיא הל"מ בח"ל אסור לקנות אם רואה שהעובד כוכבים לוקט משם אבל בכלאי הכרם שאינו אלא דרבנן בח"ל הקילו בזה ואינו אסור אפילו רואה שהעובד כוכבים לוקט משם אלא שאסור לישראל ללקוט משם עכ"ל בקיצור ולא נהירא לע"ד דא"כ קשיין דברי הטור רישא אסיפא דברישא כתב רק שלא יראה שנבצרו מנטיעות של ערלה משמע דוקא אערלה הוי קפידא שלא יקח העובד כוכבים בפני הישראל אבל ברואהו מרחוק לוקט מן הכרם הזה שיש בו איסור והיתר מותר ליקח ממנו וכמ"ש בהדיא אפי' יודע שהובאו מאותו הכרם והיינו שראהו דמה לי ידיעה או ראיה ובסיפא צריך דוקא שיקח מהעובד כוכבים חוץ לכרם שהוא ספק ודוקא בלא רואה אותו לוקח משם והלא ק"ו הוא דפשיטא דחמיר טפי ביש איסור ודאי אלא שאין ידוע אם לקח ממנו מאם יש ספק אם יש כאן איסור כלל כמבואר בסימן ק"י לענין ס"ס ומו"ח ז"ל כ' דגם ברישא אסור אפי' ברואה אותו לוקט מכרם זה אע"פ שאינו רואה בפירוש שלוקט מן הערלה והא דקאמר שלא יראה שנבצרו מנטיעות של ערלה היינו מנטיעות שיש שם ספק ערלה ואין זה במשמעות כלל שיכתוב הטור לשונו דרך דרש ותו דהא בהדיא כתב אפי' יודע שהובאו מאותו כרם והיינו ראיה. ועוד קשה על דרך בעל הדרישה למה יהיה באמת אסור לישראל ליקח בעצמו מכרם שיש בו ספק ערלה דהא הל"מ אמרה בפירוש ספיקו מותר ומאי טעמא נאסרנו אנחנו ותו דלמה לו לטור לסיים שהוא מותר שזהו יתור לשון לגמרי אם קאי על שלפניו על כן נלע"ד דודאי כל שיש ספק בדבר אדרבה קיל טפי בערלה מכלאים. וטעם נכון בדבר דגבי כלאים יש ספק איסור אף ע"פ שהוא מדרבנן מכל מקום כל הרחקות שנוכל לעשות לכתחלה אמרינן הרחק מן הכיעור משא"כ בערלה שבפירוש אמרה תורה דספיקו מותר אם כן כל שאין ודאי ערלה אין מקום להחמיר והיתר גמור יש בדבר כאלו ודאי לנו שאין שם ערלה. וזה דבר מסתבר מאד ומ"ה אמר הטור בספק ערלה דאם יש איסור והיתר ואז אין לנו ספק אלא מאיזה מהן לקח העובד כוכבים וה"ה אם לקחן ישראל ולא ידע מאיזה מהן לקח אלא דאורחא דמילתא נקט שדרך הישראל להיות נזהר מערלה ע"כ מותר כאן דהתורה התירה בפירוש הספק רק הודאי אסרה תורה דהיינו שרואה שלוקח העובד כוכבים מודאי ערלה וע"ז סיים דכ"ש אם בכרם שיש בעצמו ספק אם יש כאן איסור לגמרי שמותר הישראל ליקח ממנו דעדיף טפי ספק איסור מספק תערובת איסור וכמ"ש לעיל אבל בסי' רצ"ו דמיירי בכלאים דבספיקו יש עכ"פ צד איסור לכתחלה עשו הרחקה דאפי' מספק לא יקח הישראל בידים אלא העובד כוכבים יקח משם וזה עשו להרחקה יתירה כיון שיש בו צד איסור אלא שהוא ספק משא"כ בערלה שספיקה כודאי היתר כנ"ל נכון אלא דיש להקשות לכאורה ממ"ש בגמ' פ"ק דקדושין דפליגי רב יהודה אמר שמואל ועולא א"ר יוחנן דשמואל ס"ל ערלה הלכות מדינה פירוש שהנהיגו כך ור' יוחנן ס"ל הלכה למשה מסיני א"ל עולא לרב יהודה בשלמא לדידי דאמינא הל"מ היינו דשני לן בין ספק ערלה לספק כלאים דתנן ספק ערלה בארץ אסור בסוריא מותר בח"ל יורד ולוקח ובלבד שלא יראנו לוקט ואלו גבי כלאים תנן כרם הנטוע ירק וירק נמכר חוצה לו בארץ אסור בסוריא מותר בח"ל יורד ולוקט ובלבד שלא ילקוט ביד אלא לדידך ניתני או זה וזה יורד ולוקח או זה וזה יורד ולוקט ומשני הא א"ל שמואל לרב ענן תני או זה וזה יורד ולוקח או זה וזה יורד ולוקט כו' משמע מזה דחמיר טפי לדעת המקשן בספק ערלה מספק כלאים וכן פרש"י בדברי המקשן וזה סותר מה שאמרנו כאן ואחר העיון תמצא הכל על נכון דודאי כיון דקי"ל הל"מ נאמרה להקל בספק ודאי כל ספק שבעולם מותר וכמו שאמרנו ואין בזה צד חומרא וקיל מכלאים ובזה עצמו הוא פי' דברי המקשן שהוא עולא דס"ל כר' יוחנן וה"ק לדידי דס"ל הל"מ היינו דשני לן בין ספק ערלה לספק כלאים דאני מפרש המתני' של ערלה דה"ק בח"ל יורד ולוקח ובלבד שלא יראנו לוקט האי ובלבד הוא פי' על הרישא דהיינו שכל זמן שאינו רואה אותו לוקט מן הערלה בודאי אלא יש צד ספק אז יורד ולוקח ממנו משא"כ בכלאים שהוא מיירי ג"כ בספק כלאים לדעת הטור סימן רצ"ו ששם יש חילוק בין ספק לספק דבספק אם יש שם איסור כלאים מותר לקנות מן העובד כוכבים אבל אם ישראל עצמו הולך לאותו כרם אסור ליקח ממנו בידיו נמצא שאין הפירושים של ערלה וכלאים שוים דבערלה הוה פירושו לפי הדין של הל"מ ובכלאים פירושו לפי הדין של איסור מדברי סופרים אלא לדידך דגם בערלה הוה הלכות מדינה ולמה יהיה שינוי בהם בין ספק ערלה לספק כלאים ומשני לשמואל תני כו' נמצא לר' יוחנן דקי"ל כוותיה דבח"ל ערלה הל"מ שפיר נשאר החילוק כמו שהיה לדעת המקשן והוא עצמו דברי הטור כפי מה שזכרנו וכמ"ש לעיל ונמצא שבכרם ספק ערלה יש היתר אפילו לישראל ללקוט משם וזה נ"ל מכוון בלשון הרב המובהק רמ"א ז"ל שכ' כאן וכ"ש שכרם שהוא ספק כו' ושינה קצת מלשון הטור שהטור כ' ואצ"ל כרם כו' בלא שי"ן ורמ"א כ' שכרם בשי"ן אלא להורות דעל הכרם עצמו קא מכוין שהכרם הוא עצמו מותר בלי שום הצטרכות למכור עובד כוכבים בחוץ וכן הוא במרדכי פ"ק דקדושין בהג"ה וז"ל שאלו על כרם שהיו בו ד' או ה' נטיעות של ערלה ולא נודעו מקומם ואסר מ"ו כל הכרם ולי נראה הלכה למעשה דהכל מותר אפי' לאכול מהאשכולות במחובר לקרקע כו' דספק ערלה מותר הל"מ עכ"ל והנה בספק כלאים לכל הדעות בגמ' אסור ללקוט ביד אלא ש"מ ברור כמ"ש דבזה עדיף ערלה מכלאים כל שהספק נעשה כבר והרמב"ם יש לו דרך אחרת מן הטור ומקיל אפי' בודאי לעשות ממנו ספק בענין שלא יראה שהעובד כוכבים לוקט ממנו וכן הוא גם דרכו של רש"י ולענין הלכה פסק הש"ע כדברי הטור שהם לחומרא והכל נכון בסייעתא דשמיא בלי גמגום:

וטומן בתוכו. שירא שמא ימצאוהו דורכי ענבים רש"י וכתבו התוס' וא"ת יהא אסור משום יין נסך דרובא דעלמא עובדי כוכבים נינהו וי"ל דרוב גנבי ישראל עכ"ל פי' באותו זמן היה כן ועי' בסי' קכ"ט דבעינן שרוב הכרמים בסביבותיה היו של ישראל:

אבל ענבים כו'. דזה מטמין שלא בשעת בציר ואין שם אז דורכי יין וכ"פ הרמב"ם ויש להקשות דבגמרא אמרינן על האי הכשר דיין דנקט כאן לימא משום דס"ל כר' חנינא דס"ל דרוב וקרוב הולכין אחר הרוב ומשני דבלאו הכי מותר משום טעמא דנקט כאן שאין מצניעין שם יין אבל ענבים מצנעי משמע דלפי מאי דקי"ל כר' חנינא מותר בכל גווני אפי' בעינבי וכ"כ הרא"ש להדיא שם בפ' לא יחפור וכן הקשה בפרישה בשם רש"ל וע"כ כתב דהטור לא דק ונראה דהוכחת רמב"ם וטור מדמסיק אבל עינבי כו' דאי ס"ד דהגמרא אמרה סברא זו שאין מצניעין שם יין של כרם זה דרך דחיה בעלמא למה לו לומר חילוק דעינבי ויין כיון שהסברא לא נשארה קיימת אלא ודאי דאף למאי דקי"ל כר"ח דהולכין אחר הרוב מ"מ סברא חזקה דמכרם זה גנבום וכמו דאמרינן בכתובות פ' המדיר כאן נמצאו כאן היו וכן לענין חמץ בפסח זכרוהו הפוסקים וזה עדיף טפי מקורבה דמוכח דכתבו התוס' בפ' לא יחפור דלא אזלינן בתר הקורבה והכא לכ"ע אזלינן וע"כ כ' הטור וש"ע שקרוב הדבר כו':

זה וזה גורם. פי' הפרי דאיסור וקרקע דהיתר גורמין לאילן שיבוא ועכ"פ פשוט שצריך ג' שנים לאותו אילן שיגדל אח"כ כדין ערלה אלא דלאחר ג' שנים מותר ואי לא הוה זה וזה גורם היה אסור לעולם כדין ערלה:

ואם התנו כו'. כמו לענין שבת כמבואר ריש הל' שבת:

כנגד אותן הפירות. זה דעת הרמב"ם ושם כתוב כאן בזה הלשון אם התנו בזה אסור ודקדק מו"ח ז"ל דדוקא בהתנו מתחלה גם ע"ז שיבואו לחשבון אז אסור אבל אם לא התנו מתחלה אלא שהעובד כוכבים יאכל ג' שני ערלה והישראל ג' שני היתר א"כ מדינא אין שם חשבון הלכך אפי' באו לחשבון אין שום איסור דמתנה הוא שמוותר כנגדו שיאכל ישראל נגד הפירות שאכל העובד כוכבים בשני ערלה עכ"ל ולעד"נ שזה אסור דכיון שחולקים ביחד פירות אומרים כן בפירוש יהיה מאיזה צד שיהיה מ"מ אי לאו שאוכל עובד כוכבים פירות איסור לא היה מסכים ליתן לו כ"כ פירות של היתר וכיון שאומר כן בפירוש הוה כמחליף כו' ורמב"ם דכ' אם התנו בזה הוא לרבותא דאף ע"פ דברישא אמר דהתנו תחלה מהני מ"מ תנאי כזה לא מהני אפילו בתחלה וכ"ש בלא התנו תחלה וכן מוכח כוונת הרמב"ם שהרי בפ"ו מהל' שבת כ' ג"כ דינים אלו ולא כ' שם אלא אם התנו תחלה שיהיה שכר שבת לעובד כוכבים לבדו אם מעט אם הרבה ושכר יום א' כנגדו לישראל לבדו מותר עכ"ל. ואם איתא דיש כאן היתר כשבאו לחשבון אם לא התנו תחלה היה לו להודיענו זה גם לענין שבת אלא פשוט שלרבותא כ' כאן כן וגם בהל' שבת קמ"ל רבותא זאת דצריך שבתנאי הראשון יהיה בדרך זה שלא יהיה ע"פ החשבון של השכר אלא הן רב הן מעט ואם לא עשה כן לא מועיל התנאי שלו תחלה וכ"ש אם לא התנה שאסור אח"כ לעשות ע"פ החשבון וכן משמעות הטור בהדיא שכ' אפילו התנו תחלה אם באו לחשבון כו' אסור וכן הש"ע כאן כ' ובלבד שלא יבואו לחשבון משמע בכל גווני וכן עיקר הן כאן הן לענין שבת כנלע"ד:

ויש מתירין כו'. דדוקא לענין שבת אסור בלא התנו תחלה משום שהעובד כוכבים שליח שלו לעשות מלאכה האסורה לו משא"כ כאן הרי המלאכה מותרת אפי' בערלה ואי משום שאוכל הפירות ונמצא שנהנה מפירות ערלה כאלו מכרן אין כאן נהנה שכן המשפט שנה שזה עובד הוא אוכל. רש"י:

מותר לומ' כו'. בב"י נתן טעם ע"ז בשם רבינו ירוחם כי העובד דינו שיטול פירות ולפ"ז צ"ל דס"ל כיש מתירין שזכר רמ"א בסמוך דלדעת הרמב"ם דלעיל לא אמרינן כן וא"כ לא היה לו לש"ע להביא דין זה כיון שפסק בסעיף י"ב כהרמב"ם וי"ל דטעם אחר יש בזה דהוה כמו מכירה שמוכר לו הקרקע שלו בשכר שנותן לו קרקע שלו לעבדה והוה כמו מכרה במעות וזה מותר לכ"ע:

מאחר שלא באו לעולם. לא ידעתי מקור לזה ותמוה לי למה בעינן בסעיף י"ב התנו דוקא בתחלת השותפות אמאי לא מהני גם אח"כ כל זמן שלא גדלו הפירות כמו כאן וא"ל דכאן שאני שכבר קיבל המעות קודם שבא האיסור לעולם דא"כ לא היה לו לומ' סתם מותר למכור אלא דוקא שיקבל המעות קודם וא"ל טעם ההיתר כאן שהמכירה אינה מכירה מאחר שלא בא לעולם וא"כ הוה כאלו קיבל המעות בחנם מהעובד כוכבים הא לאו מילתא היא דא"כ לר"ת דכסף בעובד כוכבים אינו קונה אלא במשיכה כמ"ש לקמן סי' ש"ך יהיה מותר למכור לעובד כוכבים פירות ערלה בכסף וזה ודאי אינו וצ"ע דין זה:

ואחד המרכיב כו'. בפ"ק דר"ה הקשה הר"ן דהא אמרינן בספרי דמרכיב אין בו משום ערלה ותירץ דהתם שהרכיב נטיעה ילדה באילן זקן שבטל לגביה ואפי' ילדה בילדה נמי לכי מטו ג' לילדה ראשונה שריא גם שניה אבל הכא מיירי שהרכיב באילן הנטוע לסייג ולקורות דפטור מערלה ע"כ חייבת הנטיעה המורכבת בערלה א"נ באילן סרק הרכיבה אע"ג דעביד איסורא מ"מ יש בה דין ערלה ע"כ וב"י הביאו בסמוך ורש"י כ' בפרק משוח מלחמה על מה דאמרינן ילדה בזקנה בטילה לגבה ואין בה דין ערלה דהא דתנן המרכיב חייב בערלה היינו ילדה בילדה שאף אותו ענף חייב בערלה ואע"ג שקצצו מזקנה נעשה עכשיו ילדה שזו היא נטיעתה וא"כ גם דברי הטור וש"ע כאן מתפרשים כן שהרכיב ענף היתר בנטיעה ילדה שאף הענף נתחייב בערלה והיינו כל ימי משך האיסור של הנרכבת וכמ"ש הר"ן:

אבל כל זמן שהוא מחובר ויונק ממנו. בב"י בשם הר"ן מביא מירושלמי דאף אם לא נפסק מן הראשון נוהג בה ערלה כל שאינה יונקת ממנה אלא מעצמה ואמרינן מאן מוכח ומשני מאן דאכיל דלאו דילי' בהיל לאסתכולי ביה כלומר שכשהיא יונקת מהאב היא הופכת עלין שלה שלא יעמדו כנגד העלין של האב ע"כ:

שבא עמו בלא תוספת. ואין שייך כאן זה וזה גורם דכאן אין צריך א' לחבירו כלל כיון דסגי בעפר הראשון:

ואין דעתו לצורך אכילה. דכתיב כל עץ מאכל את שהוא למאכל דוקא:

בין אילן לאילן. כמבואר בח"מ סימן רט"ז:

עובד כוכבים שהיה מוכר פירות כו'. בגמרא סוף יבמות אמרינן כן והטעם שלהשביח מקחו אומר כן ועיין מ"ש בסי' קכ"ב סעיף ו' אם לא שייך להשביח מקחו. בטור סי' זה יש ט"ס וכצ"ל עד שאין בפרי הראשון שהוא היתר מאתים על התוספת אסור כו' עכ"ל:

מרבעי. דגבי ערלה כתיב את פריו ודרשינן את התפל לפריו אבל גבי רבעי לא כתיב את רק פרי לבד:

שאוסר. כתב הש"ך דנראה עיקר כדיעה זו ודברי המחבר הם ברורים ושלא כדת השיג עליו הב"ח ע"ש שמאריך בזה:

מותרים. שאין טפלים אפילו לפירי אלא לאילן עצמו:

לארץ. דמשום חומרא דא"י חשבינן הכל כפירי ובח"ל מאחר דערלה מדרבנן לא חשבינן הכל כפירות אלא אביונות שהן עיקר הפירות ש"ס. ובלבוש כ' דקפריסין בא"י נמי פטירי ולא נהירא וגם מוכח מש"ס דלא כוותיה ובס' מע"מ השיג ג"כ עליו. ש"ך:

מ"ד. ט"ו יום דאב שהוא לעולם מלא וכ"ט יום דאלול שהוא לעולם חסר והטעם דקי"ל שלשים יום בשנה חשיב שנה לענין נטיעה אלא שאינה קולטת פחות מי"ד יום:

שיחנטו. הטעם דכל שהוא חונט בין תשרי לט"ו בשבט היינו מחמת יציקת מים שלפני ר"ה והרי הן כאלו חנטו קודם תשרי וכיון שכן ליכא לאפלוגי בין שנטעה מ"ד יום לפני ר"ה או פחות מכן. הר"ן כתב הש"ך בשם הרא"ש דהאידנא אין חנטה בשום אילן קודם ט"ו בשבט ולכן אין נזהרין בערלה אלא ג' שנים והא דלא כתבו המחבר משום דס"ל דעיקר כדעת הרמב"ם בס"ה דס"ל אפילו אם חנטו קודם ט"ו בשבט לעולם לא משכחת לה יותר מן ג' שנים דכשנטע פחות מל' יום קודם ר"ה א"צ להמתין עד ט"ו בשבט ולכך השמיט המחבר דברי הרא"ש וע"ל ס"ה:

לאו. כגון שנטעו בפחות ממ"ד יום לפני ר"ה דהשתא מונין השנה מר"ה לכך לא החמרנו בסופה לאסור כל החניטה מאחר ר"ה עד ט"ו בשבט:

פודים. כתב הש"ך ונראה דיש ליזהר לכתחילה שלא לפדות אלא בתלוש ממש אבל בשעת הדחק וכהאי גוונא יש לפדות במחובר שלא יחול עד שיתלקט עכ"ל:

בכרם. ונראה דבין בכרם רבעי ובין בנטע רבעי יש לפדות בח"ל בלא ברכה. ש"ך:

מותר. כתב הש"ך אע"ג דבכל הל"מ קי"ל ספיקא אסור כמו בשל תורה מ"מ הל"מ שבכאן נאמרה שספיקא יהא מותר הכי אמרינן בש"ס:

ערלה. ונטיעות של היתר ג"כ:

וכ"ש. כתב הש"ך צ"ע למאי כתב הרמ"א דין זה הרי מבואר בדברי המחבר סעיף י' ונראה משום דהמחבר העתיק לשון הרמב"ם ומשמע מלשונו דבכרם שהוא ספק ערלה מותר ליקח ממנו בידים שהרי הוא ככרם של היתר והרב לא ס"ל הכי אלא כדעת הטור וסייעתו דאסור ליקח ממנו בידים רק דזה מותר אפילו אם רואה שהעובד כוכבים בוצר ממנו לכן הוצרך לכתוב וכ"ש וכו':

מותר. והיינו בענין דליכא למיחש ביה משום יין נסך. ש"ך:

ליטע. דזה וז"ג אסור לכתחילה:

גורם. היינו פירות דאיסורא וקרקע דהתירא גורמין לאילן שיבא ועכ"פ פשוט שצריך ג' שנים לאותו אילן שיגדל אח"כ כדין ערלה אלא דלאחר ג' שנים מותר ואי לא הוה זוז"ג היה אסור לעולם עכ"ל הט"ז:

התנו. כתב הב"ח דוקא שהתנו מתחלה גם ע"ז שיבאו לחשבון אז אסור אבל אם לא התנו מתחלה אלא שהעובד כוכבים יאכל ג' שני ערלה והישראל ג' שני היתר א"כ מדינא אין שם חשבון עליו הלכך אפי' באו לחשבון אין כאן איסור והט"ז אוסר בזה דכיון שחולקי' פירות כנגד פירות הוי כמחליף וכן מוכח מהרמב"ם בהל' שבת שלא כ' שם אלא אם התנו תחלה שיהיה שכר שבת לעובד כוכבים לבדו אם מעט אם הרבה ושכר יום א' כנגדו לישראל לבדו מותר משמע דוקא בענין זה מדלא כתב רבותא טפי כשבאו לחשבון אף אם לא התנו תחלה וכן משמע מדברי המחבר כאן שכ' ובלבד שלא יבאו לחשבון משמע בכל גווני וכן עיקר הן כאן והן לענין שבת עכ"ל:

מתירין. דדוקא לענין שבת אסור משום שהעובד כוכבים עושה מלאכה האסורה בשליחות הישראל משא"כ כאן הרי המלאכה מותרת אפילו בערלה (ומה שישראל אוכל כנגדן אין זה נהנה שכן המשפט בשנה שזה עובד זה אוכל) רש"י:

לומר. הטעם בזה דהוה כמו מכירה שמוכר לו הקרקע שלו בשכר שנותן לו הקרקע שלו לעבדה והוי כמו מכרה במעות וזה מותר לכ"ע עכ"ל הט"ז:

פירות. כ' הט"ז לא ידעתי מקור לדין זה ותמוה הוא והניחו בצ"ע דלמה בעינן בסי"ב התנו דוקא בתחלת השותפות אמאי לא מהני ג"כ אח"כ כל זמן שלא גדלו הפירות וכו' ע"ש (ובנה"כ כ' שמצא כן בבדק הבית שם תשובת הרשב"א ושאר פוסקים ומה שהקשה בט"ז מסי"ב לק"מ דהתם יטול חלקו כנגדו אחר שבאו לעולם משא"כ הכא דהמכירה היא מעכשיו):

מחובר. בב"י כתב שהר"ן הביא מהירושלמי דאף אם לא נפסק הראשון נוהג בה ערלה כל שאינה יונקת ממנה אלא מעצמה ואמרינן מאן מוכח ומשני שכשהיא יונקת מהאב הופכת עלין שלה שלא יעמדו כנגד האב וסימנך מאן דאכיל דלאו דיליה בהיל לאיסתכולי ביה עכ"ל וכתב עוד הר"ן דכאן מיירי שהרכיב באילן הנטוע לסייג ולקורות דפטור מערלה ע"כ חייבת הנטיעה המורכבת בערלה א"נ באילן סרק הרכיבה אע"ג דעביד איסורא מכל מקום יש בה דין ערלה וגם רש"י כתב בסוטה דהא דתנן המרכיב חייב בערלה היינו ילדה בילדה שאף אותו ענף חייב בערלה ואע"ג שקצצה מזקנה נעשה עכשיו ילדה שזו היא נטיעתה:

נשאר. ולדעת הרא"ש שאפילו נשאר בו עד טפח חייב ומטפח ולמעלה פטור ולזה נוטה דעת הש"ך ע"ש:

גדלו. שאין גדולי היתר מבטלין האיסור:

כראוי. כמבואר בח"מ סי' רי"ו:

עליון. ואע"ג דהעליון גדל מתוך האיסור של תחתון אמרינן גידולי היתר מעלין את האיסור ול"ק מהך דלעיל סכ"ב ענף מלא פירות של ערלה וכו' שאין גדולי היתר וכו' דשאני התם דפירות הערלה היו ניכרים קודם שגדל ההיתר אבל הכא שהפירות גדלים בבת אחת מתוך ההיתר ומתוך האיסור ה"ל זוז"ג. ב"י והאחרונים:

טרשים. אבל בישוב אפילו עולה מאליו חייב דמסתמא ע"י עבודת אדמה שעבדו מתחלה עלה. ש"ך:

אינו. בש"ס יבמות אמרינן הטעם דלהשביח מקחו אומר כן וע"ל סימן קכ"ב ס"ו וכ' הש"ך דלעיל סימן צ"ח נתבאר דערלה שנתערבה אינה בטלה אלא בר' והיינו במינו ואז אפילו ביבש לא אמרינן חד בתרי בטל עד ר' אבל שלא במינו לעולם בטלה בס' כשאר אסורים:

עץ מאכל. עיין בתשובת רדב"ז החדשות סימן תקס"ג שכתב דאינו נוהג ערלה בקני הצוקר ע"ש טעמו:

מי שאוסר תמרים. עש"ך סק"ה מה שהשיג על הב"ח ועיין בספר ישועות יעקב בא"ח סימן ר"ב ס"ק י"א שיישב דעת הב"ח וכתב שדבריו המה נכונים ע"ש:

מקודם ט"ז באב. עיין בתשובת שיבת ציון סימן מ"ט באילן שנטעו בקיץ ולא נודע אם נטעו קודם ט"ז אב או אחרי כן אימת נשלמו שנות ערלה וכתב דאזלינן לקולא מאחר דקיי"ל דכרם שהוא ספק ערלה בח"ל מותר כדלקמן סעיף י' ואף דכאן י"ל העמד האילן על חזקתו מ"מ בספק ערלה גם באיתחזק איסורא מותר ע"ש באריכות:

עדיין מ"ד יום. [עבה"ט ועיין בתשובת חתם סופר סימן רפ"ו שצידד לומר דלענין ערלה בח"ל שספיקו מותר וכל המיקל כו' לא בעינן י"ד יום להשרשה וסגי בג' ימים קודם למ"ד יום שלפני ר"ה וסיים מ"מ להלכה אני אומר כן ולא למעשה ע"ש]:

שיגמרו ויתלשו. עש"ך ס"ק י"ב ועיין בשער המלך פ"ג מהלכות גירושין סוף הלכה ד' מ"ש בזה:

נוהג אף בח"ל. עיין בשער המלך פ"ט מהלכות מעשר שני שתמה על המחבר דכאן סתם כסברת תלמידי הר"ר יונה ור"י הזקן שהובאו בב"י דנטע רבעי נוהג בח"ל והיינו משום דלא אמרינן כל המיקל בארץ כו' אלא דוקא היכא דאיתמר בגמרא אלא שאח"כ כ' סברת הרמב"ם בשם יש מי שאומר ואילו בסעיף י"ז כתב אע"פ שהמנהג כו' משום דמבריך ומרכיב אינו חייב בערלה אלא בא"י אבל לא בחוץ לארץ והוא סברת הרא"ש מטעמא דכל המיקל בארץ אם כן דברי המחבר סתרי אהדדי ע"ש ועיין ביאור הגר"א ז"ל:

בין בשל עובד כוכבים. [עיין בת' חתם סופר סימן רפ"ו שהעלה דערלה של עובד כוכבים בחוץ לארץ דרבנן בעלמא הוא ולא הל"מ אך סיים הואיל ואנו מדמין כו' כיון שלא מצאתי זה להדיא בקדמונים ע"ש]:

ספק ערלה בא"י. עיין היטב בתשובת רדב"ז סי' תק"פ:

ובח"ל מותר. [עבה"ט ועי' בת' חתם סופר סימן רפ"ו אודות ישראל שחכר מבעל שדות א' גן ושדות מלאים אילנות עושים פרי על משך י"ב שנים ותנאי היה ביניהם שכל שנה מחויב ישראל החוכר לחדש בהם נטיעות שלא תכסוף השדה כי בכל שנה הללו נובלין והללו נוצצין וא"כ הדעת נותנת שכך היה מנהגו של בעל השדות ג"כ מקודם לנטוע בכל שנה וליסד נטיעות חדשות ובודאי יש בתוך עצי הגן ערלה וכן אומר עובד הגן הזה יותר מעשרים שנה. שלעת עתה נמצא בו יותר ממאה אילנות שהם בתוך ג' שנים לנטיעתה והגנן ההוא אומר שהוא מכיר בהם. ואם נחוש לדברים אלו יעלה ההפסד מן אותן הפירות לסך ג' מאות זהו' לשנה אם יש למצוא היתר לפירות הנ"ל. והאריך בזה והעלה דלא שייך לומר כאן דאפשר לברר ע"י אומנין בקיאין המבינים איזה פרי הוא מתוך ג' שניה ואומן לא מרע אומנתו. דז"א דאינם בקיאין להשכיל בין השרישה קודם ט"ז אב או אח"כ (ע"ל ס"ד) וגם אין לאסור בנ"ד מטעם דהוא ספק הרגיל והוה כנוטעים אילנות והדעת נותנת שיש כאן ערלה דז"א דנטיעת אילנות הוה ורגיל אבל נשיאת פירות גמורים אינו הוה ורגיל כמ"ש לקמן סי"ז. ולכן פשוט בנ"ד דכל אילן שפירותיו נגמרים ככל הפירות אין לספק בו כלל ואין להחמיר ובפרט בערלה בח"ל שכך נאמרה הלכה ספיקה מותר. אמנם בהמצא שם אילנות שבאמת פירותיהם משונים דקים וקלושים ואע"ג דנמצא כן לפעמים גם באילנות זקנים מ"מ הוה ספק הרגיל וקרוב לודאי שהם משני ערלה אין בידינו להתיר להדיא. אך אין הבעלים צריכים להדר לחפש אחר אותן פירות דקים וקלושים איה הם ואם יבא לידם יהא להם איסור הנאה ואם הגננין מוכרי פירות ומייתי להו מעות לבעלים פשוט שאין צריכים לחוש בחליפי ערלה לאחר שעבר ומכרן שמא היה בהן מהני פירות עכ"ד. וסיים שם שאינו אומר למעשה]:

וכ"ש שכרם. עש"ך ס"ק כ"א ועיין בספר פאר הלכה על שיטת ר"ח סגן הכהנים דף מ"ז ובתשובת שיבת ציון סימן מ"ט מ"ש בזה:

שזה אסור. עיין במגן אברהם סימן ת"ץ ס"ק ג':

אבל לא בח"ל. עיין בשאילת יעב"ץ ח"ב סי' י"ט וסי' ך' שהאריך בזה:

יכול לחיות. עיין בתשו' פרח מטה אהרן ח"ב סי' ע"ה שהעלה דבעינן שיכול לחיות שלש שנים כשני ערלה ע"ש. [ועיין בס' לבושי שרד סי' ק"ה שכתב שנשאל מאיש אחד שנטע לו פרדם אם מותר להביא ממקום אחר אילן זקן עם גוש העפר שסביבותיו באופן שיכול לחיות מהגוש ולנוטעו בפרדס שלו כדי לפוטרו מערלה והורה לאיסור דבמשנה וש"ע לא אמרו אלא דיעבד כו' וגם בלא"ה לדידן יש לאסור לכתחלה כי אין אתנו יודע עד מה ובפרט לפמ"ש בפרח מטה אהרן דבעינן שיכול לחיות ג' שניה ודאי דא"א עתה לעמוד על הבירור. ומ"מ בדין המבואר בש"ע אילן שעקרו רוח או שטפו נהר עם העפר שסביבות שרשיו אין למחות ביד המתיר ובלבד שיעשה ע"פ בקי בטבעי האילנות ויעשה הבחינה המבואר בתוספתא הובא בב"י לחפור גומא ולהשים האילן בתוכו ע"ש]. אכן בתשובת שיבת ציון סימן מ"ט האריך בזה והעלה דדוקא בא"י בעינן שיכול לחיות ג' שנים אבל בח"ל די אם יכול לחיות קצת ימים. וכתב עוד דמ"ש בטור וש"ע אומדים אותו אם יכול לחיות כו' דמשמע דצריך אומד הדעת מבקיאים להתברר אם היה בו עפר כדי להחיות כתבו כן בשביל ארץ ישראל דספיקו אסור אבל בח"ל דספיקו מותר ואפילו בספק שיותר נוטה לאיסור ואתחזק איסורא קיי"ל דמותר בח"ל כמו שבארתי לעיל מכ"ש בספק זה שהוא ספק שקול ואפילו בספק שהוא חסרון ידיעה דקיי"ל בעלמא דלא הוי ספק נראה דמותר בח"ל ע"ש שהאריך הרבה בזה:

אבל אם כל הכרם. [ע' רש"י בסוטה מ"ג ע"ב בד"ה קלא אית ליה ועיין בתשובת חתם סופר סי' רפ"ה מ"ש בזה]:

אילן מאכל. עיין בתשובת רשד"ם חי"ד סימן קצ"א לענין הוורדין אם אסורים מפני שהם ערלה ועיין בתשו' מהרי"ט חי"ד סי' ל"ד ובס' תוספת יום הכפורים דף י"ב ד"ה ודע מדין זה: