הרבה פרטי דיני רבית - שולחן ערוך יורה דעה סימן קע״ג

וא"צ למעות כו'. ומוכר לו דבר שעתיד להתייקר כמו שיהיה בשעת היוקר דהשתא אין ריוח לעשיר בזה הקנין דאי לא קנאו זה היה משהה אותה בידו עד שעת היוקר אפילו הכי אסור כיון שאם היה מעות ללוקח היה קונה כשער של עכשיו והשתא בשכר המתנת המעות לוקח כיוקרא דלקמיה ש"ס ועיין בתשובת מבי"ט ח"ב סי' קי"ד ד' נ"ג ע"ג:

שאין לו שער ידוע כו'. וכתב ה"ה ובעל התרומות דבקרקע כיון דאין אונאה לקרקעות (וכמ"ש בח"מ סימן רכ"ז) וגם אין כיוצא בו נמכר בשוק כל שהוא דרך מקח וממכר שאינו נראה כרבית מותר אא"כ פירש בפירוש אם מעכשיו בכך וכך אם לזמן פלוני בכך וכך שאז אסור אפילו לא החזיק הלוקח עדיין בקרקע וכן לכל דבר שאין לו קצבה ואונאה ומביאם ב"י וד"מ:

ביוקר לפרוע לזמן פלוני כו'. וכתב בה"ת בשם ר"ת דכל שלא אמר ליה אם תתן מעכשיו כו' אלא א"ל סתם באייר תתן לי כשער של אייר בין שיהיה אותו זמן יוקר או זול מותר אע"פ שדרכן להתייקר באייר ומביאו ב"י ומשמע דאפי' יש להן עכשיו שער ידוע מותר:

שלא יאמר בפירוש כו'. וכ' הרמב"ם שאם עבר ומכר באם מעכשיו בכך וכך כו' הרי זה א"ר וכ' ב"י דכיון שאינו אלא דרך מכר אינו אלא מדרבנן:

ויש מי כו'. וכיוצא בזה כתב בה"ת וכן משמע בתשובת מבי"ט דף ק"ה סימן ה' וע"ש ועיין בתשובת מהר"ל ן' חביב סימן ע':

הרי זה מותר. למכרם לו לזמן בי"ב מאחר שהם שוים עכשיו י"ב שכן יקנם כל הבא לקנותם אלא שהמוכר בשוק בפחות אוזלי הוא דקא מוזיל מפני שצריך למעות. ב"י. ועיין בתשו' מבי"ט ח"ב סי' קט"ז דף נ"ד ע"א נפלה מחלוקת בין חכמי הדור במי שהלוה לחבירו מעות ע"מ שיקנה ממנו סחורה ידועה ביותר משוויה במעות בעין אי הוי רבית קצוצה או א"ר דמהר"י ן' לב וסייעתו סוברים שהיא רבית קצוצה והמבי"ט חלק עליהם עיין שם כמה חלוקי דינים באריכות:

ודוקא שכבר נגמר כו'. ואז אע"פ שהלוקח לא יתרצה ליתן לו בפחות מיד אלא כמו שפסק תחלה ליתן לו י"ב לאחר זמן לא מחזי כרבית כיון דמתחלה פסק עמו בסתם בי"ב ונגמר המקח. ב"ח. ופשוט הוא:

מותר למכרם כו'. כ' הגהת אשר"י דבעינן שהמלוה יסלק מן החוב ויזכה בו הקונה במעמד ג' ואם יש לו שטר עליו ימסרנו לקונה ויכתוב לו קני לך איהו וכל שעבודיה (כמ"ש בח"מ סי' ס"ו) ואם הלוה הוא עובד כוכבים ואמר המוכר להקונה אני מוחל לעובד כוכבים כל מה שחייב לי ולא אודיענו ובטח בי ואתננו לך ולא אזכה בו לעצמי אלא לצרכך ומעכשיו אני פטור ממך מותר ע"כ ומביאו ב"י וד"מ וע"ל סימן קס"ט ס"ס י"ח:

ובלבד כו'. משמע אפי' לא מקבל עליו רק אחריות הדמים שקבל מהלוקח אסור וכ"כ בד"מ וכן משמעות הפוסקים וכ' בת"ה סימן ש"ג דאין חילוק בין מוכר מקצת חובו למוכר כל חובו. ד"מ:

אבל אחריות כו'. כתב ב"י בשם תשובת הרשב"א דה"ה אם קבל עליו המוכר אחריות שאם לא יוכל לגבות מחמת גזרת המלך מותר וע"ש:

אסור כו'. דוקא כה"ג (דלעיל) שהלוה נותן למלוה עצמו פחות ממה שחייב לו לפטור מחובו זהו שרי דהוי כלוקח ממנו אבל הלוה אסור ליתן לאחר פחות מחובו כדי שישלם הוא למלוה חובו כשיגיע זמן דזה הוי רבית גמור כמ"ש לעיל סימן קס"ט וכן כתב הרשב"א בתשובה סימן תרפ"ו כו'. ד"מ:

לשולחני כו'. כתב הטור בשם הרמ"ה דוקא שולחני דאורחיה בהכי אבל באינש אחרינא אסור עד דא"ל בפירוש דרך מקח וממכר דלא כמו שכתב ב"י דתוס' והרא"ש לא ס"ל הכי:

דינר טבוע. היוצא בהוצאה ועיין בתשו' מהר"מ אלשקר סימן נ':

שאינן טבועות כו'. משמע דוקא שאינן טבועות דהוי כפירי וכמו שכתב ב"י בשם תלמידי רשב"א בשם הרמב"ן וכן כתב נ"י וכן כתב עט"ז אבל טבועות אע"פ שהן מין אחר דמי להלואה ואסור וכן נ"ל שהוא דעת התוס' והרא"ש וכ"מ בב"ח ס"ה דלא כהפרישה ס"ו שכתב דהתוס' והרא"ש חולקים אהטור והמחבר ע"ש:

ולי נראה וכו'. והעט"ז השיג על הרב בזה דכיון דהוה מטבע כפירות דרך מקח וממכר אינו יכול להוזיל גביה אלא מה שיש לו בבית אלא א"כ יצא השער דאז שרי אפי' אין לו כלום כדלקמן סי' קע"ה (ולעיל סי' קס"ג) וכ"כ הפרישה וכ"כ הב"ח ומהרש"ל ועיין בתשובת מבי"ט ח"ב דף ב' סי' ז' (אבל מה שכתב הב"ח על הרב ותימה רבה היאך פסק לקולא בדבר המפורש לאיסור בדברי הטור כו' תמהני מאד על תמיהתו שהרי הרב כ' שבקצת ספרי הטור הגירסא להיפך ושהוא הנכון):

אלא דינר במעות. שאינן טבועות שהוא מין אחר אבל מעות במעות אע"פ ששניהם אינם טבועות כיון ששניהם מין א' וכן פירות בפירות אסור דה"ל הלואה ולא שרי אלא סאה בסאה אבל לא עודף כן משמע בפוסקים ומשמע דהיינו מסתמא אבל אם אמר בפירוש הלוה לי שהיא דרך הלואה אפילו פירות בפירות של ב' מינים אסור והיינו דאמרינן לעיל ס"ס קס"ב דאסור ללוות סאה חטין בסאה דוחן אפי' יש לו דוחן ע"ש:

ואם אינן ברשותו אסור. למכור בפחות ודוקא כשיצא השער אבל לא הוקבע השער אפי' בשווים אסור למכור כשאינו ברשותו דשמא יתייקר והוי רבית כדלקמן סי' קע"ה וכ"כ הריב"ש סי' ש"ו וכ"מ להדיא בתוספות (דף ס"ג ע"ב) ד"ה וא"ל כו' ופשוט הוא ולפ"ז כי שרינן באין שומתן ידוע אפי' באין לו נמי ביצא השער בדוקא היא דלא כדמשמע בעט"ז:

הקפה כו'. אבל פקדון מותר כדלעיל סי' קס"ב ס"ב בהג"ה וכן משמע בבית יוסף שם:

ונאמן כו'. וכ"כ הרב לעיל סי' קס"ב ס"ב וסי' קס"ג ס"א וסי' קס"ט סי"ח ע"ש:

וגם כבר גדלו קצת. ודוקא אם נותן לו אותן שהיו בשעת פיסוק אבל אחרות אסור. הגהת מרדכי:

אסור. דל"ד לדלעיל דהכא מה שגדל אחר כך אינו גדל מכח מה שהיה בבהמה בשעת מכר דהא כי שקלת להאי כולה לגמרי אתי אחריני. ש"ס:

ול"ד כו'. עיין בפוסקים עוד חילוקים אחרים:

מותר להקדים כו'. פירש רש"י דהיינו בלא יצא השער ויש לו ול"ד לדלקמן סי' קע"ה ביש לו חטין לפי שהיין רגיל להחמיץ ושמא כולו החמיץ ואפ"ה שרי הכא מטעם שהיין מקולקל לא לקח ממנו וזה שהחמיץ מעיקרא קלקולו בתוכו אלא שאינו ניכר:

ע"מ שיתן לו יין טוב בניסן. ולא חשבינן רבית מה שהמוכר מקבל עליו אחריות בשביל הקדמת המעות. טור ור"ל אחריות דחמוץ שיהיה יין טוב אבל אם המוכר מקבל עליו גם כן אחריות דיוקרא וזולא אסור וכן מוכח בבית יוסף. והדרישה הפך הדברים והאריך ולא ירדתי לסוף דעתו בכל דבריו. גם מ"ש דלא גרע מפיסוק פירו' דלקמן סי' קע"ה דיכול לפסוק המוכר אפי' ע"מ שיהא אחריו' דיוקרא וזולא על המוכר כו' ליתא דלא שרי לקמן סי' קע"ה אלא לפסוק כשער של עכשיו או כשער הזול אבל כשמוכר מקבל עליו אחריו' דיוקרא וזולא ודאי אסור (וכ"כ הב"ח בקונטרס אחרון דאסור) גם הראיה שהביא מהנ"י לאו כלום היא דודאי בין להמקשן ובין להתרצן בעינן שהלוקח יקבל אחריו' דיוקרא וזולא אלא דס"ד דמקשה דבחבית ידוע אפי' מקבל עליו הלוקח אחריות דזולא אסור לומר אי תקפה ברשותך ומשום אחריות דזולא חשיב כמו אחריות דתקפה עיין שם ודוק:

בניסן. שבירור היין הוא עד ניסן ומעיקרא קלקולו בתוכו אלא שאינו ניכר אבל בתר הכי אפשר דמעיקרא חמרא והשתא חלא ואסור ויש פוסקים עד טבת ונראה דהכל לפי המקום והזמן שהוא עת בירור היין והתוס' כתבו דטבת לאו דוקא אלא ה"ה כל ימות השנה וכב"י כיון דמידי דרבנן הוא נראה דסמכינן על דברי התוספות ומביאו ד"מ ומ"מ יש להחמיר:

וכן מותר כו'. קמ"ל הכא דאפי' בשאר ימות השנה שרי א"נ קמ"ל דאפילו חבית ידוע שרי:

ואם יחמיץ כו'. עיין בח"מ סי' רל"ב:

יהיה ברשות המוכר. ואין חילוק בין אם מושכו לרשותו או לרשות המוכר. טור. וכ"מ בתוס' והרא"ש:

חבית כו'. כל הסעיף הוא ל' הרמב"ם והב"י והאחרונים נדחקו בישוב דבריו. הפרישה כתב דבדין הא' מיירי שהמקבל מחזיק המעות עד הקיץ ומרויח בו ושם הלואה עליו לכך בעינן שהמוכר יקבל אחריות ובדין הב' מיירי שאין דמי הלואה בידו כלל כו' והב"ח כתב דברישא אינו מקבל אחריות אלא עד הזמן אבל אחר שהגיע הזמן הרי היא ברשות הלוקח לכל דבר ויכול להחזירם לבעליו דג"ז בכלל אחריות דתקלה הוא ובדין הב' איירי דלא קבעו שום זמן כלל אלא לעולם אם לא ימכרנה כמו שירצה. יחזירנה לו עיין שם וכל זה איננו שוה לי ולבי אומר לי שטעות נפל בספרי הרמב"ם והאי שאם לא מצא למכרה ולהרויח בה כו' צריך להיות אחר סוף דין השני מותר אע"פ שאם אבדה או נגנבה או החמיצה תהיה ברשות הלוקח שאם לא מצא למכרה ולהרויח בה ה"ל להחזיר' לבעלים אבל ברישא לא שרי אלא מטעם דאבידה או שבירה היא באחריות (הלוקח) [המוכר] אבל לא היה יכול להחזירה למוכר כשלא היה מוכרו כמו שירצה. כן נ"ל:

שכר טרחו כו'. בבית יוסף משמע דבעי למיתן ליה שכר עמלו ומזונו משלם וע"ל סימן קע"ז:

לזמן פלוני. שאם לא היו מתנין ליתן לזמן פלוני אין כאן הלואה אלא שליחות הוא ואפי' היו רוצים לטרוח וגם לקבל עליהם מה בכך כיון דליכא הלואה. ב"י ופרישה:

ואדם חשוב כו'. וכשמקבל עליו אחריות ונותן לו ג"כ שכר טרחו אפי' אדם חשוב שרי. ריב"ש מביאו ב"י:

ויש מתירין כו'. אין כאן מחלוקת דגם הרמב"ם והמחבר מודים לזה כדמשמע בהרב המגיד וב"י אלא דמיירי באינו נותן לו שכר טרחו וכן לקמן סעיף י"ח שכ' הרב ויש מתירין אינם חולקי' אסברא ראשונה וכה"ג בדוכתא טובי (גם מה שנרשם בש"ע טור בשם רש"י אינו מדוקדק דרש"י מתיר אפילו בלא אחריות ובלא שכר טרחו כמ"ש ריב"ש והרב המגיד):

אסור. אע"פ שהמלוה מקבל עליו אחריות המעות כל ימי משך מהלך הספינה עד שובה עדיין לא יצא מידי הלואה דזוזי יהיב וזוזי שקיל ולא הדרא בעינייהו ומה שנוהגין לתת עשרים ליטרין למי שיבטיח מאה ליטרין שיש לו בספינה זו דרך אחרת לפי שאין כאן הלואה אלא כעין מכר שמקבל עליו אחריות מעות האחר בעד סך ההוא שנותן לו זה ואפי' יקדימו לו עתה הך' ליטרין אין חשש בזה. ריב"ש שם וע"ל סימן קע"ו סעיף קטן ט"ז:

המוכר. כתב הט"ז ונראה פשוט דאף על פי שהלוקח רוצה להניחו עד שעת היוקר אסור דעל כל פנים בשעה שנוטלו הוא באיסור עכ"ל:

ביוקר. כ' בעה"ת דכל שלא א"ל אם תתן מעכשיו וכו' אלא א"ל סתם באייר תתן לי כשער של אייר בין שיהיה אותו זמן יוקר או זול מותר אע"פ שדרכן להתייקר באייר ואפילו יש לו עכשיו שער ידוע מותר ובקרקעות כיון דאין אונאה לקרקעות וגם אין כיוצא בזה נמכר בשוק כל שהוא דרך מקח וממכר שאינו נראה כרבית מותר אא"כ פירש בפירוש אם מעכשיו בכך וכך ואם לזמן פלוני בכך וכך שאז אסור אפי' לא החזיק הלוקח עדיין בקרקע וכן לכל דבר שאין לו קצבה ואונאה ומיהו אם עבר ומכר אף במקום שהוא אסור אינו אלא א"ר דכיון שאינו אלא דרך מכר הוה דרבנן עכ"ל הש"ך:

אחריות. דאל"כ אין כאן מכר אלא הלואה ויש כאן רבית מה שקבל יותר. ט"ז. וכ' הש"ך משמע דאפי' אין עליו רק אחריות הדמים שקבל מהלוקח אסור ואין חילוק בין מוכר מקצת חובו או כל חובו:

המוכר. וה"ה אם קבל עליו המוכר אחריות שאם לא יוכל לגבות מחמת גזרת המלך מותר. תשו' הרשב"א:

אומנות. פירש הרמב"ן שנותן לו עכשיו ר' זהובים שיכנוס תחתיו לאומנות המלך שהוא עליו בשוה ש' זהובים אסור דמשום דמקדים לו המעות פורע בשבילו יותר:

עזר. פי' כמו אורנד"י במדינת פולין שלא יהיה רשות לשום א' מהקהל למכור יין או בשר רק זה הקונה:

לשולחני. כתב הטור דוקא לשולחני דאורחיה בהכי אבל באינש אחריני אסור עד דא"ל בפירוש דרך מקח וממכר דלא כמ"ש ב"י דתוס' והרא"ש לא ס"ל הכי. ש"ך:

שיש. דמעות שאינן טבועות ה"ל כפירות וכיון דיש לו מותר ב"י בשם הרמב"ן:

הנכון. ומהרש"ל והלבוש והב"ח והט"ז חולקים על הרב בזה דלא דמי זה להלואת סאה בסאה דהא נותן לו יותר משוי' ולא שרי אלא דרך מקח וממכר הלכך צריך שיהיה לו כל דמי הדינר בביתו וכ' עוד הט"ז ראיתי להזכיר מה שיש נוהגים לעשות היתר שהלוה כותב לו שמוכר לו איזה סך כסף וידוע שאין לו אותו הסך רק שהמלוה סומך על מה שהוא מודה שיש לו אותו סך זה נ"ל איסור דאורייתא דמה מהני הודאתו לשקר להפקיע איסור דאורייתא דנהי דיש בהודאה כח לחייב עצמו ממון מה שאינו חייב אבל חלק גבוה מי ימחול וראיה ממ"ש רמ"א סי' קס"ט י"א דמי שאינו מוחזק שיש לו משכנות של עובד כוכבים לא מהני הודאתו לשקר ה"נ כן הוא עכ"ל (ובב"י סי' קי"ג מיישב המנהג דיש לסמוך על היתר זה של זקוקים כסף והעמיד על תיקון מהר"ם שהיה מקודם במדינת פולין דהיינו קרוב לשכר ורחוק להפסד ואם יהיה הפסד אזי יהיה הלוה נאמן בשבועה על הרווחים ולא על הקרן וזהו ההיתר מהר"ם ז"ל והגאון מ"א צוה לכתוב משמעות בממרנו"ת בזה"ל נעשה עצ"ה כתיקון מהר"מ ז"ל ועי' בלחה"פ בק"א):

במעות. שאינן טבועות שהוא מין אחר אבל מעות במעות אע"פ ששניהם אינן טבועות כיון ששניהם מין א' וכן פירות בפירות אסור דה"ל הלואה ולא שרי אלא סאה בסאה ולא עודף ומשמע דהיינו בסתמא אבל אם אמר בפירוש הלוה לי שהוא דרך הלואה אפי' פירות בפירות של ב' מינים אסור כמ"ש לעיל ס"ס קס"ב דאסור ללוות סאה חטין בסאה דוחן אפילו יש לו דוחן ע"ש. ש"ך:

ברשות. הטעם כיון דמן התורה מעות קונות הוי לענין רבית כאילו קנאם קנין גמור כ"כ ב"י בשם הריב"ש:

הקפה. אבל פקדון מותר כדלעיל סי' קס"ב ס"ב בהג"ה ודוקא כשיצא השער הוא דאינו אסור אלא בפחות אבל לא הוקבע השער אפילו בשווי' אסור למכור כשאינו ברשותו דשמא יתייקר והוי רבית כ"כ הריב"ש ולפ"ז כי שרינן באין שומתן ידוע אפי' באין לו נמי דוקא ביצא השער הוא דלא כדמשמע בלבוש עכ"ל הש"ך וע"ל סי' קס"ב ס"ב וסי' קס"ג ס"א וסי' קס"ט סי"ח ע"ש:

אין. הנה בט"ז האריך בראיות לחלוק על הרמ"א ומסקנתו דבכ"מ שיש חשש שמא יתייקר יש לאסור באין לו וכן הוא דעת הש"ך כמ"ש בשמו בס"ק י"ב דמיירי דוקא ביצא השער ע"ש וק"ל:

שיתנם. כ' הד"מ דוקא שנותן לו הנהו דלועין שהיו לו בשעת פיסוק אבל אם נותן לו אחרות אסור:

אסור. דל"ד לדלועין דלעיל דהכא מה שגדל אח"כ אינו גדל מכח מה שהיא בבהמה בשעת מכר דהא כי שקלת להאי כולה לגמרי אתי אחרינא. ש"ס:

הפרדס. כתבו התוס' הא דאסור בפרדס כאן יותר ממשכנתא דסורא דשאני התם שקונה הקרקע מעכשיו לפירותיה אבל פרדס אינו זוכה בשום דבר והוה זוזי הלואה גביה עד הבציר:

להקדים. פירש"י דהיינו בלא יצא השער ויש לו ול"ד לדלקמן סי' קע"ה ביש לו חטין לפי שהיין רגיל להחמיץ ושמא כולו החמיץ ואפ"ה שרי הכא מטעם שזה שהחמיץ מעיקרא קלקולו בתוכו אלא שאינו ניכר וכ' הש"ך בשם הטור ולא חשבינן רבית מה שהמוכר מקבל עליו אחריות שיהיה יין טוב אבל אם המוכר מקבל עליו ג"כ אחריות דיוקרא וזולא אסור ודלא כהדרישה וכ"כ הט"ז. ומ"ש המחבר בניסן ויש פוסקים עד טבת ונ"ל דהכל לפי המקום והזמן שהוא עת בירור היין:

המוכר. ואין חילוק בין אם מושכו לרשותו או לרשות המוכר. טור:

אסור. דהוי קרוב לשכר ורחוק להפסד. ט"ז:

של. כ' הש"ך דכל סעיף זה הוא לשון הרמב"ם והב"י וכל האחרונים נדחקו ביישוב דבריו אבל לבי אומר לי שטעות נפל בספרי הרמב"ם והאי שאם לא מצא למוכרה ולהרויח בה וכו' צ"ל אחר סוף דין השני אחר תיבת מותר אע"פ שאם אבדה או נגנבה או החמיצה תהיה ברשות הלוקח שאם לא מצא למוכרה ולהרויח בה ה"ל להחזירה לבעלים אבל ברישא לא שרי אלא מטעם דאבידה או שבירה תהיה באחריות הלוקח אבל לא היה יכול להחזירה למוכר כשלא היה מוכרה כמו שירצה עכ"ל:

ואוליכנה. בש"ס איתא בהדיא אע"פ שגם המוכר עצמו היה לו ג"כ דעה להוליכה לשם:

שכר. בב"י משמע דבעי למיתן ליה שכר עמלו ומזונו משלם ולא די בדבר מועט אבל הט"ז כתב דאפילו בדבר מועט סגי:

המכס. פי' בחזרתו דאל"כ מה הנאה יש לו. ט"ז:

באחריות. כ' הט"ז נראה דאם נותן לו שכר טרחא על ההבאה שרי אפילו בלא אחריות עכ"ל ואדם חשוב שמקבל עליו אחריות ונותן לו שכר טרחא ג"כ מותר. ש"ך:

ויש. והש"ך כ' דאין כאן מחלוקת דגם הרמב"ם והמחבר מודים בזה אלא דהם אמרו באינו נותן לו שכר טרחו:

אסור. אע"פ שהמלוה מקבל עליו אחריות המעות כל ימי משך מהלך הספינה עד שובה עדיין לא יצא מידי הלואה דזוזי יהיב וזוזי שקיל ולא הדרי בעינייהו ומה שנוהגין לתת כ' לטרין למי שיבטיח ק' לטרין שיש לו בספינה זו דרך אחרת לפי שאין כאן הלואה אלא כעין מכר שמקבל עליו אחריות מעות בעד סך ההוא שנותן לו זה ואפי' יקדימו לו עתה הך' לטרין אין חשש בזה הריב"ש וע"ל סי' קע"ז (ועי' בתשו' מהריט"ץ סי' קפ"ו):

נהגו. גם כאן כתב הש"ך דגם המחבר מודה בזה דכאן אין שום הלואה אלא מכר גמור שהמלוה זוכה שם בהסחורה ובבואו לביתו מהיריד חוזר ומוכרו לו:

אפילו כו'. ס"ח א' לית הלכתא כו':

בד"א כו'. עתוס' ס"ג ב' ד"ה דא"ל כו' וס"ה ב' ד"ה והלכתא כו' ובירושלמי הביאו נ"י ע"ש ואין פי' בירושלמי נ"ל ע"ש בירושלמי (נפק קבעה במתניתא ותני כו'. ועיין בש"מ בשם רמב"ן): (ליקוט) בד"א כו'. הוא טרשא דר"נ והרי"ף השמיטו וכן הכריח במלחמות דלית הלכתא כר"נ והאריך שם ועוד כ' שם טרשא דר"נ כפי' הגאונים שהוא כטרשא דר"פ שמוכר לו בתשרי כשער של ניסן וממתין עד ניסן איתביה כו' התם כו' דמתני' קץ לגורן בי"ב מנה אבל כאן כשער של ניסן אינו קצוץ שמא לא יתייקר וזהו טרשא כמ"ש בערוך טרש בערבי הוא חרש כמ"ש בתנחומא סוף בחוקותי מחולתך טרשא אקיש עלה כו' והוא דבר שאינו קצוץ ומפורש בירושלמי דטרשא דר"נ אסור דגרסינן שם ר"ח רבה ה"ל כיתן אתון חמרא למיזבן א"ל לית בדעתי מזבניתא כדנן אלא בפוריא א"ל זבנה לן כמה דאת עתיד למזבנתיה בפוריא אתא ושאיל לר' א"ל אסור ודבריו נראין (ע"כ):

אבל טלית כו'. עתוס' שם ס"ה ב' ד"ה והלכתא כו' ויש בזה כמה שיטות:

ויש מי כו'. בה"ת בשם הרמב"ן וטור דזהו כמו שומתו ידועה שידוע שאין דרכו להוסיף כ"כ:

דבר כו'. כמ"ש בסה"ת בשם הרמב"ן דמה שפריך שם ממתני' ואם לגורן כו' אע"ג דמעלה לו הרבה משום דבניסן יקרי ארעתא כמ"ש בפ"ק דב"ק (ז' ג'): (ליקוט) דבר כו'. והוא תמוה בעיני כיון דשומתו ידועה הוי כמו קץ ואף שרגילות ברוב כו' מ"מ קרוב לשכר ורחוק כו' אבל בהגמ"ר כתב בע"א וז"ל ומה שנהגו מימי קדם לתת מעילים בזמן גדול בכך וכך דמים כשער היוקר זהו מפני שקצבתם במזל אם יבא שר בעיר ויחמדם יעלה בדמיהם יותר משוויים ואם השר בא מיד לעיר היה כופל את דמיהם ואין כאן אגר כו' וצ"ל שברוב פעמים היה באים השרים בעיר דאל"כ מיחזי כאגר נטר ליה מבואר דשם אם יבא השר היה כופל יותר ממה שנתן וז"ש שקצבתם במזל והוי קרוב לשכר ג"כ וכמו בכל סחורה שהוא במזל ואעפ"כ מצריך שברוב פעמים כו' דאף שמדינא מותר מ"מ מיחזי כו' וצ"ע (ע"כ):

היו לו כו'. כתב המ"מ שהוציא זה מירושלמי ונ"י פי' הירושלמי לענין דבר ששומתו ידועה כנ"ל ושני הפירושים א"א להולמן שם ע"ש:

ודוקא כו' אבל כו'. זהו דין המתני' שם ואין מרבין על המכר כו':

ואפילו לא כו'. כמו מרבין על השכר דמתני' שם. סה"ת:

ובלבד כו' אבל כו'. כמש"ש (ס"ד ב') האי קרוב לשכר כו' דהוי כעין הלואה א"ל כיון כו' וה"נ כן:

וכשם שיכול כו'. כמש"ש במרבין על השכר:

אסור כו'. דהוא אגר נטר:

אבל אם כו'. תוספתא וירושלמי ספ"ו דדמאי לא יאמר אדם לחבירו הילך מאתים זוז ושקול על ידי לאוצר אבל אומר לו פרשני מן האוצר וכן לא יאמר אדם לחבירו הילך מאתים זוז ושקול ע"י לאומנות אבל אומר לו פרשני מן האומנות ולענין רבית מתנייא. סה"ת בשם הרמב"ן ותשובת הרשב"א ועבפ"ה דע"ז ע"א א' ועבסה"ת וברשב"א:

אם הקהל כו'. כנ"ל בסעיף שקדם:

מעות שאינם טבועות. דוקא כמ"ש בסה"ת בשם הראב"ד בסוף חלק ה' וכמש"ש רב אשי אמר לעולם בדמים ובפרוטטות אלמא דוקא בפרוטות ודלא כרש"י שם ד"ה רב אשי כו'. שם:

והוא כו'. טור בשם הרא"ש:

ול"נ כו'. ר"ל ממ"ש תוס' שם ד"ה נעשה כו' דדמי לסאה בסאה ולפ"ד ל"ל להביא ראיה מתוס' הלא גמ' ערוכה היא שם נעשה כו' אבל לא דמי לשם כיון דנותן לו יותר צריך שיהיו כולו בידו וכמש"ש ס"ג ב' ואמר ר"נ כו' איתנהו כו' משמע לכולהו ועתוס' שם ד"ה מ"ד כו' וע"ל ס"ס קס"ב דסאה בסאה אסור במין אחר:

וכ"ז כו'. ר"ל אפילו שניהם אינן טבועות אסור וכמ"ש בתוס' ד"ה נעשה כו' וא"ת כו' וי"ל כו':

ונאמן כו'. כנ"ל סי' קס"ב ס"ב:

וכ"ז כו'. טור בשם ה"ר ישעיה דלא כי"א והי"א הוא מדברי סה"ת שתי' על קושית תוס' שם ד"ה דא"ל כו' וא"ת ותי' דאיירי במפרש דאסור בטרשא כמש"ש ותי' השני תי' כתי' תוס' שם אבל דברי ה"ר ישעיה נכונים דא"כ מאי פריך שם ס"ה א' ממתני' על ר"נ הא קרקע אית ליה. (דבריו צ"ע):

וכ"ז כו'. תוס' הנ"ל וכן תי' השני של סה"ת וכ"ד ש"פ וכנ"ל ס"א:

הואיל כו'. גמ' שם:

וגם גדלו קצת. ולא דמי לפרדיסא דס"י דכאן פרי גמור וראוי ללקוט אותו שעה משא"כ בסמדר. נ"י:

(ליקוט) אסור כו'. אפילו בסתם דלא כתירוץ שני בתוס' ס"ד א' ד"ה מה. ועי"ל כו':

קודם שיגמור כו'. רש"י ד"ה פרדיסא כו' והרא"ש שם דלא כמ"ש בתוס' בד"ה הנ"ל ולא"ד נמי דשרי כו' וקושית תוס' תירץ רי"ו דקרי פרי גמור וראוי ללקיטה אז אלא שגדלים יותר משא"כ בכרם וכתב שהרי"ף השמיטו להא דפרדס דקי"ל כא"ד וכתב שרוב הפוסקים הסכימו שמותר אפילו אין ראוי ללקיטה וכן לפי' תוס' הנ"ל מותר וברי"ף שלנו הביאה וכן הרא"ש והמ"מ חילק דשאני פרדיסא שצריך לעבדו והרי המוכר חסר בכך ועוד שאין דרך ליקח כו' כמ"ש בהג"ה ול"ד כו' וענ"י וב"י (ע"כ):

ול"ד לדלועין כו'. מ"מ וכתב בד"מ שהן הן דברי נ"י הנ"ל:

אבל כו'. עתוס' שם ד"ה בתורי כו':

המקדים כו'. ע"ש ד"ה דשבשי. ור"ח כו':

בניסן. עתוס' שם ד"ה אי. ואין לחלק כו':

אפילו כו'. שם וי"ל כו':

הבית של כו'. שהגאונים פירשו טרשא דר"נ כמ"ש בהג"ה וז"ש בהג"ה וכ"ז כשקצץ וכמש"ש התם קץ כו' וטרשא דרב חמא הוא אפילו קצץ כמ"ש תוס' ד"ה והלכתא ופי' כמ"ש כאן וכפי' ניחא להו דליקום ברשותי משום דרצונם שיהיה ברשותי משום מכס וכיון שהוא ברשותי לענין אונסין מותר:

ואם לא כו'. עש"ך:

והוא שיתן כו'. תוס' שם ד"ה ברשות וע"ש ס"ה א' ד"ה נקטוה כו' וז"ש ואם כו' וערא"ש סכ"ב וכ"ת כיון כו' וי"ל כו':

והוא שיהיו כו'. תוס' שם ד"ה החמרים כו' וכנ"ל בסעיף שקדם:

ויש מתירין כו'. כן פירש ר"ח כמ"ש בנ"י ובזה מתורץ קושית תוס' ע"ג א' ד"ה מ"ט. לא ה"מ למימר כו' דכאן כיון דברשות לוקח לא מהני שכר עמלם לחוד לא כמו שהבינו תוס' שם בדברי ר"ח שמיירי ברשות מוכר ולכך דחקו עצמן בדבריו: (ליקוט) ויש מתירין כו'. כן משמע בירושלמי שסיפא מיירי אף באחריות התגר דאיתמר שם המוליך חבילה ממקום למקום א"ל תנה ואני נותן לך כדרך שאתה נותן במקום פלוני אם באחריות הנותן אסור והלוקח מותר אבל חמרים המקבלין מבעלי בתים מעמידין להן פירות במקום היוקר כשער הזול מדקאמר אבל משמע שכאן אף באחריותם מותר ואמר שם מ"ט רב הונא אמר נעשה שלוחו ודא מתיבין לרב הונא שליח שנאנס חייב על האונסין בתמיה הא פטור על האונסין וכאן חייב ומשני לא פעמים מתנה ש"ח להיות כשואל אלמא באחריות התגר הוא אלא שקשה קושית תוס' שם ד"ה החמרים כו' לכך פי' שנותן שכר עמלו ומזונו [ואע"ג דמירושלמי משמע דא"צ ליתן לו שכר כלל כיון ששלוחו הוא וכמש"ל בסי' קע"ז ס"א בהג"ה הירושלמי לית ליה טעמא דגמ' ניחא להו כו' וכמש"ש טעמים אחרים כנ"ל אבל לגמ' דידן דאמר ניחא להו כו' וכיון שי"ל הנאה אזיל טעמא דירושלמי ומכל מקום נלמוד מהירושלמי שבאחריות השליח הוא ממ"ש אבל כו' ומדקאמר נעשה כו' אלא אע"ג דנותן שכר עמלו מ"מ צריך לקבל אחריות כמ"ש בחבילה ולכן פריך בגמ' מ"מ כו' אבל לפי' תוס' היינו דין החבילה ומה חידש בזה ומאי אבל וכן מאי פריך בגמ' מ"ט הא לקיחת השכר לא הוזכר שם וע"ש בתוס' ד"ה מ"ט כו' אבל פירושם דחוק דא"כ עיקר החידוש דא"צ לשכר חסר מן הספר ולא הוזכר לא ברישא ולא בסיפא אבל לפי' ר"ח הכל ניחא] (ע"כ):

להלוות כו' לתת כ' ליטרין כו'. עש"ך ס"ק ל"ד: (ליקוט) להלוות כו'. דהוא רבית קצוצה אע"ג שהמלוה מקבל אחריות המעות שהלוה אפ"ה אסור כמש"ש ס"ט ב' ועתוס' שם ד"ה אוגר כו' ועט"ז:

לתת כו'. דאינו עושה זה בשביל הקדמת המעות דאפילו היה נותן לו אחר ביאת הספינה היה עושה כן אלא משום דמאה ליטרין שיש בספינה הן קרוב להפסד מאד ולכן מוכר לו בדבר מועט ומותר אף בהקדמת מעות וכמ"ש סי' קע"ג ס"י אבל מותר כו' אבל בסי"ח שאינו נותן לו מהספינה אלא מכיסו והלואה היא ואף שמקבל שם אחריות הספינה אינה כלום דהיא ד"א (ע"כ):

שאין לו שער ידוע. [עי' בתשובת חתם סופר סי' קל"ז שנשאל מת"ח אחד היות פ"א הסכים ליקח יי"ש מאת חותנו ובעת ההיא בא סוחר א' ליקח יי"ש מחמיו ואמר להת"ח הנ"ל שיקח הוא היי"ש מחמיו והוא יקחנו מאתו בהמתנה ביוקר. וכן נעשה ולקח הסותר ממנו היי"ש וגם לקח עוד מחותנו במזומנים ובהגיע זמ"פ פרע חובו אך הת"ח יודע שהאיש הקונה מכר היי"ש בפחות ממה שקנאו שהיה צריך למעות ונמצא שקנה ביוקר בשביל המתנת המעות אך לא יצא שום שער ידוע מיי"ש וגם אין שומתו ידוע ועתה לבו נוקפו מחשש איסור א"ר עכ"פ וכתב הנה יש כאן ב' חששות. א' מפאת תחלת הקנין דאע"ג דהיינו טרשא דר"נ דנהיגין להתיר מ"מ כד אתי עובדא קמיה דרלב"ח סי' ע' (ורמז עלה בש"ך סק"ה) בראובן שאמר לשמעון קח לך צמר מלוי במעותיך ותנהו לי בהמתנה בריוח כך וכך והיה נראה להרב מו"ה ברוך להתיר דהיינו טרשא דר"נ וחלק עליו הרלב"ח ואוסר דכיון דשמעון לאו בר קונה צמר הוא רק להמציא מעות לראובן והו"ל כמפרש ואסור ע"ש וה"נ הרי הקונה א"ל שיקח היי"ש מחותנו והוא יתנהו ממנו בהמתנה ואסור לרלב"ח הנ"ל. חששא ב' מפאת סוף הקנין שמכר בפחות והפסיד מקרנו וכבר כתב הרב ב"י בבד"ה סי' זה בשם הריטב"א דלא התיר ר"נ אלא מי שמוכר לחנוני או לתגר כו' אבל הנוהגים ליקח טרשות למכרו לאלתר בפחות לכ"ע אסור ע"ש והאריך בזה והעלה דנ"ד היתר גמור הוא דנ"ד לא דמי כלל להא דרלב"ח דהתם גברא דביני וביני אינו סוחר מהצמר ואין לו עסק בה אבל הכא הלא גם בלא"ה כבר רצה הת"ח ליקח יי"ש. וגם להא דריטב"א לא דמי שכלל דברי הריטב"א אינם אלא לאפוקי מי שאינו תגר באותה סחורה ומעיקרא אינו לוקח בהקפה אלא למכור מיד בב"א בזול כדי להמציא לו מעות דזה אסור אפילו לא אמר הלוני ואפילו מוכר לאחר לא לאותו בע"ד עצמו (ע"ל סי' קס"ג ס"ג ומ"ש שם) אבל תגר שכוונתו לסחור בסחורה זו ושוב אפילו מיד ביומו נזדמנה לו סחורה בזול יותר ומוכר הסחורה ההיא בפחות להמציא לו מעות לסחורה השניה אין בכך כלום ונ"ד הא חזינן דהאי גברא תגר הוא באותה סחורה דהרי קנה ג"כ מחותנו במזומנים אלא שלקח גם ממנו בהקפה וחזר ומכרו בפחות משום שהיה צריך למעות ולא הוי מצוי לאצור סחורתו עד יום מועד אבל אין מוכח מתוכו שע"ד רבית עשה כן שריא בלי ספק ע"ש]:

מותר למכרו ביוקר. בט"ז נרשם כאן סק"ב מותר למוכרו. בב"י פירש בהמתנה. והוא ט"ס וצריך לציין על סוף הג"ה וצ"ל מותר למכרו בב"י פירש בהמתנה כצ"ל:

ביוקר. עבה"ט ועיין בתשובת בית אפרים חי"ד סי' מ"א אם מותר לתת לשולחני מטבע שאינה של אותה מדינה והשולחני יתן א"ן ווייזונ"ג ללייפסיק לשלם שם ביריד הסמוך במטבע שנותנים עליהם עודף מה וכתב דבכה"ג אף אם היה השולחני מתחייב לשלם לו באותו מקום שרי דהני מטבעות של מדינה אחרת אין דינם כמטבע היוצא ואין בהם דין אונאה ודמי לקרקע ועוד דאין שומתן ידוע וא"כ מותר לתת לאחד מטבע קאראנט ע"מ שיתן לו לאחר זמן באותו מקום מטבע נקרא (פערציגער) אע"ג דהני חשיבי טפי ובפרט אם מתחייב לשלם ביריד אשר במקום אחר דבכה"ג אף בדבר ששומתו ידוע כמו פלפל ושעוה שרי שאין הרבית ניכר כלל דהא י"ל דאוסופי קא מוסיף ליה בהאי הנאה שזה מקבל עליו לקבל מעותיו חוץ למקומו שהיה צריך זה להביאו לביתו ויש בזה טורח והוצאה ואחריות הדרך וכ"כ בתשובת מים רבים חי"ד סי' ל"ח וע"ש עוד לענין אם יש היתר לתת לבעל המעות שט"ח של אחר. וכתב עוד שהוא רגיל להורות בהלואה לזמן והמלוה נותן איזה מטבע והפרעון הוא במטבע אחרת החשובה יותר כפי שער שבשוק לכתוב בשט"ח נתינת המלוה כמות שהיח עצה"ט ולהתנות שאם ישלם המטבע פלוני נפטר הלוה מהעיסקא ע"ש:

במעלהו מעט. עיין בתשובת בית אפרים שם שכתב בשם כנה"ג דעד שוה ה' מקרי מעלהו מעט ע"ש:

אסור ליקח אח"ז י"ב. עיין בס' תפארת למשה שכתב דאפילו שוה י"ב אסור דמ"מ כיון שנתרצה ליקח יו"ד הרי אילו היה לו מעות לקח ביו"ד ובשביל המתנה נותן לו י"ב ע"ש:

שטר חוב. עיין בתשובת שמש צדקה חי"ד סי' ד' על פתקים שקורין ציטולי באנקר"י שלשעבר היו עוברים בין הסוחרים בכל עסקי ממון במעות מדודים בעין ואח"ז התחילו הפתקים ההם לרדת עד שכל מי שבא להחליפה פוחתין לו עד ד' למאה ואין עוברים בין התגרים אלא לערך צ"ו או צ"ז למאה אם הנותן לחבירו מאה זהובים מאלו הפתקים כדי שישלם לו אחר זמן מאה זהובים במעות בעין אם יש איסור רבית בדבר וצדד מתחלה לומר שאין בדבר חשש איסור דהני פתקים הוי שטרי חוב ומבואר בח"מ סי' ס"ו דהמוכר שט"ח לגבותו אין בו דין אונאה אפילו שוה דינר באלף ושוב דחה זה והעלה שיש בזה איסור רבית אך אם הוא ר"ק או א"ר תלוי במחלוקת. וע"ש עוד בתשובה מבן המחבר על דברי גדול אחד שצדד בהיתר מכירת הפתקים הנ"ל והרבה להשיב עליו והעלה כפסק אביו ז"ל [ועי' בתשובת חתם סופר סי' קל"ד באורך ויובא קצת לקמן סי' ש"ה ס"ג בד"ה ושטרות]:

והוא הנכון. עבה"ט לענין היתר זקוקים ועיין בתשובת יריעות האוהל סי' ל"ח שדחה דברי הבי"ע והעלה כדעת הט"ז שאין שום היתר להלוות על זקוקים היכא דאין לו ומיהו היכא דיש לו מותר אף שהמלוה אינו יודע כמבואר בט"ז לעיל סי' קס"ב סק"ג משום דמקולי הדברים אמרו כאן מאחר שהאיסור רבית בזה הוא מדרבנן ע"ש שהאריך בזה:

אסור. עיין בתשב"ץ ח"א סי' ס"ה שכתב בענין זה דכיון דאיסורא איכא במלתא חייב להחזיר המוכר לקונה מעותיו ובודאי אילו נתקיים המקח בקנין או בא' מדרכי הקנאה היה המקח קיים ונותן לו כשער של היתר אבל אם לא נתקיים המקח אלא לענין לקבולי מי שפרע כגון שנתן לו מעות ולא הקנה לו בסודר כיון שנעשה המקח באיסור בטל לגמרי ולא מקבל עליו מי שפרע (עי' בב"י סוף סי' קע"ה שמביאו בקצרה) וחייב להחזיר לו מעותיו מיד ואינו יכול לומר אתן לך הסחורה כשער של היתר לזמן שקבעתי. ומיהו אם עבר המוכר ונתן לקונה כשער של איסור אין הקונה חייב להחזיר לו מה שיתן יתר על שער ההיתר משום דאבק רבית הוא ואפילו בבא לצאת י"ש פטור ע"ש ונראה שהוא סובר כדעת י"א שהובא בב"י ובד"מ לעיל סימן קס"א דבכל א"ר א"צ להחזיר אפילו לצאת י"ש אבל לדידן גם בזה חייב להחזיר לצאת י"ש:

ששומתו ידוע. עיין בתשובת הר הכרמל חלק יו"ד סימן ט"ז:

אסור. עי' בתשובת רדב"ז החדשות סי' תצ"ז שנשאל על כיוצא בזה במי שמלוה את חבירו מאה במאה ועשרים אם תגיע ספינה פלונית למקום פלוני בשלום ואם לא תגיע שיפסיד כל הקרן והן כל כיוצא בזה משאר תנאים וכ' שדבר זה אסור משום ר"ק ואף שהריב"ש בתשובה סי' ש"ת כתב דהוא אבק רבית היינו לפי שהוא סובר דאסמכתא קניא ואם לא תגיע הספינה היה מפסיד מעותיו אבל למאן דסבר דאסמכתא כי האי לא קניא (עיין בזה בח"מ סי' ר"ז סעיף י"ג בהג"ה) ונהי דאין מוציאין מידו משום דהוי גזל מדבריהם מ"מ לצאת י"ש היה צריך להחזיר מעותיו נמצא שלא היה מפסיד המלוה והרי הוא ר"ק ויוצא בדיינים אבל היכא דאסמכתא קניא כגון דכתב ליה מעכשיו מודה אני שאין בו אלא א"ר ודלא כס' כפתור ופרח שהתיר לגמרי דבר זה. וכתב עוד ומ"ה מודה אני דאם לא נתן לו מעות אלא סחורה והתנה עמו שאם תבא הספינה בשלום יתן לו יותר משויים ואם לא יפסיד לגמרי וקנוים לו מעכשיו מותר ואין כאן בית מיחוש ע"ש: