דין איסור שנפל לתוך היתר - טור יורה דעה סימן ק״ה

כל הדין וכו' פירוש כיון דהאיסור כבוש בתוך ההיתר לח בלח חשוב כמבושל שהאיסור מפליט מעצמו ונתערב בתוך ההיתר ובעי ששים ואע"ג דצונן בצונן הוא מפליט בנכבש בתוכו מע"ל וה"א פג"ה כבוש הרי הוא כמבושל ואף ע"ג דבמרדכי פ' שני דביצה כתב ע"ש כמה גדולים דכבוש הוי בג' ימים רבינו נמשך אחר דברי מהר"ם והרא"ש שהביאו ראיה מהך דבשר בחלב חידוש הוא וכו' מיהו בכבוש בחומץ ובציר לא בעינן מעת לעת אלא שיעורו כאילו נתנו על האור כדי שירתיח ויתחיל לבשל אם נכבש כשיעור הזה בחומץ או בציר נאסר וכן פירש"י כבוש בחומץ והיינו כשכבוש כשיעור הזה אבל בכבוש במים או בשאר היתר לח מודה רש"י דבעינן מע"ל וליכא פלוגתא. בין פי' רש"י לפי' מהר"ם והרא"ש וכך נראה דעת ב"י:

ומ"ש ואם הוא חם שהיד נכוית בו אז אוסר כמו מבושל פי' כשהאיסור וההיתר היה חם חום דכ"ש אף על פי דכ"ש אינו מבשל מ"מ מבליע ומפליט כיון שהיד נכוית בו ונאסר כולו והיינו דקאמר כמו מבושל כלומר דאע"ג דלגבי שבת לא חשיב בישול מ"מ לגבי איסור חשוב כמו מבושל ואוסר כולו כשהוא דרך בישול כמו שיתבאר בס"ד:

כתב הרשב"א יש אומרים שאין מפליט אלא חום של כ"ר וכו' פירוש דעת הי"א היא דכ"ר דוקא כיון שהוא מבשל הוא נמי מפליט אבל כ"ש וכן עירוי דאינו מבשל אינו מפליט וא"כ לפ"ז היתר ואיסור שנתערב בחום דכ"ש כיון דאינו מפליט בהדחה בעלמא סגי ליה וכתב הרשב"א ע"ז ולא נהירא דבהדחה ודאי לא סגי ליה אלא קליפה בעי בחום דכ"ש ואפילו אין היד סולדת בו כמו חום בית השחיטה וכפלי דאין היד סולדת בו ובעי קליפה וכך הוא בת"ה הארוך להדיא בית ד' ראש שער א' אבל רבינו לא ראה אלא ת"ה הקצר והבין מדבריו לכאורה מדקאמר י"א שאין מפליט אלא חום של כ"ר וכו' דהיה לו לומר בלשון קצרה י"א שאין כ"ש מפליט כלל ולא כהירא וכו' מדקאמר י"א שאין מפליט אלא חום של כ"ר שהוא מבשל אלמא דה"ק יש אומרים דאין דין עירוי וכ"ש כמו כ"ר דדוקא כ"ר שהוא מבשל מפליט ומבליע בכל ההיתר אבל לא עירוי וכ"ש ולא נהירא אלא כל חום שע"י האש מפליט כמו כ"ר ואפי' אין היד סולדת בו ואוסר כולו דאין חילוק בין כ"ר לכ"ש אלא דכ"ר מבשל וכ"ש אינו מבשל אבל להפליט שוין הן שזה מפליט בכולו כמו שזה מפליט בכולו ולכן על פי הבנה זו בתחילת הדעת הקשה רבי' דא"כ אין כאן ראיה מחום בית השחיטה וכפלי דאין מפליט אלא קליפה אבל להפליט בכל ההיתר אימא לך דלא חשיב חום אא"כ היד סולדת בו. אח"כ אמר דאפשר דהרשב"א מביא ראיה דחום לתוך חום דכ"ש נמי מפליט ואוסר כדי קליפה להוציא מדעת י"א דבעירוי וכ"ש כיון דאינו מבשל אינו מפליט כלל ולא בעי אלא הדחה וע"ז מביא ראיה מחום בית השחיטה וכפלי דמפליט דאלמא כל חום שעל ידי האש מפליט אפילו אין היד סולדת בו ומכ"ש כשהיד סולדת בו מפליט להצריך קליפה וכן ראיתי לקצת מחברים ואינו כן אלא חום לתוך חום אפי' דכ"ש אוסר כולו אם הי"ס בו כלומר דבין חום לתוך חום דכ"ר ובין דכ"ש אוסר כולו ולא סגי ליה בקליפה מיהו האי אוסר כולו דקאמר רבינו לצדדין אתפרש דאם הוא דרך בישול אוסר כל ההיתר לגמרי ואם הוא דרך צלי אוסר כולו בכדי נטילה וקרי ליה נמי אוסר כולו כיון דלא סגי ליה בקליפה והיינו דמפרש ואזיל לפיכך נפל איסור חם וכו' בד"א שנתערבו דרך בישול וכו' זאת היא דעת רבינו בהשגתו אבל הב"י הבין דמ"ש רבינו ואפשר שר"ל דחום לתוך חום אינו אוסר כ"נ אלא כדי קליפה דאחום של כ"ר קאמר ועל זה הרבה עליו תשובות דהיאך יעלה על הדעת לפרש טעות כזה בדברי הרשב"א ושרי ליה מאריה דלא אמר רבינו כך אחום לתוך חום דכ"ר אלא אחום לתוך חום דכ"ש קאמר דעל דין עירוי וכ"ש הניח הרשב"א יסוד דבריו לומר דמפליט אפילו אין היד סולדת בו וכ"ש אם היד סולדת בו ועליה קאמר רבינו ואפשר שר"ל דחום לתוך חום דכ"ש ועירוי אינו אוסר ג"כ אלא כדי קליפה ואינו כן וכו' והוא דבר פשוט דרבינו סובר דאף חום לתוך חום דכ"ש אם הוא דרך בישול אוסר כולו לגמרי וכמ"ש בסמוך ואם הוא חם שהיד נכוית בו אז אוסר כמו מבושל דהיינו חום דכ"ש כשהיד סולדת אוסר כולו כאילו היה מבושל דכ"ר והיינו כשנתערבו דרך בישול ע"י רוטב כדפי' כנ"ל. ויש להקשות דמאי ראיה מביא הרשב"א מחום ב"ה וכפלי כשל עוזר ונפל עזור הלא בחום ב"ה פסק האלפסי דלא בעי אלא הדחה וכן פסק הרמב"ם בפי"ז מהמ"א ובכפלי פסק הרמב"ם בפ"ז מהמ"א שלא חששו בו חכמים אלא לכתחילה אבל דיעבד שרי ואפילו קליפה א"צ ורבינו הביא דבריו למעלה בסי' ס"ד וי"ל דכיון דרב סובר בחום ב"ה דבעי קליפה ומקצת פוסקים כמותו כדלעיל בסי' י' וגבי כפלי כתב הרמב"ן ג"כ דצריך קליפה מכריח הרשב"א דבחום כ"ש שע"י האש דעדיף מחום ב"ה ודכפלי פשיטא דליכא מאן דפליג עלה דודאי צריך קליפה לד"ה אי נמי י"ל כיון דללישנא קמא פ"ק דחולין קאמר דכ"ע בית השחיטה רותח הוא מ"ד קולף שפיר מ"ד מדיח איידי דטרידי סימנין לאפוקי דם לא בלעי אלמא דרבב"ח נמי דקאמר מדיח לא קאמר הכי אלא משום דטרידי כו' הא לאו טעמא דטרידי הוה מודה דבלע ובעי קליפה א"כ כל חום היכא דלא טרידי פשיטא דמפליט ומבליע וכיון שהדבר ידוע דחום כ"ש הוא יותר רותח מחום ב"ה ודאי דכ"ע מודו דבעי קליפה וצריך שתדע שז"ש הרשב"א דחום בית השחיטה מפליט רצונו לומר מפליט מעצמו ומבליעו באחר אבל אין פירושו מפליט הבלוע במקום אחר שהרי הרשב"א גופיה כתב שאין ב"ה כרותח גמור שיפליט מה שבסכין ויבליענו בבשר והביאו רבינו למעלה בסימן עשירי ע"ש:

ומ"ש בד"א כשנתערבו דרך בישול פי' שנפל לתוך התבשיל שיש שם רוטב דהרוטב מוליך פליטת האיסור ומערבו בכל התבשיל ובכל החתיכות ואף ע"פ שאינו אלא חום לתוך חום דכ"ש אפ"ה הוא אוסר כולו אבל דרך צלי דהיינו בלא רוטב כלל אלא יבש אפי' הוא אצל האש אינו אוסר כולו אלא כדי נטילה אבל כדי נטילה מיהא בעינן ולא סגי בקליפה ל"מ באיסור חם שנפל על הצלי שאצל האש אלא אפילו קר שנפל נמי לא סגי ליה לקליפה דכיון דתתאה חם תתאה גבר ובעי נטילה ומהר"י חביב תיקן לשון אפילו בדרך אחר דאאיסור קאי וכמו שהוא בב"י וכ"פ מהרש"ל ז"ל ולפעד"נ מה שכתבתי:

ומ"ש לפיכך ירך וכו' פג"ה (דף צ"ו) משנה ומימרא דשמואל:

ומ"ש וכן אם נפל איסור על חתיכה שבקדרה וכו' נראה דס"ל לרבינו דלא חמיר טפי חתיכה יבש בלא רוטב שנתבשל בקדרה מצלי שאצל האש דאינו אוסר כולו אלא כדי נטילה ותימה דא"כ טיפת חלב כשנפלה על החתיכה שכולה חוץ לרוטב לר"י אמאי אוסרתה לכולה חתיכה עד ס' ולא סגי לה בנטילה אבל בלא דברי רבינו דבכאן היה נראה דחם ע"י בישול הוא חמיר טפי מחום דצלי שאצל האש אבל למ"ש רבינו שהן שוין בדין קשה טובא וי"ל דס"ל לרבינו דדוקא חתיכה של איסור דנוגע בהיתר אין הטעם הולך מחתיכה לחתיכה בלא רוטב ואינו אוסר במקום נגיעתה אלא בכדי נטילה אבל טיפת חלב לח כמו רוטב דמתפשטת בכל החתיכה כשנופלת עליה ולפי זה טיפת חלב שנפלה על הצלי שאצל האש נמי מתפשט בכולה ואוסר עד ששים ואע"ג דהרא"ש בפ' כ"ה (תחלת דף קע"ו) כתב דאין להתיר מטעם דשריק אם נשפך דם רותח על הצלי או אפי' דם צונן היה אסור משום דתתאה גבר ואסור כדי קליפה או כדי נטילה דדוקא דם הנפלט ונוטף עם הציר ע"י צלייה או מליחה הוא דאמרינן דשריק אבל בעיניה לא אשכחן דשריק עכ"ל וכ"כ רבינו לעיל בסימן ע"ו דיש ליישב ולחלק דדוקא בדם דאינו מפעפע בטבעו הלכך אע"ג דלא שריק בעיניה מ"ה אינו נכנס יותר מכדי קליפה או נטילה אבל טיפת חלב שמפעפע בטבעו מתפשטת בכל החתיכה ואוסרת עד ששים וה"א להדיא בתוס' פג"ה דאמאי דמשני שאני חלב דמפעפע כתבו התוס' והא דאמר נטף מרוטבו על החרס וחזר אליו יטול את מקומו ותו לאהיינו משום דרוטב אינו מפעפע כל כך דציר בעלמא הוא ולא שומן עכ"ל אלמא דבדם וציר הוא דאמרינן דאינו מפעפע בכולו אבל טיפת חלב בחתיכת בשר אימא לך דנכנסת ומפעפע בכולה מיהו לפ"ז צ"ל דרבינו חולק אמ"ש הרשב"א דהחלב אינו מפעפע ומביאו ב"י בסוף סימן זה וז"ל דברים אלו שאמרנו אפי' בבשר בחלב שהחלב אינו מפעפע. ועי"ל דרבינו נמי סובר דהחלב אינו מפעפע והך טיפת חלב שנפלה אחתיכה שחוץ לרוטב כולה דאוסרת עד ששים לר"י מיירי בחתיכה שמינה ולא היה צריך לפרש דבשמינה מיירי דדבר פשוט הוא דחום לתוך חום בלא רוטב אינו אוסר בכולו אלא בשמן וכמו שנתבאר בסי' זה כנ"ל אבל מהרמ"א בת"ח כלל כ"ג דין ג' הביא תחלה דברי רבינו שכתב כאן ושכ"כ המרדכי דאינו אוסר אלא בכדי נטילה וכתב עליו ודלא כמשמעות דבריו שכתב בסימן צ"ב דכל החתיכה אסורה שהרי כתב דאם בא אח"כ לתוך הרוטב צריך לשער כנגד כולו עכ"ל ושרי ליה מאריה דהבין דדברי רבינו בכאן הם סותרין למ"ש בסימן צ"ב והא ליתא שהרי בכאן סוף הסימן כתב רבינו הא דחתיכת איסור אוסרת חבירתה בנגיעתה דוקא שאיסורה מחמת עצמה כגון נבילה או בשר בחלב וכו' אלמא דס"ל דאפילו לחבירתה אוסרת בנגיעתה כ"ש דהיא גופה נאסרת מבליעת הטיפה אלא צריך ליישב דברי רבינו באחד משני היישובים דפרישית. ולענין הלכה פסק ב"י בש"ע דחום של כלי שני אפילו הי"ס בו בדיעבד מותר בלא קליפה ובהדחה בעלמא סגי וכך הוא דעת הרב בהגהת ש"ע ולא נהירא אלא דברי הרשב"א עיקר דבהדחה ודאי לא סגי אלא קליפה בעינן בחום דכ"ש אפי' אין היד סולדת בו והיכא דהי"ס בו נמי מסתברא כדברי רבינו דכל שהוא חם שהיד נכוות בו אפי' אינו כ"ר אלא עירוי או אפי' כלי שני אף על פי דאינו מבשל מכל מקום מפליט הוא מעצמו ומבליעו באחר ואוסרו כולו אם הוא דרך בישול ע"י רוטב ואם הוא דרך צלי ביבש אפי' הוא אצל האש אינו אוסרו אלא בכדי נטילה אבל לא סגי ליה בקליפה מאחר דהיד סולדת בו ולפי זה סכין חולבת שחתכו בו בשר רותח לאחר שהונח בכלי שני אם היד סולדת בו נאסר הסכין דהבשר מפליט מעצמו ומבליעו בסכין אבל אין הבשר נאסר שאין כח בחום דכ"ש להפליט הבלוע בסכין ויבליענו בבשר דזה הוי כבישול אלא לפי שסתם סכין השמנונית דבוק עליו ונבלע בבשר רותח לכך נאסר בכדי קליפה והוראה זו דלא כהרב בהגהת ש"ע שכתב לעיל בסימן צ"ד דהסכין אינו נאסר דליתא אלא הסכין נאסר וצריך הגעלה וכמו שפסק מהרש"ל אבל דלא כמהרש"ל שכתב דהבשר כולו נאסר דליתא אלא אינו נאסר אלא כדי קליפה כמ"ש הרב בהגהת ש"ע ובת"ח והבאתי דבריהם לעיל סוף סימן צ"ד גם דלא כמ"ש מהרש"ל גבי דוחן ואורז שנתערבו מן הקדרה לקערה והי"ס בהן דדינן ככ"ר ואם הכף ב"י מבשר והדוחן בלוע הוא מן החלב או איפכא דנאסר המאכל משום בשר בחלב וגם הכף נאסר מבליעה זו ואוסרה אח"כ קדרה אחרת אם תחבו לתוכה אי נמי אם הכף הוא של נכרים אז נאסר בבליעת איסור שאוסר אותו תבשיל של דוחן שהכלי אוסר ד"א אפי' בלא רוטב אבל אם אותו התבשיל נאסר שבלעה איסור לא נאסר הכף ממנו בלא רוטב מאחר שהמאכל אינו אסור מחמת עצמו וכו' עכ"ל ולמאי שכתבנו איפכא מסתברא דהכף לעולם נאסר מהדוחן והאורז בין שאיסורו מחמת עצמו בין שבלעה איסור דסוף סוף כיון שהי"ס בו מפליט מעצמו ומבליעו בכף או בסכין דאם איסורו מחמת עצמו אוסר כל הסכין וכל הכף ואם בלעה איסור אוסרו בכדי קליפה כדפרישית בסימן ס"ו ולעיל ס"ח ובסימן ק"ז ס"א דלעולם אוסר לסכין ולכף וכי היכי דאמרינן בחום בית השחיטה ובכפלי אבל אין הדוחן והאורז נאסר מן הכף שאין כח חום כלי שני להפליט מה שבכף ולהבליעו בדוחן ודוקא כשהכף נקי שאין עליו שמנונית שהודח היטב אבל אם יש עליו שמנונית נאסר הדוחן בכדי קליפה כי היכי דצריך קליפה בבשר כשחתכו בסכין חולבת כדפרישית בסמוך כנלפע"ד עיקר הוראה זו מיהו לדידן דנהגינן במליחה ובצלייה בששים אף בדרך צלי אוסר כולו עד ששים ואפי' אי איכא ששים בעי נמי נטילה ואי ליכא ששים הכל אסור כיון שהי"ס בו ואף בכלי שני כדפרישית:

ומלוח וכו' בד"א כשהאיסור וההיתר שניהם מלוחים ואפי' האיסור מלוח וכו' איכא למידק דבסימן ע' כתב וכ"ש אם הטמא מליח והטהור תפל וי"ל דבפרק כ"ה קאמרינן רב מרי בר רחל אימלח ליה בשר שחוטה בהדי בשר טרפה אתא לקמיה דרבא וקמיבעיא ליה מי אמרינן כיון דטריד לפלוט לא בלעי ציר טרפה כי היכי דאמרינן לגבי דם ושרי או לא דמי לדם וקפשיט ליה דלא אמרינן איידי דטריד לפלוט לא בלע אלא לגבי דם דשריק אבל לא לגבי ציר טרפה דמסרך סריכי והשתא בסימן ע' כתב רבינו וכ"ש אם הטמא מליח והטהור תפל דכיון דטהור לא מפליט מידי ליכא למימר איידי דטריד לפלוט לא בלע וכדפירש"י לשם להדיא אבל כאן כתב רבינו ע"פ האמת דגבי איסור ליכא למימר איידי דטריד למיפלט וכו' אם כן לא מיבעיא בשניהם מלוחים דשניהם חמים ורותחים אלא אפי' ההיתר תפל דאינו רותח אפ"ה נאסר:

וכתב הרשב"א דוקא כשהאיסור המלוח למטה וכו' יראה שהוא סובר שחום ע"י מלוח אוסר הכל וא"א הרא"ש לא כתב כן וכו' הרב ב"י השיב על רבינו שהלא בת"ה הקצר בית ד' ראש שער א' מפורש דלא אמר הרשב"א דאוסר הכל אלא בשהיה הטמא שמן וכו' ובהא להרא"ש נמי אוסר הכל כדאשכחן בגדי שמן שצלאו בחלבו וקי"ל דמליח כרותח דצלי וכ"כ רבי' בהדיא בסמוך וכו' עכ"ד וכדי ליישב דברי רבינו שלא יהא מכלל מכלכל דבריו שלא במשפט אני אומר דמ"ש רבינו בסמוך וכי היכי דמפלגינן בצלי בין כחוש לשמן ה"ה נמי בחום של מליח וכו' אין דעתו לומר דשוין הן בדין לגמרי אלא ר"ל כי היכי דמפלגינן בצלי בין כחוש לשמן דבשמן אוסר הכל ובכחוש אוסר בכדי נטילה ה"ה נמי בחום של מליח אם האיסור שמן מפעפע בכולו ואוסר כולו כלומר דלא סגי בקליפה אלא בעי נטילה ובאיסור כחוש אינו אסור אלא בקליפה אבל לא ס"ל כלל דבמליחה אפי' בשמן הכל אסור כמו בצלי מדלא אשכחן להדיא דמלוח יהא שוה לצלי בדין שמן שיהא אסור הכל דלא קאמר תלמודא אלא אהא דקאמר רב הונא גדי שצלאו בחלבו אסור לאכול אפילו מראש אזנו שאני חלב דמפעפע ופרכינן עליה מעובדא דר' יוחנן דקאמר קולף ואוכל עד שמגיע לחלבו ומשני ההוא כחוש הוה וכך הביאו הרא"ש ולא כתב דכך הדין במלוח שמן דאסור לאכול מראש אזנו אלא ודאי דהרא"ש קא סמיך על מ"ש בתחלת סוגיא זו דהא דקאמר שמואל אורך שנצלה בגידו דקולף ואוכל עד שמגיע לגיד דלאו דוקא הוא דלצלי בעי נטילה כיון שלא מצינו מפורש בו קליפה ומיהו יראה שאין צריך להחמיר ברותח דמליחה ודי בקליפה וכו' עכ"ל הרא"ש דמיניה נלמד לדין איסור שמן דמפעפע בצלי ואסור לאכול אפילו מראש אזנו דבמלוח ואיסור שמן א"צ להחמיר כמו בצלי וסגי בכדי נטילה ותדע דהכי הוא דאי איתא דבמלוח נמי באיסור שמן אוסר הכל עד ששים א"כ היכא דהאיסור שמן מלוח הוא עליון וההיתר שאינו מלוח הוא תחתון יהא ההיתר אסור לגמרי לסברת הרא"ש ורבינו כר"י דאין חילוק בין תתאי לעילאי גבי חום ע"י מליח ובצלי היכא דהאיסור שמן הוא עליון חם וההיתר תחתון קר לא צריך אלא קליפה או נטילה לכל היותר א"כ יהא חמור רותח דמליח מרותח דצלי אלא בע"כ דבמלוח איסור שמן אינו אוסר יותר מכדי נטילה ומ"ש רבי' במלוח איסור שמן דמפעפע בכולה ואוסר כולו לאו דוקא כולה אלא כלומר דלא סגי בקליפה והשתא לפי הנחה זו יתישבו דברי רבינו בהשגתו על הרשב"א דקאמר יראה שסובר שחום ע"י מליח אוסר הכל דודאי ראה רבינו סוף דבריו דבשמן קאמר הרשב"א אלא דלא היה צריך להביא אלא תחלת דבריו והכריח מתוכה דכיון דס"ל לחלק בחום שע"י מליח בין תתאי לעילאי כמו בחום שע"י צלי ובתתאי צונן בחום דמלוח נמי אוסר בקליפה דאדמיקר ליה בלע כמו בצלי א"כ יראה דבתתאי מלוח אוסר הכל כמו בצלי היכא דהאיסור הוא שמן וא"א הרא"ש לא כתב כן והיינו כדפרישית דלא אשכחן להרא"ש דכתב דבשמן אסור לאכול אפילו מראש אזנו אלא בצלי אבל לא כתב כן במלוח אלמא דבמלוח ליכא איסור כולו אלא קליפה או נטילה וזהו משמעות לשון וא"א לא כתב כן ודו"ק: כתב הרב בהגהת ש"ע ולפי שאין אנו בקיאין בין שמן לכחוש נוהגין לשער בכל מליחה בששים כמו בבישול וכו' והוא מדברי מהרא"י בהגהת ש"ד ריש סימן ל"ז וכן כתבו שאר מחברים אכן איכא שיטה אחרת דאפילו כחוש לגמרי כמו ציר של נבלה אוסר במליחה עד ששים מדינא דס"ל דכל איסורין הן מפעפעין חוץ מדם דמישרק שריק ואינו מפעפע והוא שיטת ש"ד בשם רבותיו הלכך למעשה וכך הוא שיטת ר"י הלבן וראב"ן ואף באיסור חמץ בפסח כיון דקאמר בגמרא שאני שאור דחימוצו קשה איכא למימר דהחמץ מפעפע ואוסר כל החתיכות במשהו. דלא כהרב בהגהת ש"ע דמיקל בזה וכבר נתבאר בס"ד באורח חיים סי' תס"ז ובתשובתי בארתי כל זה באריכות בס"ד:

והא דחתיכת איסור כו' או בשר בחלב כו' כבר כתבתי בסי' צ"ב סעיף ו' מאי דקשיא אהא דכתב רבינו כאן דחתיכה הבלוע בבשר בחלב אוסרת בנגיעתה דבדין טיפה שנפלה על החתיכה מבואר בגמרא דאינה אוסרת וכתבתי דאינה אוסרת האחרות לגמרי קאמר אבל בכדי נטילה ודאי אוסרת אפי' באינה שמן ע"ש והרש"ל פי' דמ"ש רבינו כאן או בשר בחלב רצונו לומר שנגע בשר חם בגבינה אוסרת הגבינה בנגיעתה חמין כדלעיל צ"א אבל חתיכת בשר שנפלה עליה טיפת חלב ונאסרה אינה אוסרת חתיכה אחרת בנגיעת חמין בלא רוטב:

ומ"ש רבינו אבל אם אין בה איסור אלא מה שבלעה וכו' אפילו החתיכה של היתר שמינה וכו' תמה עליו ב"י וכתב שהם סותרים למ"ש לעיל אפילו חתיכת האיסור כחושה וכו' עכ"ל ול"ק ולא מידי דהיכא דהאיסור אסור מחמת עצמו קאמר רבינו לעיל דאפילו האיסור כחוש ההיתר שהוא שמן מוליך עמו האיסור שאצלו אבל כשאין האיסור מחמת עצמו אלא שבלע איסור ממקום אחר בזו קאמר רבינו אף ע"פ שאותה החתיכה שבלע את האיסור היא שמינה אין השומן מוליך את האיסור שבו עמו לחתיכה אחרת בלא רוטב כיון שהאיסור הנבלע אינו מפעפע מעצמו אבל כשהחתיכה אסורה מחמת עצמה אפילו היא כחוש מ"מ מאחר דבע"כ פולטת רוטב נבילה הלכך אם ההיתר אצלו שמן השומן מתערב ברוטב נבילה ונבלע עמו בחתיכה ותו דמיפטם בשר נבילה משומן השחוטה ואחר כך נבלע בהיתר והוא דבר פשוט שכך הוא דעת רבינו. אכן הרב מהרש"ל השיג על רבי' במאי דמשמע מדבריו דה"ה במליחה נמי אם ההיתר שמן והוא תפל נמי מפעם לאיסור ואסור וז"ל דאפילו אי אמרינן הכי ה"מ לענין צלייה שחום האש מפטם מהאי להאי וגם שניהם חמין שהרי נצלו זה עם זה אבל במליחה לא מצינו סברא זו וגם בצלייה גופה חידוש הוא ושום מחבר לא חילק אלא סתמא פסקינן כ"מ שהאיסור אינו יכול לילך ולפעפע או אפי' אם החתיכות היתר שמינה שרי עכ"ל: כתב הרמב"ם בפ"ז מהמ"א אין מולחין החלבים עם הבשר וכו' משמע שאם עבר ומלח אין הבשר נאסר בכך וכ"כ אחר זה להדיא וז"ל וכל הדברים האלו אסור לעשותן ואם נעשו לא נאסר הבשר וכו' וכן פי' הרב המגיד לשם ומדלא חילק אלמא דאפילו שמן אין האיסור עצמו מפעפע במליחה דלהא מילתא גריעה מליחה מצלי וכ"כ הר"ן ע"ש הרמב"ן שפי' כך וכ"כ בש"ד ע"ש ראבי"ה וקשה מהא דכתב הרמב"ם ס"פ ט"ו מהמ"א דבשר נבילה מליח שנבלל עמו בשר שחוטה ה"ז נאסר וכו' דאלמא שהכל נאסר במליחה דמפעפע ואפי' ביותר מששים ונראה שפסקיו קא סתרי אהדדי ולפע"ד נראה ליישב דשאני בשר נבילה דגלי לן קרא דהטמאים דרבויא הוא ומרבינן לצירן היוצא במליחה דאסור ולא אמרי' דזיעה בעלמא הוא דאי לרוטבן ובבישול לא אצטריך דהיינו טעם כעיקר אלא לצירן במליחה אצטריך וכן פי' הר"ן להדיא והוא נמי דעת הרבינו משה בר מיימון ולפיכך אוסר הבשר כולו שנמלח עם הבשר נבילה מפני שאי אפשר לעמוד כאן לא על הטעם ולא על השיעור דאפשר דהרבה מן הציר נבלע בבשר במקום אחר והילכך אפילו איכא ששים לא בטיל ציר שהוא נוח ליבלע אף במליחה ואיסוריה בנבילה מגזירת הכתוב דהטמאים אבל בשאר איסורין כיון דהאיסור עצמו אינו מפעפע במליחה והציר כמי אף על פי דנוח ליבלע אפילו במליחה אינו אוסר דציר זיעה בעלמא הוא כדאמר בפג"ה (דף צ"ט) שאני דציר דזיעה בעלמא הוא א"כ אינו אוסר כלל במליחה ואינו דומה לנבילה דגלי לן קרא ואע"ג דקרא דהטמאים בשרצים כתיב ואיכא למיפרך מה לשרצים שכן טומאתן בכעדשה הנה בפ' העור והרוטב (חולין דף ק"כ) מפרשינן מהיכא קיימא לן בנבילה ע"ש והא דפריך אעובדא דרב מרי בר רחל דהוה קא"ל רבא הטמאים לאסור צירן וכו' ופריך ולימא ליה כדשמואל וכו' אע"ג דרבא לא קאמר דאסור אלא מגזירת הכתוב כדפרישית צ"ל דהמקשה לא אסיק אדעתיה האמת וכדמוכח מפירש"י דקס"ד דאין חילוק בין איסור לאיסור ורבא דקאמר ליה מהטמאים אינו אלא מדשמואל דמליח כרותח דצלי והשתא פריך בדשמואל לחוד סגי וכדפי' התוס' ומשני דיש לחלק בין איסור דם דמשריק שריק ובין ציר דנוח ליבלע ולהכי איצטריך קרא דהטמאים לאסור ציר נבילה אפילו בכלי מנוקב ולא אמרינן זיעה בעלמא הוא והשתא בשאר איסורין במליח בכלי מנוקב אינו אוסר אפי' איסור חלב שמן דאינו מפעפע במליחה כי אם הציר ואינו אוסר דזיעה בעלמא הוא אבל ציר נבילה אוסר מגזירת הכתוב דהטמאים אפילו בכלי מנוקב והתיישבו מעתה דברי הרמב"ם בטוב והב"י בסימן ע' וכאן כתב דרכים אחרים ליישב דבריו ולפע"ד מ"ש הוא הנכון ועיין בתוספות פג"ה בד"ה שאני ציר (דף צ"ט) שעמדו בקושיא היכי מייתי מהטמאים לאסור ציר של נבילה:

כתב באו"ח כלל ל' כל כבוש כמבושל דאורייתא וספיקא לחומרא אבל כבוש בשר בחלב הוי דרבנן וספיקא דרבנן לקולא עוד כתב חתיכה שנפלה מקצתה לחלב ומקצתה חוץ לחלב מה שבתוכה אסור ומה שבחוץ מותר דאין חלב מפעפע למעלה בצונן עכ"ל. ובהגהת שם בשם מהרי"ש דכולה אסור דכבוש כמבושל ומתפשט שפיר בכולו אפילו ע"י צונן עכ"ל וע"ל סימן ס"ט מדין זה:

וכ"כ הר"ן פ' כ"ש ד' רל"ז דכ"ר מקרי לאחר שהוסר מן האור:

ע"ל סימן ס"ח דין כלי שני ועירוי כיצד נוהגין בהם גם סי' צ"ה וע"ל סי' צ"ב אם נשפך כ"ר ע"י רתיחה אי מקרי כ"ר או שני כ' בשערים דמהרא"י בשם תשובת מוהר"ם שאם נפלה טיפת חלב רותחת על סכין או על כלי אחר שהוא צונן שא"צ רק לגרר במקום שנפלה הטיפה הואיל ופסקה הטיפה מן הקדרה כשנפלה עליה והאי דאמרינן עירוי ככ"ר היינו כשנפלה עליו בקילוח אבל כה"ג לא ודוקא שנפלה על הקתא אבל נפלה על הברזל של סכין נועצה י' פעמים בקרקע ודיו עכ"ל וכתב באו"ה כלל נ"ח דהכי נהיגין דלא כסמ"ק דאוסר עכ"ל וכן הוא במרדכי פ' גיד הנשה דף תשמ"ב ע"ב שכתב אם נפל טיפת חלב רותח על להב הסכין כולו אסור דחם מקצתו חם כולו עכ"ל וכבר כתבתי לעיל סי' צ"ד גבי כף דלא קי"ל כן וכתב בהגש"ד אמנם אם נפלה טיפה מנר דולק למקום האסור לו יש להחמיר טפי אבל פתילה של חלב או שומן כרוך סביביו ונקרש כמו שרגילין לעשות עינינו רואות שטיפה הנוטפת מאותו נר אינו שורף כ"כ כטיפה הנוטפת מקדירה רותחת עכ"ל מהרא"י ז"ל וכ"כ ב"י בס"ס צ"ב בשם ת"ה דטיפה הנופלת מנר דולק בעי הגעלה הכלי שנפלה עליו ואם נפלה טיפה מנר שהחלב בו ושומן נכרך סביביו די בגרירה עכ"ל.

ובהר"ן פרק כ"ה וזה מיירי שנטלו מן האש דאי עדיין על האש בין האיסור בין ההיתר הוי כחם לחוך חם אלא מיירי שנטלו מן האש ועדיין חם עכ"ל ונראה מדברי הר"ן דדוקא כשנטלו מן האש אבל עדיין הוא כ"ר אבל אם שמוהו כבר בכ"ש ודאי אינו אוסר כלל לפי מאי דקי"ל דכ"ש אינו מבשל ואינו מבליע ומפליט וכמו שנתבאר לעיל סימן ס"ח ואף ע"ג דאם נפל חם על דבר צונן אסור כדי קליפה היינו משום דהוי כמו עירוי ואדמיקר בלע פורתא הואיל ולא היה מעולם עדיין בכלי שני וזהו טעם דגים שעלו בקערה דאינן מותרים רק מטעם נ"ט בנ"ט וכן לקמן סימן ק"ז גבי דגים טמאים שנתערבו בקערה שהיו אוסרים אי לאו מטעם דבטלים ברוב אבל אם כבר מונח בכ"ש הם אף ע"פ שהיד סולדת בו אינה מבליע כמו שאר כ"ש או דבר עב כגון חתיכת בשר שהניחו בכ"ש דלא גרע דבר שהוא גוש מדבר לח וכ"מ מדברי הרשב"א שמדמה ענין כ"ש לחום חלב הכסלים שהוא דבר עב גם שנראה לעינים שרוטב רותחת יותר שומרת חומו מדבר עב ודלא כמו שראיתי מהר"ש לורי"א שחילק בהכי ואין דבריו נראין:

כתב באו"ה כלל כ"ט אם מונחים זו אצל זו אם שניהם חמין הכל אסור ואם אחד מהן צונן סגי בקליפה במקום שנוגעים עוד כתב סימן ל"ו אם הניח איסור חם לתוך קערה דינו כמו שאר חם לתוך צונן וכן אם הניח בשר חם לתוך קערה חולבת הבשר צריך קליפה וגם הקערה צריכה קליפה במקום שנגע בבשר או יגעילנה עכ"ל. ועוד כתבו דוקא שהוא בקערה שאין שם דוחקא דסכינא אבל אם חתכו בשר רותח בסכין חולבת בן יומו הכל אסור אם אין ס' כנגד הסכין ואם אינה ב"י צריך קליפה אפי' הצונן משום דבודאי יש שמנונית על הסכין אם אינו יודע בבירור שלא היה בו שמנונית וכ"כ הטור לעיל סימן צ"ד ופשוט הוא דכ"ז מיירי בחתך בשר רותח שהיד סולדת בו אבל בלא"ה אפי' הסכין ב"י אינו אוסר רק כדי קליפה והסכין נעיצה בעי בקרקע משום השומן הדבוק בו וכן המנהג. במרדכי פ' כ"ה דף תשל"ט ע"א מצאתי דאסור לשפוך מכלי כשר שיש בו שומן לתוך נר דולק ובו חלב או שומן טריפה דתניא פ"ה דמסכת מכשירין המערה מחם לחם מצונן לצונן טהור מצונן לחם טמא ר"ש אומר המערה מחם לחם כחו של תחתון יפה משל עליון אלמא כ"ע צונן לתוך חם טמא וה"ה לאיסור והיתר עכ"ל וכתב באו"ה כלל כ"ט דבדיעבד אין לחוש וע"ל סימן ק"ד כתבתי דשומן חם לתוך שומן קר הואיל ונמס מתוך החום כולו אסור:

וכ"ה במרדכי פרק כ"ה דף תשל"ט ע"א שמה שחוץ לרוטב דינו כצלי וצ"ע דכאן פסק הטור דאינו אוסר רק כ"נ ולעיל סי' צ"ב משמע דכל החתיכה אסורה ואפשר דלעיל מיירי באיסור המפעפע כמו טיפת חלב שנפלה על החתיכה והוי כמו חלב שמן שמפרש בסמוך.

ומשמע שם בהדיא דה"ה חם ע"י בישול אם אינה ברוטב נמי דינא הכי דכתב סתם בכל חם לתוך חם או צונן לתוך חם דאם האיסור מפעפע בעינן ס' ונטילה גם כבר נתבאר לעיל דבישול בלא רוטב דינו כצלי וכ"כ המרדכי פרק כ"ה דף תשל"ז ע"ג ובהגש"ד בשם מהרא"י דיש לאסור אף בגדי כחוש עד דאיכא ס' דאין אנו בקיאים איזה מקרי כחוש וכ"ה בהגמיי' דלעולם בכל ענין איכא ששים שרי ליכא ס' אסור וכ"פ באו"ה כלל י"ד דהכל משערין בס' ואפ"ה קולפין דלמא אינו מפעפע ואין חילוק בין אם החלב דבוק או אינו דבוק:

ונראה דבכה"ג אף המהרא"י ז"ל מודה דיש להקל וכמ"ש לעיל בשם הרשב"א והרמב"ם דיש להקל בחלב דרבנן כגון הקרומין והחוטין שהם דרבנן מיהו מדקאמר בקרום שעל היותרת משמע דאין חילוק:

ובפסקי מהרא"י ז"ל סימן צ"ה שאין לסמוך על דברי הטור דבסמ"ק כתב דלא סמכינן עליה גם לפי דברי הטור היה צריך לבדוק אם לא נקרע הקרום קודם לכן דינו כשאר חלב שנצלה או נמלח עם בשר וה"ה אם נתבשל בכוליא נעשה נבלה וצריך ששים נגד כולה וכן הוריתי הלכה למעשה כמה פעמים וה"ה בקרום שעל היותרת עכ"ל וכ"ה בהגש"ד כשם מהרא"י ז"ל.

וע"ל סימן ס"ד:

ודברי ב"י צ"ע דפסק במליחה בס' וכתב שכן דעת רבי' וזה אינו דהרי רבי' פסק דא"צ אלא כדי קליפה ועוד דלעיל סימן צ"א וסימן ע' פסק בהדיא דמליחה דינה כקליפה ע"כ נ"ל דדעת ב"י לפסוק כדעת רבי' דדוקא אם הוא שמן משערינן בס' דאז מפעפע אבל בכחוש סגי ליה בקליפה אמנם בתשובת מהרי"ו פסק סתם דקבל מרבו דמליחה בס' וכ"פ הארוך כלל י"ד וכ"פ האגור סימן אלף קע"ו בשם מהרא"י מולין שחלב במליחה בס' בין להקל בין להחמיר וכ"ה בהגש"ד בשם מהרא"י דמשערינן בס' ואי איכא ס' אפי' קליפה לא בעי בין כחוש בין שמן ובארוך כלל י"ד מצריכו לקלוף כדעת ב"י והמנהג כדעת מהרא"י ז"ל מיהו נראה דוקא בחלב שמפעפע יש להחמיר להצריכו ס' במליחה אבל לא לענין שאר איסור ולכן פסק ב"י לעיל סימן ע' וסימן צ"א לענין שאר איסורים דסגי בקליפה וכ"מ קצת בדברי האחרונים מהרי"ו ובהגש"ד בשם מהרא"י ובאגור וכן מבואר בגמרא פרק ג"ה גבי הנהו אטמהתא דאימלחו בגיד הנשה דקאמר התם דאינו אוסר רק כ"ק ומדברי או"ה נראה דאין לחלק וע"ל סימן ע' וכן בהגש"ד ריש שער ב' מדברי מהרא"י משמע דאין לחלק וכ"כ בש"ד דאף (בשר) [בציר] נבילה משערים בס' מיהו נראה דס"ל בציר נבילה או כה"ג נמי מפעפע דומיא דחלב אבל איסור שודאי אינו מפעפע אינו אוסר רק כ"ק דודאי לא יחלקו על הגמרא:

ובש"ד כתוב במעשה זו דמהר"ם דאם לא נודע החתיכה שנגע חד בתרי בטיל אף ע"ג דהוי חה"ל הואיל ואין איסור החתיכה מחמת עצמו אלא מחמת החלב הדבוק בה וע"ש ג"כ במרדכי האריך בזה והמנהג אינו כן אלא מצטרפים הכל לס' כל החתיכות שנמלחו יחד ואפשר שסומכין אדברי א"ז דלעיל דס"ל דהכל מצטרפין דהרי כתב דאם חלב דבוקה בו נ"נ משום דבודאי נמלח תחלה לחוד אבל בלא"ה הוי כולן מצטרפין לבטל החלב א"כ אם אין החלב דבוק בחתיכה אלא שנמלח החלב עם בשר הכל מצטרף לבטל החלב בין חתיכה הנוגעת בחלב בין אינה נוגעת וכ"ה בהגש"ד דלפי מנהגינו בישול ומליחה וצלייה הכל שוה וכ"מ ל' האגור שכתב דמשערינן בס' בין להקל בין להחמיר וכ"כ בש"ד בשם מהרא"י בהדיא דמליחה כבישול ולכך אין לחלק אלא הכל מצטרפין לס' אם אין האיסור דבוק לחתיכה דאז יש להחמיר כדעת א"ז אבל לא משמע כן מדברי או"ה סי' ב' דמשמע דאין מצטרפין כל החתיכות גבי מליחה ומ"ש נ"ל כי מדינא לא היה מצריך במליחה רק קליפה שהוא דעת רוב הפוסקים אלא שאנו מחמירים לשויה בבישול ודי לנו בחומרא זו ולא להחמיר בו יותר מבבישול ומטעם זה השיב לי מוהר"ם פאדווי ז"ל כתוב בתשובה דמנהגו להתיר ע"י קליפה במקום הפסד מרובה ועיין בא"ח סימן תס"ז כתבתי קצת דבריו:

ואני כתבתי למעלה דהמנהג אינו כן רק אומרים בכל איסורין חנ"נ וכ"פ מהרי"ו דקיבל מרבו דנוהגין כדעת א"ז.

ובארוך כ' דטוב להחמיר לכתחלה דלמא היה שומן בקערה אבל בדיעבד פשיטא דמותר עכ"ל כלל ג':

ונ"ל ללמוד מכאן דאין חילוק בין כלי נקוב לשא"נ דלעולם אין כח מלח להפליט מכלים וכ"מ ג"כ מדברי המחבר שכתב דמותר ליתן בחלב מלח שהיה בקערה של בשר וסתם קערות אינם מנוקבים דלא כא"ו דכתב דהא דאין מליחה לכלים היינו בכלי מנוקב אבל אם אינו מנוקב אסור עכ"ל דזה אינו דאין לחלק בין מנוקב לשאינו מנוקב בהא גם ב"י לא חילק בדבר זה וכ"נ:

דלא כאו"ה כלל ג' דפסק דיש להחמיר כדברי ראבי"ה דאנו נוהגין כן עכ"ל וכתב בהגש"ד דאף לדברי ראבי"ה היינו דוקא בדפוסי נכרים משום דמלחו בו הרבה פעמים אבל בשאר דברים מודה עי"ל סימן ס"ט בסופו:

וכתב באו"ה כלל ג' דכתב המרדכי פ' כ"ה דמ"מ טוב להחמיר וליזהר לכתחלה דיש לחוש שמא נפלה טיפת בשר לקערה של בשר ובדיעבד אין לחוש עכ"ל ול"נ דאין לחוש רק במקום דנשתמש בשר אצל קערה וכה"ג אבל בלא"ה אין לחוש כלל והתוספות פכ"ה והסמ"ג כתבו דהמחמיר תע"ב.

וכתב בארוך כלל י' ולא חיישינן הואיל ומקצת החתיכה נגעה בציר קודם ששהתה שיעור מליחה לא היה לו מקום לפלוט ודומה למלוח בכלי שאינו מנוקב דלא חיישינן להא דאף בכשא"מ חומרא יתירה הוא לאסור הכל עכ"ל:

ול"נ דלק"מ דגבי חלב שטבעו שהוא מפעפע אלא שאינו מפעפע כשהוא כחוש ע"כ כשהיתר שמן בקל עביד דהחלב הכחוש מפעפע ולכך אסור לעיל דהאיסור בעצמו מפעפע למרחוק ע"י קצת שומן שקיבל מן ההיתר אבל בשאר איסורין שאין מפעפעין כטבען אין השומן של היתר מוליך עמו האיסור אלא במקום שהאיסור יכול לילך לשם כנ"ל פשוט.

כתב בהגש"ד בשם ר"י מאיבר"א דלא אמרינן סברא זו דאין הנאסר יכול לאסור אלא במקום שהאיסור יכול לילך לשם אלא במאכל שיש לו טעם מעצמו אמנם כלי שאין לו פליטה מעצמו פולט שפיר מה שבלע אף בלא רוטב וראיה מדגים שעלו בקערה דמותר מטעם דהוי נ"ט בר נ"ט ולא התיר מטעם דאין הנבלע בקערה הולך בדגים בלא רוטב עכ"ל וכ"פ בארוך כלל ל"ו הלכה למעשה ופשוט דאינו אוסר רק כ"ק בלא רוטב כמו שנתבאר לעיל:

ואני כתבתי לעיל דנותנים בכל איסורים חנ"נ וה"ה כאן צריכים לשער נגד כל המלח ומיהו אי משערינן בכל המלח שרי כדעת ס"ה וכ"פ הטור לעיל סי' ס"ט וכ"ה בהגש"ד בשם מהרא"י וכש"ד דנהיגי כס"ה דכל מקום שאין איסור יכול לילך אין הנאסר אוסר בכל האיסורים שבעולם ואפי' בדבר דעביד לטעמא או דבר חריף דאינן בטילין אם אין איסורן מחמת עצמן בטילים עכ"ל כתב בארוך כלל כ"ה כל דבר דעביד לטעמיה אפילו באלף לא בטל בין במינו בין בשלא במינו ודוקא שנותן טעם באותו קדרה לתוכו אבל אי נפל לקדרה ואינו נותן טעם באותה קדרה אע"פ שרגילין ליתן לטעם בשאר תבשילין שרי וכן אי נפל דבר דעביד לטעמיה בדבר דעביד לטעמיה מתבטל שפיר דהא באותו תבשיל אינו נ"ט עכ"ל וצ"ל הא דמין במינו אינו בטל מיירי בשאין שוים בטעמן ושוים בשמן דקי"ל דבתר שמא אזלינן כמ"ש לעיל סימן צ"ח בב"י סימן קי"ב דדבר דעביד לטעמיה אפילו איסור דרבנן שאין לו עיקר מן התורה אין בטל.

כל הדין כו' ואם הוא חס שהיד נכוית ושיעור זה נתבאר בפרק כירה כל שכריסו של תינוק נכוה ממנו ב"י:

ואם הוא חס שהיד נכוית בו אוסר כמו מבושל פי' אפילו הוא כלי שני דינו כמו מבושל בכלי ראשון דאע"ג דאין כלי שני מבשל מ"מ מפליט ומבליע כמו מבושל ואוסר בכולו וכן מוכח בהדיא בסמוך שהביא דברי רשב"א שכתב אלא כל חום שע"י האש מפליט אפילו אין היד סולדת בו ע"כ וכתב רבינו עליו ואין כן אלא אוסר כולו אם היד סולדת משמע דקאי אדברי רשב"א שכתב כל חום כו' דהיינו אפי' חום כלי שני וכתב עליו שאוסר כולו אם היד סולדת בו משמע להדיא דאף בכלי שני מיירי ועד"ר:

כתב הרשב"א י"א שאין מפליט כו' עד ואפשר שר"ל דחם לתוך חם אינו אוסר כו' ב"י תמה כאן על דברי רבינו כמ"ש בדרישה ע"ש ונ"ל דהכי היא הצעת דברי רבינו בהשגתו על הרשב"א במ"ש ונ"ל דאין הנדון דומה נראיה כו' משום דמדברי י"א הנ"ל דכתב הרשב"א בשמם ז"ל י"א שאינו מפליט אלא חום של כלי ראשון שהוא מבשל אבל כלי שני כו' אינו מפליט עכ"ל ל' זה משמע לרבינו דדעת י"א היה דכלי שני ועירוי דאינם מבשלים ג"כ אינם אוסרים כל החתיכה בהפלטה והבלעה כמו כלי ראשון דמבשל אבל מקליפה לא איירי ויכול להיות דס"ל דבעי דאל"כ למה להו לתלות ולכתוב דאינו דומה לכלי ראשון דאינו מבשל אלא הל"ל דאינו מפליט ומבליע אפילו כמו צלי שאוסר כדי נטילה או קליפה כחם לתוך צונן. ובע"כ הוא דעת י"א א"כ צריך לומר דרשב"א דכתב עליהן ז"ל ולא נהירא שהרי חום של בית השחיטה כו' ס"ל דכלי שני ועירוי אוסר לגמרי. מש"ה השיג רבינו עליו וכתב דאין הנדון דומה לראיה להוכיח מזה דמפליט ומבליע בכולו (ואין להקשות הא דאינו אוסר בית השחיטה את כולו ה"ט משום דאין חמימות בבהמה אלא קליפת בית השחיטה לחוד משא"כ בחם כולו וכמ"ש רבינו האי סברא בשם ר"פ בס"ס צ"ד. דמ"מ דקדק רבינו שפיר על הרשב"א במאי דבא לסתור דברי הי"א ולאסור כולו בהא דבית השחיטה וחום חלב הכסלים מבליעים דאין ראיה מזה לסתור דבריהן ואי ס"ל להרשב"א הדין כן הל"ל שאין סברתו כן אבל אין הוכחה מזה כלל. ועי"ל דהוכחת הרשב"א היה מחום חלב הכסלים שהניח על בשר בעודו בחומו כמו החלב כשנוטלין אותו מהבהמה ומש"ה כתב רבינו עליו דאין ראיה דאף בשניהן חמין האיסור וההיתר מ"מ אינן מבליעין אלא כדי קליפה) ומש"ר ואפשר שס"ל שחום לתוך חום כו' ה"ק ואפשר שגם הרשב"א לא עלתה על דעתו להוכיח מחום בית השחיטה כו' לאסור כולו אלא כדי קליפה ומ"ש על הי"א ולא נהירא כו' היינו משום שדקדק מדבריהן שס"ל דכלי שני אפי' כדי קליפה אינו מפליט ומבליע והיינו משום דס"ל דחום בחום דכלי ראשון אע"ג דמבשל אינו אוסר אלא כדי קליפה וא"כ הי"א דמחלקי בין כלי ראשון לכלי שני ועירוי צ"ל דס"ל דכ"ש ועירוי דאינו מבשל אפי' כדי קליפה לא בעי ומש"ה א"ש דהוכיח הרשב"א מחום בית השחיטה דלפחות כדי קליפה בעי ע"ז מסיק רבינו וכתב ואינו כן כו' בפשיטות משום דס"ל כדעת שאר המחברים דאוסר כולו. וכדי ליישב קושיית הב"י צ"ל דמש"ר ואפשר דס"ל דחום לתוך חום אינו אוסר קליפה כו' דל"ד קליפה קאמר אלא י"ל כדי נטילה שהוא קליפה עבה ונקראת לפעמים בשם קליפה. והשתא א"ש דכתב דכן ראה לקצת המחברים שכ"כ בשם הרא"ה אע"פ שכ"כ בצונן לתוך חם ס"ל דאין לחלק בין צונן לתוך חם לחם תוך חם. וא"ת א"כ מנ"ל להרשב"א להשיג על הי"א דלמא ג"כ דעת הי"א הוא דכלי שני ועירוי אוסרים כדי קליפה ולא באו למעט אלא של"ת שגם כ"ש ועירוי יאסרו כדי נטילה כמו כלי ראשון דאוסר כדי נטילה וכמ"ש. וי"ל דא"כ לא הל"ל אבל כ"ש ועירוי אינו מפליט סתם כיון דאין חילוק גדול כ"כ בין כדי נטילה לכדי קליפה לא הו"ל לסתום ולכתוב על כדי נטילה מפליט ועל כדי קליפה אינו מפליט אם לא שדעתן שכ"ש ועירוי אינן מפליטין כלל. או ר"ל שכלי ראשון אוסר כולו כיון שהוא מבשל וכ"ש ועירוי אינן אוסרים בפליטתן כ"כ כיון שאינן מבשלין ומקליפה לא איירי ואפשר דג"כ ס"ל דבעי קליפה והרשב"א ס"ל דמפליט ומבליע בכולו וכמ"ש בחלוקה הראשונה בהשגת רבינו על הרשב"א. מיהו כדי ליישב קושיית ב"י דהקשה עוד על רבינו איך ס"ד דרבינו דהרשב"א ס"ל דחום לתוך חום אינו אוסר אלא כדי קליפה הא כתב הרשב"א בהדיא דאפילו בצונן לתוך חם אוסר כולו. אם הוא שכ"כ גם בת"ה הקצר שהיה ביד רבינו צריכין לומר דמש"ר ואפשר שר"ל דחום לתוך חום אינו אוסר ג"כ אלא כדי קליפה. לא היה כוונת רבינו שהרשב"א ס"ל הכי אלא כוונתו ר"ל שי"א ס"ל הכי. ועלתה על דעת הרשב"א לפרש דברי הי"א כן (אף ע"ג דהוא לא ס"ל הכי לדינא וכמ"ש) משום דהי"א סיימו וכתבו ז"ל דכ"ש ועירוי אינו מפליט דמשמע דאינו מפליט לגמרי. ואי בכלי ראשון שהוא חום לתוך חום ס"ל דאוסר לגמרי לא ה"ל לחלק בין כלי ראשון שהוא מבשל לכ"ש. אלא ה"ל לחלק בין כ"ש לצלי שהוא בכדי קליפה ונטילה וכמ"ש לעיל אלא ודאי ס"ל דגם חם לתוך חם אינו אוסר אלא בכדי קליפה ונטילה וכמ"ש כן נ"ל ליישב דעת רבינו מקושיית ב"י. אבל א"ל דכוונתו היה כמ"ש ואפשר לומר דחום לתוך חום כו' דר"ל חום דכלי שני דא"כ לא ה"ל חום לתוך חום סתם כיון דל' זה מפורש בגמרא אכלי ראשון ועוד דא"כ לא הל"ל ע"ז ז"ל ואינו כן כו' סתם בלי הוכחה וראייה וק"ל מה שהקשה הב"י עוד בתמיה גדולה איך ס"ד דרבינו דחום לתוך חום לא יאסר אלא כדי קליפה ובסמוך כתב אהרשב"א דאפי' במליחה אוסר הכל נתיישב ג"כ כמ"ש דמש"ר ואפשר לומר כו' לא אהרשב"א כתב דס"ל הכי אלא שס"ל דהי"א ס"ל הכי ומטעם שכתבתי. ועי"ל דשאני מליחה דנוטף ממנו ציר שהוא כרתיחה מש"ה מבליע יותר מחום לתוך חום. אלא שזהו דוחק דהא ג"כ בחום לתוך חום הנזכר בגמרא מיירי ע"י רוטב ובישול וכמש"ר אחר זה ז"ל בד"א (דחום לתוך חום אוסר כולו) כשנתערבו דרך בישול כגון שנפל לתוך התבשיל כו' ודו"ק. ולפי מ"ש אינו מוכרח לומר דמש"ר ברישא ז"ל ואם הוא חם שהיד נכוות בו אז אוסר כמו מבושל. וגם סיים על דברי הרשב"א וכתב ז"ל ואינו כן אלא אוסר כולו אם היד נכוות בו דר"ל אפי' כ"ש. די"ל דקאי דוקא אחום לתוך חום ודרך בישול שהוא בכלי ראשון אלא דמדסתם ותלהו במה שהיד נכוות בו וגם מדכתב ברישא ז"ל אז אוסר כמו מבושל משמע מזה דגם בכ"ש ס"ל דנאסר כולו ומשום דאף ע"ג דאינו מבשל מ"מ לענין הפלטה והבלעה דינו כמו מבשל ודו"ק:

לפיכך נפל איסור חם לתוך היתר חם כו' אפשר לומר דאמה דסיים קאי שכתב ואינו כן אלא אוסר הכל אם היד סולדת בו ע"ז קאי לפיכך כו' ואפשר נמי לומר דאדלעיל קאי שכתב ואם הוא חם שהיד נכוות בו אז אוסר כמו מבושל כו' ע"ז קאי לפיכך כו' ור"ל הואיל וקי"ל דאם הוא חם שהיד סולדת בו אע"פ שאינו מבשל אסור לפיכך כו':

הכל אסור פי' ע"י רוטב כמ"ש בסמוך והא דלא כתב כאן בפי' דהיינו דוקא כשהוא ברוטב משום דכאי ל' הגמרא נקט ואדלעיל קאי דכתב דכשהוא חם עד שיד נכוות אסור ע"ז כתב לפיכך וכאילו אמר דמה"ט אמרינן בגמרא דנפל איסור חם לתוך חם כו' הכל אסור ואח"כ חזר ומפרשה דהיינו כשהוא ברוטב וק"ל:

אבל אם העליון חם כו' אינו אוסר כולו כו' אלא כדי קליפה לבד הטעם דאדמיקר ליה בלע גמרא.

אבל דרך צלי כגון איסור חם או אפי' קד כו' ב"י גרס כגון איסור קר או אפי' איסור חם שנפל כו'. ומהרי"ן חביב כתב דהאי אפי' אינו קאי אהא דאינו אוסר אלא כדי נטילה אלא אצד איסור קאי ור"ל לא מיבעיא לאיסור חם שנפל שיש בו צד איסור אלא אפילו קר לתוך חם אוסר ושניהן אינן אוסרים אלא כדי נטילה ע"כ.

לפיכך ירק שצלאו בגידו כו' עד צריך להסיר כדי נטילה כו' אין להקשות דמתחיל וכתב בד"א כשנתערבו דרך בישול אבל כו' הרי דהוצרך למימר דדרך צלי אינו אוסר כולו. א"כ הל"ל לפיכך ירך שצלאו עם גידו כו' אינו אסור אלא כדי נטילה. די"ל דה"ק מתחלה בד"א דרך בישול אבל דרך צלי אינו אוסר כולו ול"ת כיון שאינו אוסר כולו לא לאסור אלא קליפה או לא כלום ע"ז סיים וכתב אלא כדי נטילה ללמדינו דכדי נטילה בעי וע"ז מסיק וכתב כיון דכדי נטילה בעי לפיכך ירך כו' וק"ל:

וכן אם נפל איסור על החתיכה שבקדרה כו' אינו אוסר אלא כדי נטילה והא דכתב רבינו בסימן צ"ב שאם נפל טיפת חלב על בשר שבקדרה שחוץ לרוטב שנאסר כולו באין ס' בחתיכה נגד החלב כתבתי שם דשאני בדבר צלול שיבלע בכולו וכאן מיירי בדבר עב וגוש שאינו נבלע בכולו: (וכתב רש"ל ואנו נוהגין לאסור מליחה וצלייה כבישול וכן אם חמה ע"י בישול בלא רוטב וכשיש ס' צריך קליפה ואין חילוק בין מליחה וצלייה לבישול אלא בדם עיין בא"ו רש"ל עכ"ה):

אבל אם הוא ברוטב לר"י אפי' מקצתו ולרש"י כולה כו' כצ"ל דהא לרש"י אין הרוטב מוליך האיסור בכולו אא"כ הוא כולו ברוטב ולר"י אפי' הוא מקצתו ברוטב מוליך האיסור בכולו והטעות נפל בספרים משום דלעיל בסימן צ"ב כתב רבינו ופר"י דוקא שכל החתיכה חוץ לרוטב ורש"י פי' אפי' מקצתו ברוטב ומזה ראו לטעות לכתוב בדברי רש"י אפי' מקצתו ובדברי ר"י כולה וטעות גדול הוא דלעיל לדעת ר"י כולה חוץ לרוטב וכאן פי' כולה שהיא כולה בתוך הרוטב גם בדברי רש"י א"א לגרוס אפי' מקצתה כו' אע"פ שכ"כ לעיל סימן צ"ב דלעיל מיירי בנפל טיפת חלב על החתיכה ואין בחתיכה ס' לבטל החלב אבל בצירוף שאר החתיכות שבחדרה יש ס' ומפרש שם רש"י דאע"פ שמקצתה בתוך הרוטב לא אמרינן הרוטב מוליך האיסור בכולו להצטרף כל מה שבקדרה לבטל החלב אלא החתיכה אסורה אבל כאן שנפל איסור גוש על החתיכה דבלא רוטב אינו אוסר אלא קליפה וע"י רוטב נאסרה כולה שהרוטב מוליך האיסור בכל החתיכה נמצא לדעת רש"י שסובר אם מקצת החתיכה ברוטב אין הרוטב מוליך האיסור בכל החתיכה הה"נ הכא שאין החתיכה נאסרת כולה ע"י מה שהיה מקצתה ברוטב ע"כ צריך להגיה כמ"ש. ואפשר שאין צריך להגיה ואדלעיל קאי וה"ג (וגליון היה כתוב מבחוץ והדפיסו מבפנים והשתא א"ש דכתב כדפרישית לעיל גם א"ש דל"ת למה כתב פירוש בסיפא ולא ברישא בחוץ לרוטב וכמ"ש בסימן צ"ב) וכן אם נפל איסור על חתיכה שבקדרה שהיא חוץ לרוטב לרש"י אפי' מקצתה ולר"י כולה (פי' כולה לחוץ לרוטב) ולא ניער הקדרה ולא כיסה אותה אינו אוסר אלא כדי נטילה אבל אם הוא ברוטב או אפי' כולה חוץ לרוטב כו' והשתא א"ש דלרש"י אע"פ שהוא מקצתה ברוטב אין הרוטב מוליך האיסור בכולה ולר"י דוקא בכולה חוץ לרוטב אבל אם מקצתה ברוטב כולה אסורה וכמ"ש. ועל ב"י יש לתמוה שכתב וז"ל ולענין צלי שאנו נוהגים לעשות בתנור בתוך מחבת ונותנין בה מעט מים ורוב החתיכה היא חוץ לרוטב הדבר פשוט דלרש"י דינו כמבושל ולר"י דינו כצלי עכ"ל ב"י בדף צ"ח ריש ע"ב ולעיל סימן צ"ב משמע להדיא איפכא כמ"ש וצ"ע. גם בש"ע כתב לרש"י אפי' מקצתה ולפי מ"ש הוא טעות אלא שצ"ע לפי מ"ש דאיפכא גרסינן לרש"י כולה בתוך הרוטב משמע דוקא כולה תוך הרוטב אבל אם מקצתה חוץ לרוטב אף ע"פ שהרוב תוך הרוטב אמרינן כאילו כולה חוץ לרוטב ולעיל סימן צ"ב קאמר לרש"י אפי' מקצתו מונח תוך הרוטב חשוב כחוץ לרוטב דמשמע דוקא מקצתה אבל אם רובה תוך הרוטב ה"ז כולה כאילו תוך הרוטב (ויש ליישב בדוחק לומר דכל כי האי אזלינן כאן וכאן לקולא דלעיל היקל רש"י וכתב דאם הרוב ברוטב מצטרף הכל לבטל האיסור וכאן ג"כ לקולא דאם מקצתה חוץ לרוטב אף שרובה ברוטב אינה מפעפע האיסור בכולו) ודוחק לומר לרבותא דר"י קאמר מקצתה לאשמועינן דלר"י אפי' מקצתו ברוטב מחשב כאילו כולו תוך הרוטב ומצאתי בב"י בר"ס צ"ב ובד"מ שכתבו בשם הגה"מ שכתבו בשם סמ"ג דלפי' רש"י אפי' כולה ברוטב רק שפניה העליונים מגולין אין הכל מצטרף עכ"ל ובמרדכי דף תשל"ז ע"א פכ"ה לא משמע כן ע"ש ובד"מ מציין לר"י אפי' מקצתה ע"ש:

בד"א בירך עם גידו וכיוצא בו שהוא דבר כחוש פי' חלב כחוש:

אבל גדי שמן כו' אסור לאכול אפי' מראש אזנו כו' ובא"ח סימן תס"ז משמע גבי אפייה שאינו מפעפע וק"ל אפייה וצלייה שוין ושם כתבתי יישוב לזה:

שכיון שהוא שמן מפעפע בכולו מכאן משמע שרבינו תפס תירוץ ראשון של תוס' שאוסר כיון שהוא שמן מפעפע משא"כ בכחוש שאינו מפעפע ועד"ר ומיירי באין ס' נגדו תוס':

וכוליא שצלאו בחלבו אינו אוסר אלא כדי קליפה פי' שגם בתוך הקרום חלב מובלע לכך צריך קליפה ומיהו סגי בקליפה דדבר מועט הוא ואינו מתפשט כ"כ אשר"י:

ולא מיבעיא חתיכה אחת שיש בה חלב כו' האי בה ל"ד קאמר אלא ה"ה אם האיסור בפני עצמו אלא ה"ק ל"מ כשהאיסור הוא חתיכה שמינה אלא אפילו אם האסור כחוש כו' וק"ל:

וחתיכת היתר שנצלה עמה שמנה האיסור מפעפע בכולי מדאמר רב פפא בפרק כיצד צולין דאפילו בשר שחוטה שמן ובשר נבילה כחוש דאזיל בשר שחוטה ומפטם לבשר נבילה הכחוש והדר ליה בשר נבילה ומפטם ליה בריחיה לבשר שחוטה ואם בריחא אנו אומרים כך כ"ש שיש לומר כן בצלי (וכתב רש"ל דהוה בגוף האיסור אבל בבליעת האיסור לא ס"ל הכי כדלקמן בסמוך עכ"ה) ועיין בס"ס (בסעיף כ"ד עכ"ה) מ"ש מזה:

ומליח שהוא מלוח כו' ולא לאסור הכל אלא כדי קליפה אף ע"ג דבצלי אינו אוסר אלא כדי נטילה ומהיכי תיתי במלוח לאסור הכל ה"א גבי מליח כוין שהציר נוטף דינו כבישול וגם ב"י כתב סברא זו בסימן זה ע"ש:

ואפילו האיסור מלוח וההיתר תפל ר"ל אפילו היתר תפל דאז אינו רותח ופתוח לקבל כמו שאם גם הוא מלוח ולעיל בסימן ע' כתוב כ"ש אם הטמא מלוח וטהור תפל דאסור היינו משום דשם איירי מדם ואשמעינן דלא אמרינן אגב דטריד לפלוט אינו בולע דמזה מיירי שם כל הסימן לכך כ"ש הוא משא"כ כאן דאיירי בשאר איסורין הסרוכים דכל הסימן איירי לאשמעינן מה שהוא נקרא רותח שמקבל טפי וק"ל (וי"ל ג"כ כפשוטו דכאן בא לומר דאפי' ההיתר תפל והוי לנו לומר דיאסר כולו מאחר דאינו טרוד לפלוט אפ"ה אינו אוסר אלא כדי קליפה וא"כ רבותא דבכאן הוי ממש כמו בסימן ע' וק"ל עכ"ה):

וכתב הרשב"א כו' יראה שהוא סובר שחום ע"י מלח אוסר הכל ז"ל מ"ו אין להקשות מנ"ל שאוסר הכל דלמא לא סגי בקליפה ובעי נטילה ונראה דס"ל להמחבר אי לאו דס"ל דמליחה ע"י ציר גובר ואוסר כמו בישול אפי' כדי נטילה לא הוה בעי ומש"ה סבר המחבר נמי דצלי בעי נטילה ומליחה סגי בקליפה ודו"ק. אבל אין לפרש מדאסר כדי קליפה אם התפל למטה ממילא איפכא אוסר כולו כמו חם לתוך חם דלעיל. זה אינו צלי יוכיח שאם החם למעלה אינו אוסר כדי נטילה כמ"ש לעיל עכ"ד (ע"ל בדרישה סעיף ז' ועיין בת"ה הקצר דף ל"ח ע"א שם כ"כ ובהרבה מקומות שקליפה היא קליפה עבה שהיא נטילת מקום שאמרו בכל מקום ע"כ הרי שהוא סובר שקליפה ונטילה דבר אחד הוא ולפ"ז לק"מ. וכן משמע קצת מהגמרא שהרי כל דיני מליחה נלמד מדיני צלייה א"כ מנ"ל לומר במליחה קליפה ובצלי נטילה ומהר"ל מלובלין תמה בזה ולפי מ"ש בשם הרשב"א לק"מ ודו"ק עכ"ה.) ול"נ דדייק רבינו מדמחלק הרשב"א גבי מלוח אם האיסור למטה או אם האיסור למעלה דקשה לרבינו מנ"ל להרשב"א חילוק זה במליחה הלא אף בצלייה לא מצינו מפורש חילוק זה אלא ודאי שהוא מפרש הא דאמר בגמרא חם לתוך חם כו' ומחלק שם בין חם למעלה לחם למטה סובר הרשב"א שמיירי גם כן בחום דמליחה ואע"ג דבבישול מיירי מדמה הוא מליחה לבישול הואיל ויש שם ציר שהיא דומה לרוטב והמלח חם והואיל ואמרינן בבישול דאם החם למטה הכל אסור הה"נ במליח ס"ל להרשב"א דינא הכי שהרי מדמה הוא חום דמליח לחום דבישול:

וגם מה שחילק בין אם האיסור למטה כו' כתב ר"י שאין חילוק כו' אלא בכל ענין שהאיסור מלוח מבליע בהיתר התפל. יש לדקדק בלשון רבינו שמשמעות לשונו שכתב וזה אינו אלא בכל ענין מבליע כו' דמשמע כאילו בא לומר שרבי' חולק על הרשב"א ואוסר כולו אף אם ההיתר למטה וז"א דאדרבה ר"י מיקל יותר לומר דאף אם הטמא למטה אינו אוסר אלא קליפה בטמא כחוש וה"ל לרבינו למימר ור"י כתב שאין חילוק בזה אלא בכל ענין אינו אסור אלא קליפה. ונראה דהכי הצעת דברי רבינו שמתחלה אמר ור"י כתב שאין חילוק נלמד מזה שר"י סובר אף בטמא למטה אינו אוסר אלא קליפה דזה אין סברא לומר שאף בטמא למעלה אוסר הכל. והואיל וכן יש להבין דברי ר"י הואיל דאם טמא המליח למטה אינו אוסר אלא קליפה א"כ כימא באם טמא המליח למעלה יהא מותר הכל וע"ז כתב רבינו אלא בכל ענין שהאיסור מליח מבליע בהיתר וכדי שלא תקשה א"כ הוא שאוסר בכל ענין אף באם הטמא למעלה א"כ סברת הוא לומר באם הטמא מלוח למטה שיאסור הכל דהא קי"לן תתאה גבר וע"ז אמר ומ"מ אין אוסר כולו שאין כח במלח כו':

ולא שייך מליחה כו' הלכך גבינות כו' אע"ג שנמלחו לתוכן לא אמרינן מלוח כרותח כו' ואע"ג דלא נמלחו בנגיעה אלא מצד אחר בפנים ולא מבחוץ ולעיל אמרינן כשנגע טהור מלוח בטמא דאינו מפליט מה"ט י"ל דשאני הכא שנמלח בפנים סביבו. וע"ל סימן ס"ט דכתב שם בשם רבי' פרץ דאם מלחו בכלי חרס אע"פ שהוא מנוקב אסור לאכול מתוכו רותח והב"י מביא דיעות דאפילו צונן אסור לאכול מתוכו לכאורה נראה דה"ה כאן אם עשו כבר גבינות של נכרי' בכלי חרס דאסור לעשות בהן עתה של ישראל ומיהו י"ל דגם שם לא אסר רבי' פרץ אלא לכתחילה וכאן בדיעבד קאמר דאינו נאסר של ישראל:

וכי היכי דמפלגינן כו' ועיין דרישה:

והא דחתיכת איסור כו' אבל אם אין בה איסור אלא מה שבלעה ממקום אחר אינה אוסרת אחרת הנוגעת בה ובטוא"ח ס"ס תס"ז כתב הרא"ש גבי תרנגולת צלוייה שנמצאת בה חטה שאסר הרא"ש כל התרנגולות שהיו בשפוד שנגעו בזאת התרנגולת וי"ל דהתם מיירי בהפכת השפוד שע"י שמהפך השפוד נוטף מזו לזו ואוסרת כולם וכאן מיירי בלא הפכת השפוד ורבינו שכתב דבריו בסתמא ולא פירש חילוק זה דממילא נשמע דכאן כתב רבינו דין זה אליבא דגמרא שבימיהם היו צולין בתנור שהיה פיו למעלה והשפוד עם הצלי תלוי מלמעלה למטה נמצא שאם ההיתר למעלה והאיסור למטה אז אינו נוטף עליו אבל בטור א"ח ששם נשאל הרא"ש על מעשה ואותו מעשה היה כעין שפודין שלנו שמהפכין ונוטף מזה לזה ונאסר הכל:

ואפילו אם נצלו ביחד כו' אפילו החתיכה של היתר שמונח כו' פירוש חתיכות ההיתר שהאיסור בלוע בה (וכ"פ אם היא כחוש וההיתר שמן ולא אתי אלא לאפוקי אם האיסור הבלוע עצמו שמן עכ"ה) ומ"ש ושומן שבה מפעפע ר"ל אותו שומן של חתיכת היתר הוא מפעפע ולא אמרינן דמוליך איסור הכחוש שנבלע בו עמו. אבל אם נבלע איסור שמן אפילו בחתיכת היתר כחוש מסיק רבינו בשם הרשב"א דיוצא ואוסר והטעם דאינו אוסר כשהבלוע כחוש כיון שאין האיסור בעין לא שייך למימר שהפיטומא מוליך הריח וטעם הכחוש עמו כמ"ש מהרא"י בהגהה ש"ד בדין ריחא מילתא ליישב למה לא אמרינן אין הנאסר יכול לאסור כו' ע"ש אבל מ"מ צ"ע שמ"ו כתב שם דחתיכה שנאסרה מדם והיא שמינה ונצלה בתנור שאוסרת כל הבשר שבתנור מה"ט ע"ש ולפי זה צריך לומר דגם איסור בלוע בחתיכה שמינה אוסרת וכאן ר"ל שהיתר שמונה ואותה חתיכה שנבלע בה האיסור כחוש ודוחק וגם הוא נגד מש"ר בשם הרשב"א מיד אחר זה דכתב דאם הבלוע הוא שמן מפעפע ויוצא.

וכתב הרשב"א כו' בין נוגעות זו בזו חום בחום לאו דוקא אלא ה"ה התחתונה חמה והעליונה צוננת:

כתב בספר התרומות כו' אם יש ששים כנגד המלח לטעמיה אזיל דס"ל חנ"נ ואף לדעת רבינו דלא ס"ל תענ"נ אלא בבשר בחלב אפ"ה צריך כאן ס' נגד המלח דלא ידעינן לשער כמה דם בלע:

ואין לנו להחמיר הנאסר יותר מבאוסר סברא זו היא סברת ר"י בעל תוספות והכי נהוג מהרא"י ובא"ו שער מ' כתב מ"ו דר"ל נהוג כסברתו אבל בעיקר הדין אין לנהוג כן אלא אסור כל החתיכה ע"ש. אבל בת"ח לא כ"כ ע"ש ואע"פ דס"ל דחענ"נ מ"מ לא אמרינן דגם כחו וטעמו דהמלח נ"נ לאסור כל שנותן טעם אלא חשבינן ליה כאילו הוה כולו דם ומשום דא"א לסוחטו: