בית יוסף על יורה דעה סימן קע״ג ארוך במיוחד (31 קטעים, 25,332 תווים), ולכן הוא מוצג בעמוד נפרד כדי שהעמוד הזה יישאר קריא. לקריאת בית יוסף על יורה דעה סימן קע״ג במלואו
הרבה פרטי דיני רבית - טור יורה דעה סימן קע״ג
הרבה פרטי דיני רבית. טור יורה דעה סימן קע״ג, לרבינו יעקב בן אשר בעל הטורים, בעברית.
יורה דעה · סימן קע״ג
כשם שיש רבית בהלואה כך יש רבית במכר כיצד מכר לו דבר ששוה י' זהובים בי"ב בשביל שממתין לו המעות אסור אפי' אם המוכר עשיר וא"צ למעות ולא היתה הסחורה נפסדת אצלו בד"א בדבר ששומתו ידוע כמו פלפל ושעוה או כ"ד שיש לו שער ידוע אבל טלית שאין לו שעד ידוע ואין שומתו ידוע יכול למוכרה ביוקר בשביל המתנת המעות ובלבד שלא יאמר לו בפירוש אם תתן לי המעות מיד הרי הוא לך בי' זהובים ואם לאחר זמן בי"ב ונראה שאפי' אינו מפרש בהדיא אין היתר אלא במעלהו מעט אבל אם מעלהו הרבה עד שניכר לכל שבשביל המתנת המעות הוא מעלהו הוה ליה כמפרש בד"א במתנה בתחלת המכר אם מעכשיו בי' ואם לאחר זמן בי"ב אבל אם מכרן בי"ב על מנת לפורעו לאחר זמן יכול לומר תפרע לי מיד ואקבל ממך י' מידי דהוה כמוכר חובו בפחות שמי שיש לו שטר על חבירו או מלוה על פה יכול למוכרו לאחר בפחות ואין בו משום רבית ובלבד שיהא אחריות של השטר והמלוה על הלוקח כגון אם יעני הלוה שלא יהיה לו ממה לפרוע שלא יחזור על המוכר אבל אחריות שבא מחמת המוכר כגון שנמצא פרוע או שטרפו בעל חוב מוקדם א"צ שיהיה על הלוקח וכמו שיכול למוכרו לאחר בפחות כך יכול למוכרו ללוה עצמו ובשכירות מותר אפילו מפרש בהדיא כגון שמשכיר לו בית ששוה שכירותו י"ב זהובים ואומר אם תפרע לי מיד הרי הוא לך בי' זהובים לשנה ואם לחדשים תתן לי זהוב לכל חדש מותר שולחני שמוכר דינר טבוע במעות שאינן טבועות ומוכר הדינר ביותר משויו בשביל שממתין למעות אם יש ללוקח המעות מותר ואם לאו אסור וכתב א"א הרא"ש ז"ל שצריך שיהיו ביד הלוקח כל דמי הדינר כתב הרמ"ה דוקא שולחני דאורחיה בהכי אבל באיניש אחריני אסור עד דא"ל כפי דרך מקח וממכר ודוקא דינר במעות אבל מעות במעות אפילו בשולחני אסור. וכשם שאסור למכור ביוקר בשביל המתנת המעות כך אסור ליקח בזול בשביל המתנת המעות שאם קונה דבר ששוה י"ב בי' בשביל שמקדים המעות אם ישנן ברשות המוכר אלא שאינו מצוי לו עד שיבא בנו או עד שימצא המפתח מותר וי"א שמותר אפילו במפרש אם אקדים לך המעות לא אתן לך אלא י' ואם לכשתתן לי החפץ אתן לך י"ב וה"ר ישעיה כתב דוקא בסתם אבל במפרש אסור והכי מסתברא: ואם אין לו מאותו הדבר ברשותו כלל אסור אפי' אם יש לו ממנו בהקפה ביד אחרים: ומותר להקדים מעות לגנאה שיתן לו לזמן פלוני דילועין בני אמה אמה בזוז אע"פ שעתה שווין בני זרת בזוז אע"פ שאין לו עתה בני אמה חשבינן ליה כאילו הן בידו כיון דממילא רבו אבל ההולך לגזוז ולחלוב רחליו ולרדות כוורתו ואומר לחבירו מה שעיזי חולבות וגוזזות ומה שכוורתי רודה אני מוכר לך המדה בכך וכך ומוזיל גביה בשביל הקדמת המעות אסור דלא חשבינן ליה כמו בידו אבל אם אומר לו כל מה שעיזי חולבות וגוזזות וכוורתי רודה הן רב הן מעט יהא מכור לך בכך וכך מותר שהוא קרוב לשכר ולהפסד ובכרם בכה"ג אסור אפי' לאחר שנעשה סמדר או בוסר אסור למכור כל היוצא ממנו בדבר ידוע כדי שיקדים לו המעות וכן כורתי הזמורות אסור להקדים להם מעות בשביל הזמורות כדי שימכרו בזול אבל מותר לקנות עגל בזול בשביל הקדמת מעות ולהניח ביד המוכר עד שיגדל שאם ימות או יכחיש הוא ברשות הלוקח: שומרי השדות שבעלי השדה חייבין ליתן להן שכירותן מיד אחר הקציר אסור להוסיף להן בשכרן כדי שימתינו אחר חרישה ומירוח אא"כ יסייע לדוש ולהבר: מותר להקדים מעות על היין בשעת הבציר על מנת שיתן לו יין טוב בניסן ולא חשבינן רבית מה שהמוכר מקבל עליו האחריות בשביל הקדמת המעות וכן מותר להקדים מעות של חבית ידוע של יין ולהתנות עם המוכר שאם יזול או יתייקר עד זמן מכירת היין יהיה ברשות הלוקח ואם יחמיץ יהיה באחריות המוכר ואין חילוק בין אם מושכו לרשותו או אם מניחו ברשות המוכר אבל אם אין הלוקח מקבל עליו אחריות הזול אסור אפי' אם מושכו לרשותו וכתב הרמב"ם חבית של יין ששוה עתה דינר ומוכרה בשנים עד זמן הקיץ שאם תארע תקלה בה שתהיה ברשות המוכר עד שימכרנה הלוקח הרי זה מותר שאם אבדה או נשברה אין משלם לו כלום ואם לא מצא למוכרה ולהרויח בה היה לו להחזירה לבעלים וכן אם מכר לו בשנים ואומר לו היתר על שנים יהיה שכרך בשביל שאתה מטפל למוכרה ואם לא תמצא למוכרה כמו שתרצה החזירה לי מותר אע"פ שאם אבדה או נגנבה או החמיצה תהיה ברשות הלוקח ע"כ: מי שיש לו סחורה שנמכרת כאן בזול ובמקום אחר ביוקר ואמר לו חבירו במקום הזול תנה לי כאן ואוליכנה למקום היוקר ואמכרנה שם ואפרענה לך כפי ששוה שם כדי שתמתין לי המעות אם האחריות בהליכה על הלוקח אסור אפילו אם אמר אפרענה לך מיד כשתמכר שמיד במקום הזול נעשית עליו הלואה כפי מה ששוה שם ומוסיף לו לפורעה במקום היוקר בשביל המתנת המעות ואם האחריות על המוכר מותר ודוקא שנותן לו שכר טורח על הבאתה למקום היוקר דאם לא כן הוה ליה רבית מוקדמת ואם המוכר אדם חשוב שפוטרים ללוקח המכס בשבילו מותר אפי' אינו נותן שכר טורח הבאתה והחמרים שדרכן להוליך תבואה ממקום למקום מותר להן לקבל מעות מבעלי בתים במקום היוקר ע"מ ליתן להן לזמן פלוני תבואה כשער מקום הזול אפי' אין נותנין להם שכר טורח ההבאה ואפי' אין נותן המעות אדם חשוב שיפטרו המכס בשבילו ופי' רש"י אפילו אחריות ההבאה על החמרים ור"י פי' שצריך שיהיה האחריות ההבאה על נותני המעות אבל אם האחריות על החמרים אסור ודוקא בתבואה מותר לחמרים לעשות כן אבל לא בסחורה אחרת ואפילו בתבואה אדם חשוב שצריך לדקדק במעשיו לא יתננה להם כן: המוליך פירות ממקום הזול למקום היוקר ומצא חבירו ואמר לו תנם לי כאן ואני אתן לך שם פירות תחתיהן לזמן פלוני אם יש לו שם פירות מותר ואם לאו אסור:
בית יוסף · יורה דעה סימן קע״ג
נחלת הכלל · Tur Yoreh Deah, Vilna, 1923
ב״ח · יורה דעה סימן קע״ג
א׳
כשם שיש רבית בהלואה וכו' משנה פרק א"נ (דף ס"ה) מרבין על השכר ואין מרבין על המכר כיצד השכיר לו אתה חצירו וא"ל אם מעכשיו אתה נותן לי ה"ה לך בי' סלעים לשנה ואם של חדש בחדש סלע לחדש מותר. מכר לו את שדהו וא"ל אם מעכשיו אתה נותן לי ה"ה שלך באלף זוז אם לגורן בי"ב מנה אסור ובגמרא מ"ש רישא ומ"ש סיפא רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו שכירות אינה משתלמת אלא לבסוף והאי כיון דלא מטי זימניה למיגבא לאו אגר נטר ליה הוא משויה הוא דהכי שוויא והאי דקא"ל אם מעכשיו אתה נותן לי ה"ה לך בי' סלעים לשנה אוזולי הוא דמוזיל גביה סיפא כיון דזביני נינהו ובעי למשקל דמי מעכשיו הלכך אגר נטר ליה הוא ואסור:
ב׳
ומ"ש אפי' אם המוכר עשיר וכו' שם אמר רב פפא טרשא דידי שרי פירש"י עושה שכר תמרים היה ומוכר לו בזמן הזול בתשרי כשער של ניסן וממתין לו עד ניסן שיכראי לא פסיד אינו מתקלקל והייתי יכול להצניעו עד ניסן זוזי לא צריכנא שאני עשיר ואיני דחוק למכור כשער של עכשיו א"ל רב שישא בריה דרב אידי לרב פפא מאי חזי מר דקא אזלת בתר דידך זיל בתר דידהו דאילו הוו להו זוזי הוו שקלי כי השתא השתא דלית להו זוזי שקלי כיוקרא דלקמיה וקאמר בגמרא (בדף ס"ח) אמר רבא לית הלכתא כטרשי פפונאי דהיינו טרשא דרב פפא מטעמא דאמרן מאי חזי מר דקא אזלת בתר דידך זיל בתר דידהו:
ג׳
בד"א בדבר ששומתו ידוע וכו' ג"ז (בדף ס"ה) א"ר נחמן טרשא שרי פירש"י למכור סחורה בהמתנה ביותר מדמיה ובלבד שלא יפרש לו אם מעכשיו ה"ה לך בפחות דבהדיא פריש ליה דשכר המתנה הוא נוטל עכ"ל והתוספות (בדף ס"ג) בד"ה דא"ל יהיבנא כתבו דהא דאמר ר"נ התם בחלות שעוה כשנמכרין ד' בזוזא והקדים לו המעות לתת לזמן פלוני ה' בזוזא ולית ליה למוכר חלות דאסור ומ"ש מטרשא דר"נ גופיה דשרי למכור סחורה בהמתנה ביותר מדמיה ובלבד שלא יפרש אם מעכשיו בפחות כלומר כי היכי דשרי למכור ביוקר בשביל המתנת המעות בסתם הכא נמי מותר למכור בזול בשביל הקדמת המעות י"ל כיון דאזלי הכא ד' בזוזא הוי כאילו פי' מעכשיו בפחות ואם לזמן פלוני ביותר ולפ"ז לא שרי ר"נ לקמן טרשא אלא בדבר שאין שומתו ידועה כגון פרה או טלית אבל פירות אם יצא השער אסור לעשות מהן טרשא עכ"ל וכ"כ בהגהת מרדכי דא"נ בשם הר"י א"ז כלשון התוספות וכ"כ לשם הרא"ש וז"ל היינו דווקא בפרה וטלית שאין השער שלהן ידוע אבל היכא שהשער ידוע הוי כמו קץ ואסור עכ"ל ונראה דט"ס הוא באשיר"י וצ"ל היינו דוקא בפרה וטלית שאין שומא שלהן ידוע וכו' דהלא אין שייך לומר דיצא השער אלא בפירות וכיוצא בהן שהכל שוה אבל פרה וטלית דאין פרה וטלית זו שוה לחבירו אין שייך לומר יצא השער ולפ"ז פתח הרא"ש בשומתן ידוע ומסיים בשער ידוע וכמ"ש התוס' וא"ז לאורויי דכל ששומתן ידוע כגון פלפל ושעוה אי נמי פירות לאחר שיצא השער דינן שוה. והב"י כתב דרבינו זו ואצ"ל זו קתני וכו' ולא נהירא אלא שקולין הן ולא עדיף חדא מאידך:
ד׳
ומ"ש רבינו ונראה שאפי' אינו מפרש בהדיא וכו' כיוצא בזה כתב בעה"ת בשם הרמב"ן ומביאו ב"י ע"ש: כתב ב"י ע"ש בעה"ת שחכמי לוני"ל הורו דבקרקע יכול הוא למכרו ולומר לו אם תפרעני מעכשיו וכו' וכי תנן מכר לו בית או שדה וא"ל אם מעכשיו וכו' אסור דהתם דווקא כשהחזיק בו הלוקח עכשיו כדי ליתן לו עכשיו אלף דינר ואח"כ א"ל אם לגורן בי"ב מנה כו' וכתב בעה"ת ודבריהם צ"ע עכ"ל ונ"ל דהוציאו דין זה מהא דתניא התם (סוף דף ע"ד) היכא דבעה"ב נותן זרע אי לא ירד אריס דמצי בעה"ב לסלק לאריס כי קא נחית לבציר מהכי קא נחית אי ירד דלא מצי מסלק ליה אסור וכדלעיל בסי' קס"ב ודכוותא כשהחזיר הלוקח כדי ליתן לו מיד אלף דינר א"כ המכירה נתקיימה באלף דינר כי שקיל י"ב מנה לגורן שכר מעותיו עומד ונוטל ואסור אבל לא החזיק הלוקח ויכול המוכר לחזור ולומר לא אתנהו לך במנה אלא בק"ק אין בו משום רבית ומיהו תמיהה לי טובא דאי מתני' דמכר לו בית כו' איירי בדהחזיק תחילה ליתן לו עכשיו אלף דינר ואח"כ א"ל אם לגורן בי"ב מנה א"כ רישא דמרבין על השכר מיירי נמי בכה"ג בדהחזיק תחילה לתת לו עשרה סלעים לשנה ואח"כ א"ל שאם ימתין לפרעו חדש בחדש יתן לו בשכירותו סלע בחדש ואמאי שרי הלא רבית גמור הוא כמ"ש תלמידי הרשב"א ומביאו סוף סי' קמ"ו וכתב עלה דפשוט הוא וזה ודאי צ"ע:
ה׳
בד"א במתנה בתחילת המכר וכו' אבל אם מכרן בי"ב וכו' פי' והוא לאחר גמר המכר וא"ל תן לי בפחות מיד מותר ואין בו רבית והיא תוספתא הביאה הרי"ף וכל שאר הפוסקים ואיכא למידק דאמאי קס"ד דאיכא חששא דרבית הכא באומר תן לי בפחות ומיד וי"ל דקס"ד דהו"ל כאילו הלוה הלוקח למוכר המעות שנתן לו עכשיו עד הזמן שקבע לו מתחילה עבור שנותן לו בפחות וכיוצא בזה כתב המרדכי פ' א"נ בהא דמותר למלוה למחול ללוה קצת מן החוב בשביל הקדמת הפרעון ואין בו משום רבית מטעם זה דפרישית ועי"ל דהכא בתוספתא הכי פירושא דרשאי שיאמר לו תן לי בפחות מיד דכיון שכבר נגמר המקח בי"ב השתא רשאי שיאמר המוכר תן לי בפחות ומיד ואע"פ שהלוקח לא יתרצה ליתן לו בפחות מיד אלא כמו שפסק תחילה ליתן לו י"ב לאחר זמן לא מיחזי כרבית כיון דמתחילה פסק עמו בסתם בי"ב ונגמרה המכר אבל קודם גמר המקח אינו רשאי לומר תן לי בפחות מיד דאם לא יתרצה לוקח אלא ליתן לו י"ב לאחר זמן כמו שפסק עמו מיחזי כרבית ודברי ב"י בכאן הם מגומגמים ונראה שיש בהם ט"ס ע"ש. ומ"ש דהוה כמוכר חובו בפחות וכו'. דין זה דמוכר חובו בפחות איתיה בירושלמי הביאוהו הרי"ף והרא"ש תני יש דברים שהן כמו רבית ומותרין כיצד לוקח אדם שטרותיו של חבירו ומלוותו של חבירו בפחות ואינו חושש משום רבית כלומר דלא חשבינן ליה מה שנותן לוקח מעותיו לבעל השטר כאילו הלוהו עד זמן פרעון החוב עבור שנותן לו פחות מן החוב:
ו׳
ומ"ש ובלבד שיהא אחריות וכו'. כ"כ כל הפוסקים ופשוט הוא דאם היה האחריות המוכר הרי הוא מבטל תנאי המכר והו"ל הלואה: ומ"ש ובשכירות מותר וכו' יתבאר בתחילת סי' זה ועוד יתבאר בסימן קע"ו:
ז׳
שולחני שמוכר דינר טבוע וכו' ברייתא בהזהב (מ"ו) הרי שהיה חמריו ופועליו תובעין אותו בשוק ואמר לשולחני תן לי בדינר מעות ואפרנסם ואני אעלה לך יפה דינר וטריסית ממעות שיש לי בביתי אם יש לו מעות מותר ואם לאו אסור ואסיקנא רב אשי אמר לעולם בדמים ופרוטטות כיון דאית ליה נעשה כאומר הלויני עד שיבא בני או עד שאמצא מפתח כך היא גירסת התוספות והרא"ש ודלא כגירסת רש"י לעולם בפרוטטות כלומר אידי ואידי בפרוטטות כדקס"ד מעיקרא אלא ה"ג לעולם בדמים ופרוטטות איירי ולא כדאיירי מעיקרא שהשולחני נותן לו בפרוטטות והוא מחזיר לו פרוטטות דהיינו רבית גמורה כיון דיהיב ליה טפי וסאה בסאתים לא אשכחן דשרי אפי' ביש לו אלא השולחני נותן לו מטבע והוא נותן לו פרוטטות דהוי דרך מקח וממכר ומוזיל גביה לפי שהשולחני נותן לו מעות שהוא צריך וכיון דאית ליה שרי אפילו יהיב ליה טפי ומייתי ראיה מהלויני כי היכי דשרינן סאה בסאה דרך הלואה ביש לו ה"נ שרינן דרך מקח וממכר אפי' נותן לו עודף עכ"ל הרא"ש והוא מדברי התוספות ע"ש וכך הם דברי רבינו. ופרוטטות פירש"י מעות של נחשת שהם עדיין בלא צורה כעין אסימון של כסף:
ח׳
ומ"ש וכתב א"א הרא"ש שצריך שיהיו ביד הלוקח כל דמי הדינר נראה דטעמו דכיון דלא שרינן הכא לתת לו עודף אלא משום דהוי דרך מקח וממכר א"כ צריך שיהיו ביד הלוקח כל דמי הדינר דהשתא חל המקח אבל אם אין לו כל דמי הדינר אין המקח חל כלל והו"ל כהלואה ואסור לתת לו עודף דלא דמי ליש לו סאה דלוה עליה כמה סאין דבמכירה ודאי אין המכירה חלה אלא על מה שיש לו וכמו שנתבאר למעלה ריש סי' קס"ג ע"ש וכ"כ לקמן בריש סי' קע"ה יכול לפסוק עד כדי החיטין שיש לו. וכתב הרא"ש כך לאפוקי מגירסת רש"י ופירושו בהך דשולחני דאפי' היתה הלואה אם יש לו בביתו מותר לתת לו עודף דהו"ל הלויני עד שיבא בני עכ"ל רש"י דלפי זה אפי' לא היה ביד בעה"ב כל דמי הדינר שרי כדין יש לו סאה לוה עליה כמה סאין אבל לפי' התוספות והרא"ש דטעמא משום דהוי דרך מקח וממכר צריך שיהיו ביד הלוקח כל דמי הדינר שוב ראיתי בהגה"ת ש"ע שכתב שא"צ שיהיו כל דמי הדינר בידו אלא מעט מהם כמו בהלואה סאה בסאה ותימא רבא היאך פסק לקולא בדבר המפורש לאיסור בדברי רבינו וכתב כך בשם הרא"ש ואע"ג שאינו מפורש בספרי הרא"ש שבידינו אין ספק שהאמת הוא כמו שהעיד עליו רבינו והכי נקטינן:
ט׳
כתב הרמ"ה דוקא שולחני וכו'. דאל"כ למה נקט תנא שולחני הו"ל למינקט ואמר לחבירו אלא ודאי דווקא שולחני אי א"ל תן לי בדינר מעות וכו' לא הוי משמעו לשון הלואה אלא לשון מכירה דכיון דאורחיה בהכי למכור דינר טבוע במעות שאינן טבועות חשיב כאילו אמר ליה מכור לי בדינר מעות אבל באיניש אחריני אסור עד דא"ל בפירוש מכור לי בדינר מעות וכו':
י׳
ומ"ש ודוקא דינר במעות אבל מעות במעות אפי' בשולחני אסור כבר נתבאר שזהו ע"פ דעת התוס' והרא"ש דלא כפירש"י וגירסתו:
י״א
וכשם שאסור וכו'. אתחלת סימן קאי והוא מימרא דרב נחמן שם וע"פ דברי התוספות (בדף ס"ג) בד"ה דא"ל יהיבנא וכדפרי' בתחילת סי' זה ומ"ש שאם קונה דבר וכו' אם ישנן ברשות מוכר וכו' מותר כבר פי' בסמוך דווקא דישנן ברשות מוכר עד כדי המעות שמקדים לו:
י״ב
ומ"ש וי"א שמותר אפילו במפרש וכו' טעמו דכיון ששוה י"ב אין כאן רבית במה שממתין לו המעות עד זמן שיתן לו החפץ אלא שאם יקדים לו המעות נוטל ממנו בפחות ואין בזה רבית ולהה"ר ישעיה אסור דמחזי כרבית שנותן לו י"ב בזמן שנותן לו החפץ כיון שא"ל בפירוש אם מעכשיו בעשרה:
י״ג
מותר להקדים מעות לגנאה כו' מימרא דרבא שם (דף ס"ד) וכלישנא בתרא דשרי דלא דמי לגיזה וחלב דאסור דלאו מיניה קא רבו דשקלי ליה להאי וקאתי אחרינא בדוכתיה הכא גבי דילועין מיניה קא רבו דשקלי ליה להאי לא אתא אחרינא בדוכתיה:
י״ד
ומ"ש ובכרם בכה"ג אסור וכו' והחילוק הוא דבחלב אין רגילין ליתן בזול טובא בשביל המתנה יום ויומים לכך מותר כיון שקרוב הוא לשכר ולהפסד דכך יכול להפסיד כמו להשתכר אבל כרם דקא מוזיל טובא לפי שמקדים לו המעות זמן מרובה משעה שנעשה סמדר או בוסר עד זמן הבציר וכיון דמוזיל טובא הוי אגר נטר דלא שכיח הוא שיפסיד. ול"ק א"כ דילועין נמי דמוזיל טובא דמקדים לו המעות זמן מרובה עד שיהיו בני אמה אמאי שרי טפי מכרם כתב ה' המגיד ספ"ט ממלוה י"ל שאני כרם דצריך לעבדו והרי המוכר חסר בכך ועוד שאין דרך ליקח פירות כרם קודם שיגמרו ודרך לקנות קישואין ואבטיחין בקטנן וכו' ומביאו ב"י ולי נראה דבכרם שמוכר כל היוצא ממנו בדבר ידוע דשכיח ריוח גדול ואגר טובא מיחזי כרבית ואסור טפי אבל דילועין שמוכרן במנין דמי עשר דילועין בכך וכך ליכא ריוח אלא דבר מועט דלא מחזי כרבית ולא הקפידו חכמים לאוסרן:
ט״ו
וכן כורתי הזמורות כו' בדף ע"ג א"ל שמואל להנהו דשבשי שיבשי הפוכו בארעא כי היכי דקני לכו גופא דארעא ואי לא הוי לכו כהלואה ואסור וכתבו התוס' שר"ח פירש שנותנין מעות לבעל הזמורות וכו' וכ"כ הרא"ש ואחריהם נמשך רבינו וכתב וכן כורתי הזמורות וכו' כלומר כי היכי דבכרם אסור להקדים מעות משום דקונה אותו בזול טובא ולא שכיח תיוהא והפסד ה"נ בזמורות איכא ריוח טובא וליכא תיוהא כמו בכרם וכ"כ הרא"ש להדיא. ומ"מ איכא לתמוה אמאי השמיט רבינו תקנתא דהפוכו בארעא דאיתא להדיא בגמרא וכתבוהו כל הפוסקים:
ט״ז
ומ"ש אבל מותר לקנות עגל בזול וכו' כ"כ התוס' ע"ש ר"ח אהא דקאמר בדף ע"ג ומודה רב בתורי דנפיש פסידייהו:
י״ז
שומרי השדות וכו' מימרא דרבא שם:
י״ח
ביותר להקדים מעות על היין וכו'. שם קאמר אהני דיהבו זוזי אחמרא בתשרי ומבחרי לה בטבת לא הוי רבית ולא אמרינן דילמא אי הוו שקליה ליה מתשרי הוה מחמיץ ברשות לוקח ומשום הקדמת המעות בתשרי קיבל עליו המוכר אחריות אלא אמרינן דמעיקרא (משעה שלקחו) דחמרא חמרא דחלא חלא ההוא שעתא הוא דקמבחרי פירש"י קלקולו בתוכו הוא אלא שאינו ניכר ויין המקולקל לא לקח הימנו והתוס' כתבו (בדף סד) בד"ה אי תקפה דמוכר בתשרי ולוקח בטבת דנקט תלמודא לאו דוקא דה"ה לשאר השנה רבי' נמשך אחר פירש זה ולכן נקט תשרי וניסן ללמד דלאו דוקא טבת דה"ה לניסן ולשאר השנה:
י״ט
ומ"ש וכן מותר להקדים מעות של חבית ידוע וכו' שם (בדף ס"ד) אמר אביי שרי ליה לאיניש למימר ליה לחבריה הילך ד' זוזי אחביתא דחמרא אי תקפה ברשותך אי יקרא אי זולא ברשותי ופירש"י אי מחמצא וכן פי' הרא"ש שם וכן כתב הרמב"ם בפ"ח מה' מלוה ואחריהן נמשך רבינו דלא כמה שפי' התוס' דאי תקפה ברשותך לאו היינו שהחמיץ אלא קלקול בעלמא ועליה יהבי זוזי ואי לא אתני הו"ל ברשות לוקח אבל אי החמיצה הו"ל מקח טעות אפי' לא אתני הו"ל ברשות מוכר אלא צריך להתנות אף על החמוץ ואי לא אתני אם החמיץ ברשות מוכר החמיץ:
כ׳
ומ"ש רבי' עוד ואין חילוק בין אם מושכו לרשותו וכו' כ"כ הרא"ש והוצרכו לפרש כך משום דהתוספות לשם הקשו לכל צד קושיא ותירצו דאיכא לאוקמא בכל גוונא בין אם משכו לרשות בין לא משכו לרשותו:
כ״א
ומ"ש אבל אם אין הלוקח מקבל עליו אחריות הזול אסור אפי' משכו לרשותו שם א"ל רב שרביא לאביי האי קרוב לשכר ורחוק להפסד הוא וכתב הרא"ש וז"ל דכיון דאחריות החומץ על המוכר לא הוי מכר גמור וזוזי הלואה נינהו ומה שמשתכר אם יתקיים היין הוי אגר נטר לי א"ל כיון דמקבל עליה יוקרא וזולא קרוב לזה ולזה הוא עכ"ל אלמא דאי לאו דמקבל עליו אחריות הזול אסור דקרוב לשכר ורחוק להפסד הוא וכבר התבאר דאין חילוק היכא דאסור אפילו משכו לרשותו אסור והיכא דכרי אפי' לא משכו לרשותו שרי:
כ״ב
וכתב הרמב"ם חבית של יין וכו' בפ"ק מה"מ ודבריו מבוארים דלא זו אף זו קאמר לא מיבעיא ברישא ליכא חשש דרבית שאין הלוקח אלא כמו שלוחו של מוכר שהרי אם אבדה או נשברה או שום תקלה יארע בה אין משלם לו כלום ואם לא מצא למוכרה ולהרויח בה מחזירה לבעלים דפשיטא דשרי אלא אפילו א"ל היתר על השתים יהיה שכרך וכו' דהשתא הו"ל לוקח זה שומר שכר דאם אבדה או נגנבה או החמיצה חייב הלוקח לשלם כדין שומר שכר וא"כ איכא למימר אע"ג דאם לא מצא למוכרה כרצונה יכול להחזירה למוכר כפי התנאי שהתנה עמו מ"מ הו"ל לוקח גמור מאחר שחייב באחריות דגניבה ואבידה או החמיצה וכיון שלקחה בב' עד זמן הקיץ ואינה שוה אלא אחת אגר נטר הוא ואסור קמ"ל דליכא הכא רבית כיון שיכול להחזירה לבעלים בע"כ א"כ על אותה שעה שמכרה הלוקח נתחייב לו שתים ואין כאן אגר נטר והב"י נתקשה בדבריו והניחם בצ"ע. ומה שכתבנו הוא דבר ברור ופשוט. ואין להקשות למה יהא זה נקרא שומר שכר הלא אפשר שלא יהא לשם מותר על שתים די"ל דכה"ג איתא בפרק א"נ תחלת (דף ס"ט) אמר רב מותר על שליש בשכרך ה"ז מותר ושמואל אמר לא מצא מותר שליש ילך לביתו ריקן אלא אמר שמואל קוצץ לו דינר ופסק הרי"ף והרא"ש כרב באיסורי ויתבאר זה לקמן בסימן קע"ח ע"ש אלמא מדרב דבכה"ג הוי שפיר שכר גמור. עוד נלפע"ד דברישא הוי מכירה גמורה לזמן שקבע לו על תנאי שאם תארע בה תקלה שתהיה ברשות המוכר עד שימכרנה הלוקח פי' שאם ימכרנה תוך הזמן לא תהיה ברשות המוכר אם תארע בה תקלה אחר המכירה אלא שאם תארע בה תקלה תוך הזמן בעוד שלא מכרה ה"ה ברשות המוכר אבל אחר שהגיע הזמן שקבע לו יתחייב לו בדמיה ואע"פ שלא ימכרנה כלל וגם אם יארע בה תקלה ה"ה ברשות לוקח מאחר שלא החזירה קודם שהגיע הזמן ואמר דאין בזה איסור רבית כלל כיון שאם אבדה או נשברה תוך הזמן אין משלם לו כלום וכן אם הוזל ולא מצא למוכרה ולהרויח בה היה יכול להחזירה לבעלים תוך הזמן שקבע לו דכל זה בכלל אם תארע בה תקלה וא"כ היתר זה אינו אלא לפי שהתנה ע"מ שאם תארע בה תקלה וכו' כדפרי' דאם לא התנה תנאי זה אלא מכרה לו סתם לזמן כך וכך אסור משום רבית כיון דהויא מכירה גמורה לזמן ומכרה ביותר מדמיה בכפל ששוה דינר ומכרה בשתים בשביל המתנת המעות לזמן שקבע לו ומ"ש וכן אם מכרה לו בשנים וכו' פי' שלא מכרה לו במכירה גמורה לזמן כמו ברישא אלא מכרה לו בתורת סרסרות בשנים וא"ל היתר על שנים יהיה שכרך בשביל שאתה מטפל בה למוכרה וכו' ולא קבע לו שום זמן אלא א"ל אם לא תמצא למוכרה כמו שתרצה החזירה לי כשתרצה הרי זה מותר דאע"פ שאם אבדה או נגנבה או החמיצה הוא ברשות הלוקח מדינא דכיון שהוא סרסור ומקבל שכר שהרי היתר על שנים הוא שכרו א"כ יש לו דין שומר שכר דחייב בגניבה ואבידה וחימוצה אפי' הכי אין בו איסור רבית כלל מאחר שלא קנה היין לרשותו אלא הוי כסרסור בעלמא משא"כ ברישא דקנה היין לרשותו וקבע לו זמן לפרעון אלא שהטיל תנאי במכירה ועל כן לא היה צריך לפרש ברישא שא"ל היתר על הב' יהיה שכרך דפשיטא דכיוי שקנה היין לרשותו הוא שלו אבל במוכר לסרסור כלומר שקצב לו קצבה ואמר לו בכך וכך תמכרנו איננו אלא שליח ואם לא היה מפרש לו שהיתר על השנים יהא שכרך היה הכל של המוכר כדין כל סרסור וכמבואר בח"מ בסימן קפ"ה הילכך אע"פ שהסרסור הוא חייב באבידה אין כאן איסור רבית:
כ״ג
מי שיש לו סחורה וכו' שם סוף (ע"ב) ת"ר המוליך חבילה ממקום למקום מותר מצא חבירו וא"ל תנה לי ואני אעלה לך כדרך שמעלין לך באותו מקום ברשות מוכר מותר ברשות לוקח אסור ופי' רש"י ממקום הזול למקום היוקר תנה לי ואוליכנה ואעשה צרכי במעות עד זמן פלוני ברשות מוכר אם קיבל עליו מוכר אחריות הדרך מותר דאין כאן מלוה עד שתימכר וכל מה שנמכר ביוקר של בעלים הראשונים הוא ברשות לוקח אסור דמהשתא מלוה הוא גביה ויהיב ליה טופיינא מדמיה ברבית עכ"ל וכתבו התוס' ברשות מוכר מותר וכגון שנתן לו שכר עמלו ומזונו שלא יהא טורח לו בשכר הלואה וא"ת א"כ מאי קמ"ל וי"ל דסיפא איצטריך ליה ברשות לוקח אסור דס"ד דלא מיחזי כרבית כיון שהוא מוכר במקום היוקר כמו שהוא נותן לו כאן במקום הזול אבל הרא"ש כתב וז"ל והא דשרי ברשות מוכר כשנותן לו שכר עמלו ומזונו וקמ"ל דלא חיישינן דילמא אתא לזלזולי בשכר עמלו ומזונו עכ"ל נראה דר"ל דלא סגי הכא בטובל עמו בציר אלא צריך לתת לו שכר עמלו ומזונו משלם וכך נראה מדברי רבינו שכתב בסתם ודוקא שנותן לו שכר טרחו על הבאתה למקום היוקר דמשמע שכר טרחו משלם וכתב ב"י דלמ"ש ה"ה ספ"ט דמלוה ע"ש קצת מפרשי' דאע"פ שאין נותן לו שכר עמלו מותר כל שאחריות הדרך ברשות מוכר וכן הוא דעת א"ז שהביא המרדכי גבי טרשא דרב חמא לדידהו קשה דא"כ נמצאו טורחים לו בשכר הלואה ותירצו על זה ואינו מתקבל לע"ד ע"ש. אבל נראה לפע"ד לתרץ דס"ל דלא בחנם נקט התנא המוליך חבילה ממקום למקום אלא לאורויי דמיירי בכה"ג שהמוכר יש לו דרך לילך למקום היוקר והלוקח שאל ממנו טובת הנאה שיתננה לו ויוליכנה לשם ואעשה צרכי במעות עד זמן פלוני השתא אין המוכר צריך לטרחו של לוקח כיון שיש לו דרך לשם אלא אדרבה המוכר הוא עושה חסד עם הלוקח להלוות לו המעות עד זמן פלוני ולהכי א"צ לשלם לו שכר טרחו:
כ״ד
ומ"ש רבי' אם האחריות בהליכה על הלוקח אסור אפי' אם אמר אפרענה לך מיד כשתמכר וכו' נראה דרבי' דקדק לפרש כך מדפי' רש"י ברשות לוקח אסור דמהשתא מלוה הוא גביה וכו' דקשיא ודאי למה ליה לרש"י לפרש דמהשתא מלוה הוא כו' הא אפי' לא הוה מלוה אלא משעה שתימכר במקום היוקר נמי הוי רבית לפי שקיבל עליו אחריות בהליכה בשכר המתנת המעות עד זמן פלוני שיעשה בהם הלוקח צרכיו אלא בע"כ דמשמע ליה לרש"י כי היכי דברשות מותר בכל ענין אפי' עושה צרכיו במעות עד זמן פלוני ה"נ ברשות לוקח אסור בכל ענין אפי' אינו עושה צרכיו במעות כלל אלא פורע לו מיד כשתימכר הסחורה במקום היוקר וצ"ל דה"ט דאסור משום דמהשתא מיד במקום הזול מלוה הוא גביה כפי מה ששוה במקום הזול ומוסיף לו לפורעה כבמקום היוקר בשביל המתנת המעות ממקום הזול עד מקום היוקר ואע"ג דלכאורה קשה מה תועלת ללוקח בהמתנה זו כיון שאינו עושה צרכיו במעות כלל אלא יפרע מיד כשתימכר במקום היוקר יש ליישב דיש לו תועלת להתראות בהן במקום הזול כי היכי דליגלו להו תרעא פי' נכרים סוחרים ומכירים אותם בעלי בתים של מקום הזול ונותנים להם בהקפה ומשתכרין אצלם וכו' וכדאיתא התם גבי חמרים וע"ש בפירש"י:
כ״ה
ומ"ש ואם המוכר אדם חשוב וכו'. ה"א התם בדף ס"ה א"ר חמא טרשא דידי ודאי שרי מ"ט ניחא להו דליקו ברשותי דכל היכא דקא אזלי שבקי להו מיכסא ונקיטו להו שוקא ופי' התוס' והרא"ש דמה שצריך להאי טעמא הוא דאי לאו הכי הוה אסור אע"פ שאחריות הדרך היה על רב חמא שהרי היו טורחים להביא סחורתו ולמוכרה בשכר הלואתו אבל השתא דנקיטו להו שוקא אף בחזרתן הוי בשביל טרחן ושרי עכ"ל והא דכתבו בחזרתן היינו משום דבהליכתן היה האחריות על רב חמא ובשביל סחורתו נקטו ליה שוקא אבל בחזרתן דלא היתה הסחורה של רב חמא נקטו להו שוקא בשביל רב חמא והב"י דקדק למה נקט רבינו שבקא להו מיכסא ולא נקט נקטו להו שוקא ואינה קושיא דרבותא קמ"ל דאפי' הנחת המכס כל דהו כשהוא דבר קטן הוי בשביל שכר טרחן כ"ש נקטו להו שוקא דהוא דבר גדול להכריז בשוק שלא יהא אדם רשאי למכור עד שימכרו הם דפשיטא דהוי שכר טרחן. ותו דבגמרא נקט שבקי להו מיכסא ברישא והדר נקטו להו שוקא והכי איתא הגירסא באלפסי ובאשיר"י והב"י ז"ל תקפה עליו משנתו דנחלפה שיטתו והניחה בצ"ע. עוד הקשה ב"י דלדברי האומרים בההיא דמוליך חבילה וכו' א"צ ליתן לו שכר טרחו קשה למה ליה לרב חמא למימר נקטו להו שוקא וכו'. דמשמע דאל"ה אסור ותירוצו על זה אינו מתקבל לפע"ד אבל הנכון כדפרישית לעיל דדוקא במוליך חבילה ממקום למקום לא צריך לשלם לו שכר טרחו דכיון דהמוכר יש לו דרך לילך למקום היוקר א"כ איננו צריך שהלוקח יטרח בעבורו שהרי הוא עצמו הולך לשם ויכול לטרוח בסחורתו אבל רב חמא שנשאר בביתו היה צריך לשלם שכר טרחן אלא דנפטר במאי דשבקי להו מיכסא ונקטי להו שוקא:
כ״ו
והחמרים וכו'. שם תחלת דף ע"ג וע"פ פי' רש"י לשם:
כ״ז
ומ"ש ופירש"י וכו' שם פי' כך והתוס' חלקו על פירושו ופירשו כמ"ש רבינו בשם ר"י:
כ״ח
ומ"ש ודוקא בתבואה וכו'. שם בעיא דאיפשיטא ופירש"י דתבואה מידי דשכיחא הוא דאזלי ואתו כל שעתא אמרינן ניחא להו דמגלי להו תרעא א"נ דמוזלו גבייהו אבל שאר פרקמטיא ניכר גילויי תרעא ולא אוזילו גבייהו דמי שמוכר לו עכשיו אינו מוכר לו למחר ופרקמטיא שלקח היום אינו לוקח למחר עכ"ל:
כ״ט
ומ"ש ואפי' בתבואה אדם חשוב וכו' שם תלמוד ערוך. המוליך פירות ממקום הזול וכו' שם תחלת דף ע"ג:
נחלת הכלל · Tur Yoreh Deah, Vilna, 1923
דרכי משה · יורה דעה סימן קע״ג
א׳
עיין במ"ש סימן ר"ח ולקמן ס"ס קפ"ה:
ב׳
וז"ל הגהות מרדכי דף קמ"ח ע"ב אם אמר לוקח למוכר מכור לי ק' חביות של יין שכל זמן שאקח היין אתן לך הדמים כפי שער של אותו שעה שלוקח בו היין אע"פ שבשעת מכר לא היו שווה כ"כ מותר אבל אם קצץ שאומר שכשלקחו יהיה שוה י"ב זוז ועכשיו היה שוה י' זוז אע"פ שבזמן שלקחו יהיה שוה י"ב אסור והואיל וקצץ כ"פ רב האי עכ"ל ונ"ל דאם המוכר קיבל עליו אחריות עד אותו זמן שלקחו שרי וע"ל בסוף סימן זה:
ג׳
ובמרדכי דיש א"נ ע"ד ה"ה בהלואה אם הלוה לו לזמן יכול לומר תן לי בפחות קודם הזמן עכ"ל:
ד׳
וכ"ה בתשובת מיימוני השייכיים לה"מ ולוה וע"ל סימן קס"ט כתבתי מדין מכירת חובות של עכו"ם:
ה׳
ובת"ה סימן ש"ג פ' ג"כ דאם המוכר מקבל עליו אחריות אסור וכ"כ המ"מ פ"ח דמלוה ולוה אפי' לא מקבל עליו רק אחריות הדמים שקיבל מחלוקה אסור דלא כנ"י דכתב דף ק' ע"א דאף שאחריות על המוכר שרי וכתב בת"ה סימן ש"ג דאין חילוק במוכר מקצת חובו למוכר כל חובו:
ו׳
נראה דוקא כה"ג שהלוה נותן למלוה עצמו בפחות ממה שחייב לו לפטור מחובו זהו שרי דהוי כלוקח ממנו אבל הלוה אסור ליתן לאחר פחות מחובו כדי שישלים הוא למלוה חובו כשיגיע הזמן דזה הוי רבית גמור כמ"ש לעיל סימן קס"ט וכ"כ הרשב"א סי' תרפ"ו על אחד שמשכן בית לחבירו באלף זוז דאסור לומר לחבירו הרי לך חמש מאות ועשה עם המלוה שישחרר ביתי ולא אמרינן דילמא זה יפייס המלוה בפחות ולא דמי להא דתניא בתוספתא לא יאמר אדם לחבירו הא לך מאתים זוז ושקיל ע"י לאומנתו אבל אומר פטרני מן האומנות ופי' בו הרמב"ן ז"ל שנותן לו עכשיו מאתים זוז שיכנס תחתיו לאומנות המלך שהוא עליו בשוה שי"ן זוז משום דמקדים ליה המעות פורע בשבילו יותר אבל פוטרני מן האומנות מותר דילמא מפייס ליה בר' או פחות לא דמי דהתם אינו חייב למלך כלל מחמת שום ממון שהלוה ממנו אלא שהמלך מטיל על בני המדינת אומנות ולכך שרי דהוי כמו שנתן מעות לחבירו שימלטהו מן האונס אבל בנדון זה שלוה אלף ומשכן ביתא באלף ונותן לאחר ה' מאות שישחררנו זהו ודאי אסור משום רבית עכ"ל:
ז׳
ובנ"י דף פ"ה פרק הזהב דדרך מקח וממכר אף בשהמעות של בעל הבית טבועות עכ"ל ומדברי הרא"ש והתוספות לא משמע כדבריו ודע כי יש במקצת ספרי רבינו שכתב בשם הרא"ש שצריך שיהיו לו מעות כל הדינר וכ"כ ב"י בש"ע שלו ובקצת ספרי רבינו שא"צ שיהא לו מעות כל הדינר והוא הנכון לדעתי כי הרא"ש והתוס' מדמין דבר זה להלוואת סאה בסאה ושם א"צ שיהא לו כל הסאה וע"ל סימן קע"ב: ובהגהות מרדכי ריש א"נ דף קמ"ז ע"ד ואם המוכר אמר שיש לו מותר וא"צ לראיה:
ח׳
וכ"כ נ"י פרק א"נ:
ט׳
כתב בנימין זאב סימן שס"ד בשם רש"י ז"ל על מה שנהגו במלכות שנותנין ביריד של קלונא זקוק של כסף שהוא י"ב אונקיות ומקבלין בווירמש או במגנצא כשחוזרין י"ג אונקיות ושאל רבינו יעקב בר יקר אח רש"י וא"ל אינו שרי אא"כ יקבל המלוה הסחורה שהלוה קונה באותו כסף ויוליכנו המלוה או שלוחו באחריותו של מלוה עד מקום שיקבל שם המעות ויתן לו י"ג פשיטים כלומר אונקיות אבל בלא"ה אסור עכ"ל:
נחלת הכלל · Tur Yoreh Deah, Vilna, 1923
פרישה · יורה דעה סימן קע״ג
א׳
אפילו אם המוכר עשיר פירוש שמוכר לו דבר שעתיד להתייקר כשיעור שקנה זה ממנו נמצא דלגבי עושר אין ריוח בזה הקנין דאי לא קנהו זה היה משהה אותו בידו עד שעת היוקר ואפ"ה אסור והטעם דאזלינן בתר לוקח ואי הוה ליה זוזי הוי שקיל כהשתא בזול והשתא דלית ליה זוזי שקיל כיוקרא דלקמיה גמרא:
ב׳
או כל דבר שיש לו שער ידוע עיין בב"י שכתב שרבינו זו ואצ"ל זו קתני ולעד"נ שרבינו ס"ל דהסברא איפכא שהשומתו ידוע הוא ידוע לכל ובשעת המכירה הוא ידוע וניכר משא"כ בדבר שאין שומתו ידוע וניכר לכל אלא שיצא לו שער בעיר ואינו נודע היתרון עד שיצא אל השוק ויודע אפ"ה אסור. והשתא א"ש דהרא"ש שינה לשון התוס' דהתוס' כתבו בפרה וטלית דשרי משום דאין שומתו ידוע והרא"ש כתב משום דלא יצא לו שער ללמדינו הא אם יצא שער אף שאין שומתו ידוע אסור ורבינו נקט תחילה לשון התוס' שומתו ידוע ואח"כ לשון הרא"ש דיצא השער ולא זו אף זו קתני ואחר כך בטלית במאי דסיים פתח ומש"ה התחיל באין לו שער ידוע וק"ל:
ג׳
אבל אם מכרן בי"ב (אפילו אינו שוה אלא י' ולא כמ"ש הרמב"ם עיין בב"י עכ"ה) ע"מ שיפרענו לאחר זמן נראה דהיינו דוקא בדבר שאין שומתו ידוע דאל"כ אפי' בלא תנאי מתחילה נמי אסור וכמ"ש בריש הסימן אלא אדסמיך ליה קאי דקאמר דבדבר שלא יצא לו שער מותר ובלבד שלא יאמר לו בפירוש כו' ע"ז מסיק וכתב בד"א דבפירש אסור כשמתנה מתחילה ואפי' בכה"ג אינו מותר אלא בשכבר מכרן בי"ב אבל כשעדיין לא נגמר המקח אסור לומר לו אני מוכרו לך בי"ב ותשלם לי בחצי שנה ואם תרצה לפרעני מיד אקח ממך י' וכ"כ המרדכי והביאו מור"ם בהגהות ש"ע:
ד׳
ובלבד שיהא אחריות של השטר כו' דאל"כ לא הוי מכר אלא הלוואה ורבית גמור הוא:
ה׳
או שטרפו ב"ח מוקדם ר"ל שהמוכר שיעבד לב"ח מוקדם מטלטלי אגב מקרקעי ובשטרות לית בהו משום תקנת השוק וכמ"ש רבינו בח"מ סימן ס':
ו׳
כגון שמשכיר לו בית ששוה כו' דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף הלכך כי שקיל מיניה סלע בחדש דהוו י"ב סלעים לשנה אין זה שכר המתנת מעות שהרי לא נתחייב לו לשלם שכירות עד סוף החודש רק אם מעכשיו נותן לו אוזיל גביה כמוכר ש"ח לחבירו גמרא ופירש"י:
ז׳
במעות שאינן טבועות דוקא אינן טבועות דהו"ל כפירות וכיון דיש לו מותר דהו"ל כאומר הלויני עד שיבא בני אבל אם הם טבועות רבית קצוצה הוא אפילו ביש לו דעד שיבא בני אגר נטר הוא רמב"ן לאפוקי ממה שפירשו התוס' והאשר"י שאפילו אם הם טבועות שרי הואיל שהן מין אחר דדמי למקח וממכר ולאפוקי מפירוש רש"י שמשמע דבריו שאפי' אם של שניהם טבועות שרי אפילו דרך הלואה הואיל שיש לו ועיין בגמרא בפרק הזהב (בבא מציעא דף מ"ו ע"א) וברש"י ובתוס' שם ובאשר"י דף קל"ח ע"ג ובב"י:
ח׳
כל דמי הדינר ז"ל רמ"א ול"נ מדברי התוס' והאשר"י דא"צ שיהיו כל דמי הדינר בידו אלא אפי' מעט מהם כמו בהלוואת סאה בסאה דלעיל סימן קס"ג וכן הוא במקצת ספרי הטור והוא הנכון לדעתי עכ"ל ועיין בדרישה:
ט׳
דאורחיה בהכי ז"ל ב"י כלומר דשולחני כיון דאורחיה בהכי חשיב כאילו דינר שלו שוה כ"כ פרוטות אבל באינש אחריני אסור:
י׳
עד דא"ל בפירוש דרך מקח וממכר כלומר שלא יאמר תן לי בדינר מעות אלא מכור לי בדינר מעות עכ"ל ועד"ר:
י״א
אבל מעות במעות אפילו כו' כ"כ התוס' והרא"ש בפרק הזהב כמ"ש לעיל מיניה ועד"ר:
י״ב
וכשם שאסור למכור כו' אריש הסימן קאי שכתב שם שאסור למכור שוה י' בי"ב כו' ושניהן בגמרא וכ"כ ב"י ע"ש:
י״ג
אם ישנן ברשות המוכר כו' ז"ל ב"י וכפי סדר לשון רבינו (דהתחיל באסור למכור) חלוקות האיסור (דהיינו באם אין לו ברשותו כלל דכתב רבינו אחר זה) הו"ל למינקט ברישא אלא דסדרא דגמרא נקט שהזכיר חלוקת ההיתר ברישא עכ"ל ב"י ולי נראה להגיה אם במקום שאם ואח"כ ואם ישנן במקום אם וא"ש דמתחילה כתב דכך אסור ליקח בזול בשביל הקדמת המעות ומפרש דהיינו אם קוצב דבר ששוה י"ב כו' והיינו דוקא באין לו וכמפורש לפני זה במכירת דינר במעות ואח"כ כתב רבינו פירוש דאם יש לו דהיינו אפי' אינו מוכן אלא צריך להמתין לו עד שיבא בנו כאן או במקום אחר רק שיהא מונח ברשותו מוכן ומסיים אבל אינו מוכן ברשותו כלל הוא דוקא אסור. אלא דלפ"ז ק"ק דהסיפא הוא מיותר במה שחזר וכתב אם אין לו מאותו דבר כלל כו' דברישא דכתב בה האיסור הו"ל לכללינהו ולכתוב אם אין ברשותו כלל:
י״ד
אם ישנן ברשות המוכר וטעם שהקילו באית ליה כתב הריב"ש משום דכיון דמעות קונות מן התורה ואם חוזר בו מקבל מי שפרע הרי זה לענין רבית כאילו קנאם קנין גמור מעתה כיון דאין איסור במכירת פירות אלא מדרבנן עכ"ל:
ט״ו
אלא שאינו מצוי לו כו' ולא תימא ה"ה אם קונה הרבה חתיכות בגד ויש לו חתיכה אחת שמותר וכל כיוצא בזה כדלעיל גבי סאה בסאה בסימן קס"ג כי לא התירו אלא כשמלוה סכום מידות והו"ל כל סאה כאילו נאכלת ונחלטת אותה הסאה שאצלה תחתיה אבל בכאן אין דומה לנדון זה ואינו מותר רק על מה שבידו וכן תמצא בסימן קע"ה מ"ו ועד"ר:
ט״ז
וי"א שמותר אפי' במפרש כו' וכתב ב"י וז"ל נ"ל דטעמייהו דכיון דאע"ג דאזלי ד' בזוזי שרי למיתן ה' בזוזא הו"ל כמפרש אם מעכשיו כו': (אפילו אם יש לו ממנו בהקפה דכיון דמחוסר גוביינא כמאן דליתנהו דמי עכ"ה):
י״ז
אף על פי שעתה שווי בני זרת בזוז כו' וכתבו הגהות מרדכי ודוקא שנותן לו הנהו דילועין שהיו בשעת פיסוק אבל אם נותן לו אחרות אסור:
י״ח
דלא חשבינן ליה כמו בידו ומפרש בגמרא טעמא דאסור בגיזה וחלב טפי מבדילועין דדילועין הנוסף על הקטנות ונעשות גדולות מכח הקטנות באו דהא אי שקלת להאי בוצינא זוטרא לא אתי אחריתי בדוכתא ואם כן כיון שהקטנות היו בשעת המכר מדידיה משבח ואזיל אבל גיזה וחלב הגדלים אח"כ אינו גדל מכח מה שהיה בבהמה בשעת מכר דהא כי שקלת להאי כולה לגמרי אתי אחרינא הלכך לאו בידו חשיב:
י״ט
ובכרם כה"ג אסור והיינו טעמא דגבי עיזי אין רגילות לזלזל בשביל המתנת יום או יומים (לכך מותר שמקבל עליו הפסד גם כן דכך יכול להפסיד כמו להשתכר עכ"ה) אבל פרדסא שרגיל לקנות בעוד שהוא בוסר ומשום הקדמת מעות עד זמן הבציר אוזיל לגביה טובא והוי אגר נטר (ואע"ג דהתם נמי אית ביה תיוהא לפעמים כגון ברד או קרח או גשמים ומפסיד הכל לא חיישינן להכי דלא שכיח הוא עכ"ה) וגם לא דמי לדילועין דדילועין פרי גמור הוא וראוי ללקיטה בשעת מתן מעות אלא שאחר כך גדלים יותר אבל כאן עדיין בוסר הוא בשעת מתן מעות ולא ראוי ללקיטה תוס' ור"י. וא"ת בהאי חילוק הו"ל ליישב ג"כ קושיא ראשונה דלא דמי לגיזה ששם גיזה עלה בשעת מתן מעות משא"כ בכרם דמתחילה הוה בוסר וי"ל דגיזה וחלב כיון דאם נוטל אלו הבאים אחריו ליתנהו כלל בעולם גריעי טפי מבוסר וק"ל:
כ׳
וכן כורתי הזמורות כו' שאין דרכן למוכרן עד שיגדלו משא"כ בדילועין שראוין ללקיטה בקטנותן ומכרן אותן:
כ״א
ולהניחו ביד המוכר עד שיגדיל דנפיש פסידייהו כן הוא בגמרא ופירשו רבי' שדרכן למות או להכחיש ואז יהיה הפסידא להלוקח והיינו נפיש פסידייהו ור"ח פי' שמוכר וולדות עדרו שיולדו לו בשנה זו ומשום שרגילות להפיל ע"ש וב"י הביאו (ועי' בב"י שכתב ופי' רבי' הוא ע"ד פר"ח ור"ל שהוא כעין פר"ח שקאי על מכירת עגלים ולאפוקי מפירש"י דקאי על מכירת פירות הפרדס אבל ודאי דחילוק גדול בין פר"ח לפי' הטור עכ"ה):
כ״ב
יסייעו השומרים לדוש ולהבר ל' המקרא בירמיה לזרות ולהבר ובזה מותר דלא נגמר שכירתן עד איתו זמן ושכירות אינו משתלמת אלא לבסוף ואף אם יתנו אז יותר טפי משכר דישה והברה אוזילו הוא דקמוזלי גבייהו:
כ״ג
בניסן אע"ג דבגמרא איתא ומבחרי ליה בטבת כתב ב"י דגרסת ספריו של רבי' היה ניסן במקום טבת או שסובר שבירור היין הוא עד ניסן:
כ״ד
מת שהמוכר מקבל עליו האחריות פי' כל האחריות בין אחריות דחימוץ ובין אחרות דיוקרא וזולא דלא גרע מפיסוק פירות דלקמן סי' קע"ה דיכול לפסוק אפי' ע"מ שיהיה אחריות דיוקרא וזולא על המוכר ואחריות דחימוץ נמי לא חשיב רבית דאדם אחמרא יהיב דמי ואחלא לא יהיב ומעיקרא קילקולו בתוכו היה אלא שאינו ניכר ודוקא עד ניסן איכא למימר הכי דאינו ניכר עד השתא אבל מכאן ואילך איכא למימר אע"ג דמעיקרא יין הוה אח"כ החמיץ אבל אם הלוקח מקבל עליו אחריות דיוקרא וזולא אפי' אם האחריות דחימוץ על המוכר לאחר ניסן נמי מותר:
כ״ה
וכן מותר להקדים מעות על חבית ידוע כו' כצ"ל ור"ל הואיל דנותן על חבית ידוע גרע טפי ואפי' קודם ניסן צריך הלוקח לקבל עליו אחריות דיוקרא וזולא (וכיון דקביל עליה זולא קרוב לזה ולזה ר"ל קרוב הלוקח לשכר ולהפסד לפיכך שרי עכ"ה) ועיין בדרישה:
כ״ו
אסור אפי' אם מושכו לרשותו עיין בדרישה:
כ״ז
חבית של יין ששוה עתה דינר כו' ר"ל חבית ששוה עכשיו אם מכרה לו בשנים כמו שיהיה שוה לאחר זמן (וכן משמע הלשון שכתב ואם לא מצא למכרה כו' היה לו להחזירה לבעלים ור"ל היה לו להניח ביד הבעלים עד שעת היוקר עכ"ה) והלוקח לוקח ממנו ביוקר כדי לסחור באותן מעות דמי היין עד זמן הקיץ שקבעו יחד ואין כאן איסור רבית הואיל שהמוכר מקבל עליו אחריות שאם תארע תקלה יהא ההפסד שלו עד שימכרנה ושאם לא ימצא למכרה שירויח בה יחזירנה לו א"כ אין כאן רבית כלל. ודין השני מיירי שקוצב עליו דמי חבית זה שימכרוהו בב' והוא אינו שוה אלא א' והמותר על ב' יהיה לו בשכרו שזהו בכל ענין מותר אפי' אם האחריות על המקבל דאין כאן דמי הלואה כלל בידו שהרי מיד שימכור היין יחזור המעות ליד הנותן (משא"כ בבבא ראשונה שמחזיק המקבל בהמעות עד הקיץ ומרויח בו ושם הלואה עלה לכך בעינן שהמוכר יקבל אחריות עליו) ועד שמוכר הו"ל שלוחו ומתנה אדם עם שלוחו או עם ש"ח או שכיר להיות עליו דין שואל ודו"ק ועד"ר:
כ״ח
כדי שתמתין לי המעות כו' פי' אתעסק במעות עד זמן פלוני כך פירש"י שם:
כ״ט
אפילו אם אמר אפרענה לך מיד כשתמכר כו' אע"ג שעכשיו אינו עושה בעבור המתנת המעות שהרי צריך לפרעו לו מיד אפ"ה אסור כמו שמסיק. וא"ל א"כ למה זה עושה וי"ל דעושה כדי להתראות בהן כדי למגלי ליה תרעא (פי' כדי שיקיפו לו) כדאיתא התם בגמ' א"נ כדי שיראו בני אדם שאינו מרויח ויוסיפו על דמיו כה"ג איתא בגמרא בע"א כדי שיוזלו גביה מ"ו:
ל׳
שפוטרין ללוקח המכס בשבילו פי' בחזרתן דאל"כ מאי רווחא אית להו וכ"כ בהגהות אשר"י וב"י בשם התוס' אנקטי להו שוקא (פי' שהיו מכריזין שלא יהא אדם רשאי למכור עד שימכרו הם עכ"ה) גם י"ל שהיה להן סחורה של עצמן ופוטרין להן מכס אף משלהן ואפי' בהליכתו מותר:
ל״א
ע"מ ליתן להן לזמן פלוני כו' דאל"כ אין כאן הלואה אלא שליחות שבעלי בתים שולחין את חמוריהן שיקנו להם תבואה ואם החמרים רוצין לטרוח בעד הבעלי בתים מי ימחה בידם כיון דליכא הלואה לכך כתב ליתן להן לזמן פלוני דאיכא הלואה לזמן:
ל״ב
ופירש"י אפילו אחריות ההבאה כו' המ"מ כתב טעם לפירש"י כיון שאילו הוזלו פירות בינתיים במקום היוקר יותר ממה שלוקחים במקום הזול יקבלום הבע"ב סך שלקחום שם בע"כ הרי הם כשלוחים שלהם:
ל״ג
ודוקא בתבואה מותר לחמרים לעשות כן דניחא להו דמגלי להו תרעא ופירש"י דתבואה מידי דשכיח הוא ואזלי ואתו כל שעתא אמרינן דאפי' לא היה זה ממתין להם שום זמן נוח להם לטרוח ולהיות שלוחים לקבל עליהם אחריות הדרך על כך שע"י מעות של זה הם ניכרים סוחרים ומכירין אותן הבעלי בתים ונותנין להם בהקפה ע"י זה ומשתכרין א"נ דמוזלי גבייהו ופירש"י כששומעין שזה אינו משתכר מוזלו גבייהו יותר כדי שירויח ולא ימשוך ידיו מלהרגיל אצלם. אבל שאר פרקמטיא ליכא גילוי תרעא ולא מוזלו גבייהו דמי שמוכר לו עכשיו אינו מוכר לו למחר ופרקמטיא שלקח היום אינו לוקח למחר עכ"ל ועד"ר:
ל״ד
אם יש לו שם פירות מותר פירש"י דמהשתא אוקמינהו ברשותיה ואע"ג דלא משיך סאה בסאה לאו רבית קצוצה הוא אלא אבק רבית וכי יש לו לא גזור:
ל״ה
ואם לאו אסור דבשכר המתנתו נתן לו זה במקום היוקר:
נחלת הכלל · Tur Yoreh Deah, Vilna, 1923
על הסימן הזה
טור יורה דעה סימן קע״ג, מתוך חלק יורה דעה. ארבעת הטורים לרבינו יעקב בן אשר, בעל הטורים, הם מיסודות ספרות ההלכה - פסקי ההלכה ערוכים ומסודרים לפי נושאים בארבעה חלקים, וספר זה הוא שעליו נבנה השולחן ערוך שהלך אחר סדר סימניו. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
טור - ארבעה טורים, רבינו יעקב בן אשר - נחלת הכלל
