דין איסור שנפל לתוך היתר - שולחן ערוך יורה דעה סימן ק״ה

איסור שנשרה עם היתר כו'. באו"ה כלל ב' כ' דאם נשתהה הבשר בשרייתו מע"ל ודאי אף הכלי אסור בדיעבד וצריך ס' נגד כולו אם הוא של עץ או חרס דקי"ל כבוש כמבושל אפי' בכלים ולא דמי לחבית יי"נ דשרי בסמ"ק לשום בו שכר לכתחלה דביין נסך הקילו אמנם בשל מתכות אין מצריכין ס' נגדו בדיעבד כי אם שנאסר ע"י רותחין אך לכתחלה מותר לשרות בו פעם אחרת דהא אין שורין הבשר הב' מע"ל עכ"ל וכ"כ עוד בכלל ל' וז"ל דמאחר דאמרי' כבוש כמבושל אף בכלי אמרינן שבמעת לעת בלע הכלי מידי דהוה אחבית דיין נסך דצריך הגעלה וכן בהיתר ששרוי בכלי של איסור ב"י וכן איסור ששהה בכלי של היתר מע"ל שאסור הכל עכ"ל. ולא אוכל להבין למה יאסור ההיתר בכלי של איסור ב"י דהרי האיסור מחמת כבוש הוא אחר שיעור כבישה שהוא מע"ל דאז נעשה מבושל והרי באותה שעה נעשה אינו בן יומו ואין לו לכלי כח לאסור ההיתר ששרוי בתוכו ואינו דומה לחבית יין נסך שצריך הגעלה אע"פ שיש לו זמן רב דהיינו כל י"ב חודש מפני שטעמו לשבח כשנותן בו יין (ושכר) אבל באמת שאר משקים מותר ליתן לתוכו כדאיתא בסי' קל"ז והוא תלמוד ערוך בפ' א"מ ומזה תמה אני ג"כ מאד על מ"ש לעיל והא דשרי בסמ"ק לתת בו שכר לכתחלה דמה לו לכתוב כן בשם סמ"ק דבהדיא איתא כן בפ' א"מ דר"י שרי ליה לר' חייא למירמי ביה שיכרא והטעם שהם פגומין עם היין כמ"ש בסי' צ"ט ס"ז ויותר אני תמה מה קשה לו מנתינת שכר דהתם הוא פוגם היין וראיתי בד"מ סי' ס"ט וז"ל מדכתב או"ה בכלי ששרו בו בשר מע"ל דנאסר הכלי ומותר לחזור ולשרות בו בשר דהא אין שורין הבשר השני מע"ל משמע דאי שורין הבשר מע"ל נאסר הבשר מזה יש ללמוד דכבוש חשבי' כמבושל ממש ואם שרו דבר איסור כגון יין נסך וכיוצא בו בכלי מע"ל אסור לתת בו דבר היתר חם ואפי' בצונן יש איסור אם הוא מע"ל עכ"ל ותמהתי על זה דהא אמרי' בגמרא שזכרתי דמותר לתת בו שאר משקין מפני שפגומין ואם דבר היתר דקאמר קאי על היין קשה דמה צריך ללמוד מאו"ה זה הדין הא משנה ערוכה היא דקנקנים של עובדי כוכבים אסורים ועל עיקר הדין שכתבו או"ה דצריך ששים נגד כולו באם נאסר ע"י כבישה מע"ל קשה לי דהא כ' הרשב"א בתה"ה הבאתיו בסימן צ"ט סעיף ז' דהחבית שנאסרה ע"י בלע יין עובד כוכבים בצונן אינו אלא מועט וע"כ סגי ליה בקליפת הכלי להכשיר וכ"כ הטור סימן קל"ה בשם הרשב"א ומשם יליף הרשב"א לדינים אחרים כגון חלב ודם לענין איסור מועט בכלי גדול כמו שנזכר שה ש"מ דלא שייך לומר בזה ביי"נ הקילו כסברת או"ה ונמצא דעכ"פ אין לומר כבוש כמבושל ממש דא"כ לא היה סגי בקליפת הכלי להכשירו וזה דוקא בכלי של עובד כוכבים שהיה בו יין והישראל רוצה ליתן שם יין כשר דאין כאן פגם אף אם יש זמן רב משא"כ בשאר איסורים דאחר מע"ל אין הכלי האסור אוסר אפי' ע"י בישול דנותן טעם לפגם ולמה יאסר הכלי כאן ע"י כבישת איסור את ההיתר אח"כ דבשעה שיש לו לאסור דהיינו אחר מע"ל כבר הוא נ"ט לפגם ולפי הנראה דאין לאסור בדיעבד מה שנשרה או נתבשל בכלי ששרה בו איסור מע"ל אלא לכתחלה כדין) נותן טעם לפגם גם מ"ש או"ה לחלק בין כלי עץ וחרס למתכות איני מכיר חילוק זה דלא מצינו בשום מקום דמתכות יהיה לו קולא יותר אדרבה מצינו בסי' קכ"א בטור דאין חילוק בין מתכות לעץ ואבן אלא העיקר בזה דבכל הכלים אין לאסור אותם בדיעבד ע"י שנשרה בם איסור מע"ל כנלע"ד:

ויש מקילין במה שבחוץ. וכ"פ בת"ח כלל כ"ב:

וספק כבוש. פי' שאנו רואים שנכבש רק שיש ספק אם נכבש יום שלם ונראה דמדמה זו לספק אם היה ס' נגד האיסור שנשפך בסי' צ"ח אלא דצ"ע דשאני התם שהאיסור הוא ברור אלא שהשפיכה היא ספק משא"כ כאן ויש ראיה ברורה להתיר מסי' ר"א סעיף ס"ה במקוה שלא הוחזק להיות מימיו מתמעטים דאע"פ שלפעמי' מתמעטים א"צ לחזור ולטבול מן הדין וא"כ ק"ו לכאן דמה התם שיש ודאי טמא אפ"ה אזלינן לקולא מחמת חזקת המקוה ק"ו כאן דאין כאן רק חזקה טובה למוקמי אחזקת כשרות דבתחלה דלא נחזיק ריעותא מספק:

וראוי לחוש ליזהר כו'. ורש"ל פרק כל הבשר סי' ע"א כ' וז"ל לפסק הלכה נהי דכלי שני אינו מבשל אפילו יד סולדת בו וגם אין מפליט ומבליע כאחד כגון דבר איסור שנאסר כבר ודבר היתר שבאו בכ"ש אין נאסרין זה מזה אבל בדבר איסור שנפל לכ"ש של היתר או היתר לאיסור שפיר בולע ואוסר עד כולו מאחר שהיד סולדת בו כמו בכלי ראשון וכל שכן בעירוי עכ"ל. וכן נלע"ד לפרש דברי הטור במה שהקשה על הרשב"א כאן לפי שראיתי פירושים שונים ולא נתקררה דעתי במה שכ' הטור חום לתוך חום כי מאן דכר שמיה כי אם בפירוש זה דהטור דקדק מלשוי הרשב"א שכתב אלא כל חום שע"י האש מפליט אפי' אין היד סולדת בו מדכייל בכלי שני כל החמימות שלו בכלל אחד להחמיר אם כן כדין היותר חמור בו דהיינו חם לתוך חם כן יהיה היותר קל דהיינו אין היד סולדת בו ובכולהו יהיה אסור כולו ובזה כתב שאין ראיה מחום בית השחיטה דשם אין אוסר רק כדי קליפה אלא ע"כ דהא דקאמר הרשב"א דשוין הם כל דיני כלי שני דהיינו דס"ל גם בחם בתוך חם שהוא יותר חמור סגי ליה בקליפה ועל זה כייל ואמר דגם באין היד סולדת בו יש בו איסור זה ועל זה אמר שראה לקצת מחברים שכתבו בכלי שני שהדין כן ובזה מתורץ תמיהת ב"י על הטור ועל זה אמר הטור באמת זה אינו בכלי שני אפי' בצונן לתוך חם רק שהיד סולדת בו אסור בכולהו וכ"ש בחם לחם ודינו לענין מפליט ממה שבתוכו להבליע לדבר אחר כמו בכלי ראשון אע"פ שלענין בישול יש חילוק בין כלי ראשון לכלי שני כמ"ש א"ח סי' שי"ח מ"מ לענין מבליע ומפליט אין חילוק א"כ יש חילוק בכלי שני ולא היה לרשב"א לכלול כל דיניו בחד כללא כנלע"ד ביאור דבריו ויוצא מזה דאף בכלי שני שהיד סולדת בו אוסר כולו וכמ"ש בשם רש"ל וכ"פ ב"י דברי הטור במסקנא כמ"ש ואם הוא חם שהיד נכוית בו אז אוסר כמו מבושל דהיינו אפילו בכלי שני ולפי זה כל החומרות שנזכרו בסימן צ"ד מענין בן יומו הוה ג"כ בכלי שני ולא כמו שכ' רמ"א שם ריש הסי' ע"ש או"ה אם הכף בן יומו דהיינו ששמשו בו תוך מעל"ע בכלי ראשון. ולענין מעשה יש לפסוק לחומרא כדעת רש"ל בפרט שהטור ס"ל גם כן הכי רק במקום הפסד גדול ודבר חשוב יש לסמוך על ב"י בסי' ס"ח ורמ"א בסעיף ג' כאן להקל בדיעבד בכלי שני דאינו מפליט ומבליע כלל אפי' היד סולדת בו ואם אין היד סולדת בו אין צריך רק הדחה כנלע"ד ועיין עוד במה שכתבתי בסי' צ"ד סעיף י"ד בשם רש"ל דבדבר שהוא עב כמו חתיכת בשר רותח שדינו ככלי ראשון ממש ומה שכתבתי עליו שם:

ואם האחד צונן כו'. הוא הדין בבשר בחלב הוה כן דהצונן צריך קליפה כן כתוב באו"ה כלל כ"ט ורש"ל כתב בפרק כל הבשר סי' ע"ד נ"ל אם האיסור חם וההיתר קר ומונחים זה אצל זה דאוסר בכולו כמו במליחה ואם ההיתר חם והאיסור קר ומונחים זה אצל זה צריך קליפה ונראה דבמקום שאין הפסד מרובה יש להחמיר כן דהא אף במליחה פסק רמ"א כן בסי' זה סעיף י':

אסור לערות מכלי כו'. הוא הטעם באו"ה דתתאה גבר ומחברו בנצוק וכתב בד"מ דהמערה שומן איסור חם לתוך שומן היתר קר אוסר לפי שמתוך החמימות נמס כולו והוכיח זה מדין עכבר שנפל לשומן שנזכר לעיל סי' ק"ד דאסור אפי' נמצא העכבר בשולי הכלי:

אינו אוסר אלא כדי נטילה. בש"ד לא מחלק בין חם על ידי בישול או ע"י צלייה ובתרווייהו אוסר הכל וכתב רש"ל פרק כל הבשר סי' ע' שכן עיקר ואפילו לדברי הטור שמחלק כאן כתב רש"ל שם שראוי לנו להחמיר מאחר שהוא מודה בשמינה שהיא מפעפעת בכולה ואין אנו בקיאים איזה שמינה דשמא היא שמינה בפנים ולא כמו שהעתיק בת"ח להקל כדברי הטור ע"כ וכאן בהג"ה בסמוך פסק רמ"א עצמו להחמיר:

ולא כיסה אותה אינו אוסר כו'. הא דקשה מזה אמ"ש בסי' צ"ב סעיף ב' כתבתי שם:

לרש"י אפי' מקצתה. טעות סופר הוא וצריך להיות לר"י אפילו מקצתה כמבואר בסי' צ"ב וכן בטור יש ג"כ ט"ס בזה וכן הגיה בפרישה וכן הוא בד"מ:

ואפילו חתיכת האיסור כחושה כו'. כתב ב"י שזה נלמד ממה שמצינו כן בסי' ק"ח לענין ריחא מילתא דאפילו ההיתר שמן אסור למאן דס"ל ריחא מילתא הוא והטעם דההיתר אזיל ומפטם ליה לאיסור וחוזר ונותן ריח לההיתר. וקשה לי דהא כתב מהרא"י בהגהת ש"ד בדין ריחא מילתא וז"ל וצריך לחלק בין זה ובין הא דאמרינן שאין הנאסר יכול לאסור אלא במקום שהאיסור עצמו יכול לילך שם דהא נמי הנבילה הכחושה אין לה פיטום דריחא שאני לפי שהפיטום מוליך הריח והטעם הכחוש עמו עכ"ל. שמע מיניה דעיקרא חומרא זו משום ריחא היא דשם לא איכפת לן בהך סברא דאין הנאסר יכול לאסור וכיון דבריחא מילתא קי"ל בסימן ק"ח דבדיעבד מותר אמאי יהיה כאן אסור אפילו דיעבד דהא אין כאן אלא איסור ריח דהא הך סברא דאין הנאסר כו' נאמרה אפילו בנוגעים זה עם זה ואפ"ה כתב מהרא"י דאין אומרים כן אלא לריחא מילתא דוקא וזה פשוט דלא נתכוין הטור כאן לאסור משום ריחא דהא גם במליחה כ"כ ושם לא שייך ריחא ועוד הקשה ב"י בסוף סי' זה ממ"ש שם בטור דאין הנאסר כו' ואפי' אם ההיתר שומן כו' מותר ובד"מ כתב דכאן מיירי מחלב כחוש שיש בחתיכת האיסור דקרי ליה כחוש כיון שאינו מפעפע ובזה דוקא אמרי' שהשומן מפעפע כיון שעכ"פ שם חלב עליו וקשה דהא מריחא מילתא ילפינן לה ושם מיירי מבשר כחוש ולא מחלב כחוש וכן הקשה גם בדרישה עליו. ועוד קשה דהא לא הוזכר כאן חלב רק חתיכת איסור. וראיתי מתרצים דכאן דהאיסור אסור מחמת עצמו אמרי' אפי' אם האיסור כחוש וההיתר שמן שמוליך האיסור עמו מאחר דבע"כ פולטת רוטב נבילה ע"כ השומן של היתר מתערב עם הרוטב נבילה אבל לקמן דמיירי באיסור בלוע אמרינן אע"פ שאותה חתיכה שקבלה לאיסור היא שמינה אין השומן שבה מוליך בליעת האיסור עמה ואלו דברים בלתי נכונים כלל דהא לשניהם יש גבול וקצבה דהא דכשהאיסור הוא מחמת עצמו והוא כחוש יש לו כח לאסור חתיכה שאצלו בלא רוטב עד כדי נטילה ואחר זה כלה כחו ובאיסור בלוע יש לו כח לילך עד סוף החתיכה ההיא בעצמה שנפל האיסור ומשם ואילך אין לו כח כלל בלא רוטב אע"פ שמונח ממש עליו וא"כ יש ק"ו דמה לאיסור בלוע שיש במקום האיסור ממש שומן אפ"ה אין מועיל לתת כח להאיסור הנבלע שיצא חוץ לגבולו כ"ש באיסור מצד עצמו שגבולו לאסור עד כדי קליפה בחתיכת היתר ותו לא שלא יועיל לו שומן של חתיכת היתר להוציאו חוץ לגבולו דכך לי חוץ לגבול של אחר הקליפה באיסור מצד עצמו כמו בחוץ לגבול בכל החתיכה שאצל חתיכה שנאסרה מחמת בליעת איסור. ועוד ראיה ברורה ממקור דין זה שנלמד ממ"ש התוספות והרא"ש בפ' גיד הנשה הביאם ב"י בסי' זה דהיינו ממ"ש שאם נמצא חתיכה חצייה בציר וחצייה חוץ לציר שאותו שחוץ לציר אינו נאסר ממה שלמטה ואפי' יש שומן בתוך הציר לא אמרינן שנעשה נבילה ומפעפע למעלה כיון שהציר עצמו אינו מפעפע וכ"כ הטור סי' ס"ט וכאן בסוף הסי' והרי לפניך שהציר הוא אסור מצד עצמו שהוא הדם שיוצא מן הבשר ואפילו הכי אין מזיק לו השומן להוליכו עמו במקום שהוא הולך ומ"ש ב"י בזה לתרץ דדם משריק שריק הוא תמוה דכשם ששם אין שומן גורם לדם מה שאין טבעו הכי נמי אין גורם להבליע מה שאין בטבעו להבליע בלאו הכי. אלא ודאי דבר זה הוא אין לו יסוד ועיקר כלל ומבלי עיון אמרו כן ודברי הטור תמוהים הם כמ"ש ב"י ואלולי דמסתפינא להגיה הייתי מגיה בדברי הטור בלשון זה אלא אפילו חתיכת האיסור שמינה וחתיכת היתר כחושה כו' והכי קאמר לא מבעיא בחתיכה אחת שיש בה עצמה חלב דהיינו כההיא דגדי שצלאו בחלבו שזכר למעלה אלא אפילו אם יש שני חתיכות האחד איסור והאחד היתר ואותו של איסור שמן דמפעפע האיסור בכל ההיתר וזה מוכח דאי לנוסח שלפנינו קשה שהיה לו לומר לא מבעיא באיסור שמן והיתר כחוש אלא אפי' בהיתר שמן. גם לשון מפעפע בכולו שכתוב בטור אינו מיושב לפי גירסא שלפנינו דהיה לו לומר דמפעפע באיסור וחוזר ומפעפע בהיתר ולפי מה שכתבתי הכל ניחא ועיין מזה מה שאכתוב בסי' זה סעיף ט' מסקנת רש"ל בזה להלכה וכתב רש"ל פרק גיד הנשה סימן מ"ה דחתיכה שיש בה דם של עצמה מיקרי ג"כ חתיכה שנאסרה מחמת בלוע ולא איסור מחמת עצמה:

צריך נטילת מקום. שבאותי מקום נחשב האיסור טפי כאלו הוא בעין ונלמד מפסח ועיין מה שכתבתי בסימן צ"ד סעיף ז':

דשייך בו שמנונית. נתכוין בזה לציר נבילה שכתב בש"ד שער ל"ז דצריך ס' נגדו אף במליחה וכתב בד"מ דציר נבילה או כה"ג נמי מפעפע דומיא דחלב דאם לא כן ודאי לא יחלוק על הגמרא באטמהתא דאמליחו בגיד הנכה ולא הצריכו אלא קליפה:

או בשר בחלב. הקשה רש"ל בפרק ג"ה סי' מ"ה דהא קי"ל אין איסור בלוע הולך בלא רוטב אפילו בבשר בחלב וראייה מטיפת חלב שנפלה על בשר בסי' צ"ב דכשנאסרה אותה חתיכ' בלא ניעור וכיסה אינה אוסרת אחרות שנגעו חמין זו בזו אלא שהטור לא דק בכאן אם לא שנפרש מ"ש כאן בבשר בחלב היינו בשר חם שנגע בגבינה שזה חשוב איסור מחמת עצמו עכ"ל. פי' שהבשר יהא אסור מחמת זה גם בת"ה הארוך בית ד' שער ד' כ"כ בהדיא על בשר שנאסר מחלב דאינו חוזר ואוסר שאר בשר בלא רוטב אפילו שתיהן חמות וכ"כ עוד בדף צ"ט ע"ב דחלב או דם אין מפעפעין:

אפילו אם נצלו יחד. הטעם בטור שאין האיסור הבלוע בחתיכה יוצא ממנו לבלוע באחרת בלא רוטב עכ"ל פירוש אינו אוסר כלל ואפי' כדי קליפה וכ"כ בהדיא רש"ל פג"ה סי' מ"ה דלא בעי קליפה:

אבל בלעה מן הדברים המפעפעים כו'. משמע דחלב אינה מפעפעת דאל"כ אמאי אמרינן בסימן צ"ב סעיף ב' דאותה חתיכה לבדה נאסרה ולא האחרות וכמו שכתבתי בסמוך גם בשם ת"ה הארוך ורש"ל ולעיל סימן פ"ז סעיף י' מוכח דאמרינן דהחלב נקרא איסור שהוא מפעפע כמ"ש שם ועיין מה שכתבתי בסעיף ט' מה שקשה על פסק הש"ע בזה:

אבל כלי שבלע כו'. הטעם בזה דדוקא מאכל שיש לו מה לפלוט מגופו אז הבליעה אינה הולכת בלא רוטב אבל כלי שאין בה פליטה מגופה אז יוצא שפיר מה שבלע ולפי זה פשוט דכלי אין נאסר ממאכל שבלוע בו איסור שאינו מפעפע כגון כבד או בשר שנמלח בכלי שאינו מנוקב שיתבאר בסי' ק"ח סעיף א' דזה אינו מפעפע:

ויש אוסרים. הטעם דלא סמכינן על תירוץ זה בגמרא וגם לפי תירוץ זה היה צריך לבדוק אם לא נקרע הקרום כ"כ מהרא"י בשם סמ"ק:

וה"ה בקרום שעל היותרת. כ"כ מהרא"י ולמד בד"מ מלשון זה דאם בשלה הכוליא בקרום שעליה בלא החלב שצריך ס' נגד כל החתיכה ולעיל סי' ס"ד סעיף ב' כתב רמ"א לענין מליחה דבכל הקרומות א"צ אלא קליפה במקום הפסד קצת:

ואם הוא שומן הגיד. לטעמיה אזיל שכתב בסעיף ה' שחלב כחוש אינו מפעפע וא"צ ס' לבטלו:

ואם הבשר שנמלח כו'. שדבוק להחלב כמו שמסיק אח"כ וכל זה כו':

אם אין בכל אחת מהן כו'. פי' אם החלב נגע בכל א' מהן ואין בכל א' ס' נגד החלב אסור דשמא בלע הרבה ואין לו שותפות לבטל:

דאין חלב מפעפע מחתיכה לחתיכה. מזה נמשך ג"כ קולא דהיינו דאם בבירור לא נגע החלב רק בא' מהן אז האחרות מותרות ואני תמה על הש"ע שפסקיו סותרין זא"ז שלעיל סעיף ז' פסק שאם בלעה מן הדברים המפעפעים בטוען כגון שומן אוסרת חברתה אף בלא רוטב והוא דעת הרשב"א שהביא הטור וכאן פסק שבליעת החלב אינה יוצאה בלא רוטב והוא דעת מהר"מ במרדכי פרק ג"ה והב"י מביאו וא"ל דכאן מיירי בחלב כחוש שאינו מפעפע דבמרדכי כתוב בפירוש דין זה על החלב שעל הכרס שהוא עיקר החלב ותו דאם היה חלב כחוש אמאי צריך ס' בכל אחת בפני עצמה וע"כ לומר דמהר"מ פליג ארשב"א וס"ל גם באיסור שמן אינו יוצא בלא רוטב כל שהוא בלוע בו ע"כ תימה על הש"ע שלא הרגיש במחלוקת זו גם בלבוש כתוב כמו בש"ע כאן והוא תמוה מאד ואין לומר דלעיל מיירי לענין צלי והכא במליחה דהא מסקינן בגמרא מליח כרותח דצלי ומסקנת ב"י וש"ע כן הוא דהוה כצלי:

אפי' הן חתיכות הראויות להתכבד. הטעם שהחלב שבהן הוא איסור בלוע וא"א באיסור בלוע חתיכה הראויה כו' כמ"ש סי' ק"א:

וי"א דכל מליחה אינה אוסרת כו'. פי' אפילו שומן והוא דעת ראבי"ה בב"י מטעם דאין האיסור עובר בכל אלא נשאר במקומו וקאמר רמ"א דאע"פ שראוי לנו להחמיר ולהצריך ס' לצאת ידי הסוברים דאף במליחה האיסור מתפשט בכלו היינו באיסור שמי ולהקל באינו שמן אלא דאין אנו בקיאין כו':

ואע"פ שיש בזה קצת קולא אם האיסור שמן. פירוש לענין אם יש חלב באותה חתיכה דלפי הסוברים צריך ס' היינו שצריך ס' באותה חתיכה עצמה נגד החלב שבה ואין שאר חתיכות מצטרפות) לבטל חלב שבאותה חתיכה ולפי המנהג אנו מצטרפין גם שאר חתיכות ועוד ישקול אם החלב אינו דבוק לשום חתיכה אלא מונח אצל אחד מהם והיה לנו לומר דאינן מצטרפות ובכל אחת מהם שנגע בה צריך ששים בפני עצמה מ"מ קי"ל דכולן מצטרפות ובלבוש פירוש הקולא הנ"ל לענין שאין אנו מצריכין קליפה כי לדברי האומרים מליחה אוסרת כדי קליפה הקליפה מיהא נאסרת כו' ולא דק בזה דהא האמת אף לפי המנהג צריך קליפה במקום שנגע דאילו במקום שלא נגע ודאי א"צ כלום לדברי הכל דהא אינה אוסרת אלא הקליפה הנוגעת בה:

כגון חלב או ציר. צ"ל דגם דם הוה בכלל זה אע"פ שדם אינו מפעפע כדאיתא בכמה דוכתי מ"מ יש בו לפעמים תערובות ציר ושומן מש"ה מצינו בו בסי' ע' שמליחה אוסרת בדם בס': ואכתוב מסקנת רש"ל בפרק גיד הנשה סי' כ"ח דמה שמצינו שיש חילוק בין בישול למליחה וצלייה ואפייה היינו דוקא לר"א ממי"ץ והנמשכים אחריו שס"ל באלו ג' שאינו נוטל אלא מקום פעפוע וכפי אומד הדעת אבל אנן קי"ל כא"ז בשם ר"י הלבן ומהרא"י אחריהן דדין אלו הג' כבישול וצריך ס' כשאר איסורין וממילא חמץ בפסח במשהו ומ"מ לא אמרינן באלו הג' הוויין כבישול אלא לחומרא דהיינו שצריך ס' נגד החלב ואם הוא דבוק צריך ס' נגד כל החתיכה אבל לא להקל דהיינו שלא להצריך כדי נטילה אפי' ביש ס' אלא מ"מ צריך כדי נטילה מש"ה פסק במצה שנתכפלה קצתה בתנור קודם פסח צריך ס' באותה מצה נגד האיסור וכדי נטילה כמ"ש מהרא"י בת"ה ולא כרמ"א בא"ח שלא הצריך ס' במצה עוד מסיק רש"ל בא"ו שלו ובספרו דלא קי"ל כמ"ש הטור דגם במליח וההיתר שמן והאיסור כחוש דאסור הכל דגם בצלייה הוה דבר זה חדוש דאמרינן מפטם ההיתר לאיסור ועושהו שמן ושום מחבר לא כ"כ מ"מ במליחה ודאי לא מחמרינן כולי האי אלא אמרי' כ"מ שהאיסור אינו יכול לילך ולפעפע אפילו החתיכה שמינה שרי:

ויש חולקין ואומרים דבמליחה אין חילוק כו'. הטעם דבמליחה אין כח באותו שהוא תפל לבטל כח המליחה וכן אין כח במליחה לעשות התפל מליח כי כן דרך המליח דאינו יכולה להתבטל כי אם על ידי הדחה כ"כ סמ"ק ובטור כתוב בפשט זה וז"ל יראה שהוא סובר שחום על ידי מליח אוסר הכל כו' והקשה ב"י הא כתב הרשב"א עצמו של אחר זה שמיירי דוקא בשמן כו' וצריך כל מעיין לחפש בכל כחו להצדיק דברי רבינו הטור מקושיא תמוה כזאת שהעתיק ראשית הדברים ולא סופן וראיתי תיקונים על זה מאי דלא ניחא לי כלל והנראה לע"ד בזה דהטור דקדק מדברי הרשב"א שחילק בין האיסור מלוח למעלה או למטה ש"מ דטעם הדבר שאסור כולו באיסור שומן הוא מפני שההיתר עצמו נעשה כולו רותח ועל ידי זה הוא מקבל טעם איסור שהוא שומן אבל הטור לא מפרש כך אלא אע"פ שההיתר הוא צונן מ"מ השומן שהוא בא מאיסור מלוח הולך ומפעפע בההיתר אע"פ שהוא צונן כי הפעפוע בעצמו רותח ונ"מ בין שני טעמים אלו דאילו לטעם הרשב"א שהוא רותח משמע דאילו בחתיכה אחת שבולעת איסור דאורייתא על ידי מליחה נאסרה כולה כיון שהמליחה של איסור שומן עושה רותח את חתיכת ההיתר ה"ה נמי בכחוש בחתיכה אחת דלא הצריכו שומן אלא מחתיכה לחתיכה דאינה בולעת בכחוש אבל בחתיכה אחת ודאי פולטת מה שבולעת בכל חלקיה כיון שהיא רותחת ועל זה אומר יראה דחום שעל ידי מליחה דלכאורה הוא לשון מיותר הך דחום דהיה לו לומר דעל ידי מליחה אוסר הכל אלא נתכוין למה שכתבתי שמשמע מדברי רשב"א שחמימות המליחה גורמת להרתיח כל החתיכה וממילא נאסרה כולה אפי' בכחוש וא"א הרא"ש לא כתב כן אלא בכחוש אין איסור אלא כדי קליפה אפי' בחתיכה אחת וע"כ כתב הטור אח"כ שפיר וגם מה שחילק כו' כלומר ועוד קשה על מה שחלק בין עילאה לתתאה מצד אחר כן נראה לע"ד ביאור זה ואף אם תמצא באיזה מקום בדברי רשב"א שלא סבירא ליה כמ"ש כאן בהבנת רבינו הטור בדבריו מ"מ ינצל רבינו מקושיא הגדולה שזכרנו שלא עיין ברשב"א רק בתחילת דבריו ולא בסופן שהם תכופין זה לזה:

והוא הדין אם נמלח כו'. בב"י בשם תשובת הרשב"א שמותר למלוח בשר בכלי שמכניסין בו עובדי כוכבים יין לקיום ונתן הרבה טעמים חדא שאין זה מפליט איסור ועוד דלא בלע אלא דבר המסתבך כשמן או ציר כו' עכ"ל ובסי' ע' סעיף ב' כתבתי שרש"ל חולק וסבירא ליה שאין מליחה לכלי כלל להפליט אפי' איסור דאורייתא שנבלע בכלי:

והמחמיר לכתחלה כו'. עיין מה שכתבתי בסי' צ"ה סעיף ו' על זה:

אע"פ שהמלח נ"ט. עיין מה שכתבתי בסי' צ"ח סעיף ד' בדין דעביד לטעמיה ומה שכ' הטור כאן סוף הסי' צריך לשער כאילו היה כל הדם מלח פירוש דלא מהני ששים כל זמן שהטעם נרגש ועל זה אמרו אפי' באלף לא בטיל מידי דנותן טעם דהיינו כל שהוא נותן טעם לאפוקי מדעה ראשונה וכן כתב רמ"א סוף סימן צ"ח:

כבוש. באו"ה כ' דאם נשתהה הבשר בשרייתו מע"ל אף הכלי אסור בדיעבד וצריך ס' נגד כל הכלי אם הוא של עץ או חרס דקי"ל כבוש כמבושל אפילו בכלים ול"ד לחבית דיין נסך דשרי לשום בו שכר לכתחלה דביי"נ הקילו אמנם בשל מתכות אין מצריכין ס' נגדו בדיעבד כי אם שנאסר ע"י רותחין וכן בהיתר ששרוי בכלי של איסור ב"י וכן איסור ששרה בכלי של היתר מע"ל שאסור הכלי עכ"ל והט"ז כתב ע"ז וז"ל ולא אוכל להבין למה יאסר ההיתר בכלי של איסור ב"י דהרי האיסור מחמת כבוש הוא אחר שיעור כבישה שהיא מע"ל דאז נעשה מבושל והרי באותה שעה אינו ב"י וכו' (והגאון המחבר מ"א שמע בשם מ' יעקב מלובלין בשלמא אם הכלי עומד ריקן נפגם הטעם אבל כאן שעומד בו היתר תדיר א"כ כבר התחיל לקבל טעם בשבחו ולאחר מעל"ע נעשה כמבושל ממש ולכן אסור. וכ"כ בה"י סי' ס"ט ור"ס זה ע"ש דלא כאחרונים שכתבו להקל בזה ועי' פר"ח שחולק ג"כ על ט"ז). ולפי הנראה דאין לאסור בדיעבד מה שנשרה היתר בכלי של איסור מע"ל (ובט"ז יש כאן ט"ס ע"ש) אלא לכתחילה כדין נטל"פ גם מ"ש האו"ה לחלק בין כלי עץ וחרס למתכות לא מצינו חילוק זה בשום מקום אלא העיקר בזה דבכל הכלים אין לאסור אותם בדיעבד כנ"ל. והש"ך כתב שמצא בכת"י הרב בגליון או"ה שהרגיש בזה הקושיא וכ' שמיירי שהאיסור קצת בעין ולישנא דבן יומו לא משמע הכי ועוד דהא בכלל ל' כתב קערה מודחת וצ"ע:

מקילין. כתב הש"ך דמדברי הרב בת"ח נראה שכן עיקר באיסור כחוש ואע"ג דאנן לא מחלקינן בין כחוש לשמן היינו במליחה וצליה וכה"ג אבל כולי האי לא נחמיר:

וספק. פי' שאנו רואים שנכבש רק שיש ספק אם נכבש מע"ל והט"ז הניח דין זה בצ"ע ודעתו להתיר בספק ע"ש [ופר"ח דוחה ראייתו ועיקר הדין כרמ"א] (ובנה"כ השיג עליו ודחה ראיותיו ע"ש ועיין בסימן ק"ד בט"ז סק"ג משמע שסותר דבריו שבכאן ע"ש וק"ל):

חומץ. כ' הש"ך צ"ע דבריש סי' ק"ד פסק המחבר דבחומץ צריך גם כן לשרות מע"ל ע"ש ולכך העלה דבאמת חומץ שוה לשאר משקים שלא נאסר עד שישהה מעל"ע (ועיין בא"ח סי' תמ"ז במ"א ס"ק כ"ח שמחלק בין חומץ שכר או של יין ע"ש ופר"ח כתב דחומץ צריך מעל"ע וכ"כ כ"ג וכדעת הש"ך):

לציר. ועי בסי' ס"ט סי"ח וכתב הש"ך מיהו עכ"פ מליח כרותח הוי מיד לאסור כולו ונ"מ דהיכא דנשרה בציר של היתר איסור דרבנן והיתר כחושים ממש דבמליחה אף להר"ב אינו אוסר רק כ"ק ובנכבש כשיעור שיתננו על האש וירתיח אוסר כולו:

ליזהר. כתב הש"ך אפילו הוא דבר שדרכו להדיחו אח"כ דאז מותר להניחו ע"ג איסור צונן כדלעיל סי' צ"א מ"מ הכא יש ליזהר לכתחלה בדבר הזה וכתב עוד ומ"מ יש להחמיר ולאסור בכ"ח בכ"ש אם היס"ב במקום שאין הפסד כ"כ וכן בדבר מאכל יש לקלוף במקום שאין הפסד כ"כ אבל עכ"פ אין לאסור כולו בכ"ש וגם דעת הט"ז להחמיר בכ"ש כל שהיס"ב אם לא בהפסד מרובה ודבר חשוב וא"כ כל החומרות שנזכרו בסימן צ"ד בענין ב"י הוי בכ"ש ג"כ ולא כמ"ש רמ"א שם אם לא בהפסד מרובה ודבר חשוב יש לסמוך אהרמ"א מיהו בדבר זה חולק הט"ז שמשמע מדבריו שאוסר כולו והש"ך כתב שאינו אוסר רק כ"ק (ועיין מ"ש בסימן צ"ד בשם מהרש"ל בדבר שהוא עב כמו חתיכת בשר רותח שדינו ככ"ר ממש ומ"ש שם על זה) וכ' עוד הש"ך דאפילו בעירוי שנפסק הקילוח מבליע מיהא לכ"ע כ"ק ואף על גב דמדברי הרמ"א סי' ס"ח ס"י נראה דאם עירה מכ"ר על התרנגולת למולגה ונפסק הקילוח א"צ אפילו קליפה היינו משום דאינו מפליט ומבליע כא' אבל מ"מ מבליע (וצ"ע דהא בסי' הנ"ל לא משמע כן כלל ע"ש וגם בנה"כ עצמו הקשה מסי' צ"ב ס"ז בהג"ה וכ' שיש לחלק ע"ש) וכ' עוד דבכ"ר שעומד אצל האש אף על פי שאין היס"ב יש להחמיר ולומר דמבליע כ"ק אע"פ דמדברי הפוסקים לא נראה כן עכ"ל:

מונח. כ' בד"מ דוקא אם כבר מונח בכ"ש אבל הניח דבר איסור בקערה של היתר הקערה צריך קליפה וכן אם הניח דבר היתר בקערה של איסור ההיתר צריך קליפה דהוי כמו עירוי:

ראשון. כ' הש"ך דדעת מהרש"ל דבדבר גוש כגון חתיכת בשר או דג או אורז או דוחן דמערין חם מן הקדירה אם היס"ב דינו לעולם ככ"ר ודעתו נוטה ג"כ להסכים עם מהרש"ל ודלא כהרמ"א שכ' בסי' צ"ד כשחותכין בשר שהוא בקערה עם סכין חולבת דאין אוסרים כו' ועי' מזה בר"ס ק"ז מיהו ודאי באורז ודוחן אם הוא צלול ונשפך כרוטב נראה דיש לסמוך אהרמ"א ואולי גם מהרש"ל לא אמר אלא באורז ודוחן שאינם צלולים עכ"ל:

קליפה. כ' הט"ז ה"ה בבשר וחלב הוי כן דהצונן צריך קליפה כ"כ באו"ה ורש"ל כתב נ"ל אם האיסור חם וההיתר קר ומונחים זה אצל זה דאוסר בכולו כמו במליחה ואם ההיתר חם והאיסור קר ומונחים זה אצל זה צריך קליפה ונראה דבמקום שאין הפסד מרובה יש להחמיר כן דהא אף במליחה פסק רמ"א כן בסי' זה ס"ו והש"ך כתב דבשר וגבינה שנגעו זה בזה ואחד מהם צונן שניהם צריכין קליפה ואם האיסור חם ואפילו שניהם חמים מותר ג"כ בקליפה עכ"ל:

גבר. כ' הש"ך דמהרש"ל חולק ע"ז ואין דבריו נראין אלא העיקר כדעת הרמ"א עיין שם:

לערות. משום דההבל עולה מהנר למעלה כן מוכח הטעם מהמרדכי ואו"ה כ' הטעם דתתאה גבר ומחברו בנצוק וכ' בד"מ דהמערה שומן איסור חם לתוך שומן היתר קר אוסר לפי שמתוך החמימות נמס כולו והוכיח זה מדין עכבר שנפל לשומן לעיל סימן ק"ד דאסור אפילו נמצא העכבר בשולי הכלי עכ"ל הט"ז:

נטילה. כ' הש"ך היינו לעיקר דינא אבל לפי המנהג דעת הר"ב דבמקום שאין הפסד קצת אף בכה"ג יש להצריך ס' אפילו במליחה וכ"ש בצלי מיהו דוקא בירך שצלאו עם שומן הגיד דאסור מדרבנן כדלעיל סימן ס"ה ס"ט וסי' ק' אבל גופו של גיד אינו אלא כעץ בעלמא:

שמינה. כ' הט"ז וז"ל כ' ב"י שזה נלמד מסי' ק"ח לענין ריחא מילתא דאפילו ההיתר שמן אסור והטעם דההיתר אזיל ומפטם לאיסור וחוזר ונותן ריח לההיתר וקשה לי דהא קי"ל דאין הנאסר יכול לאסור אלא במקום שהאיסור עצמו יכול לילך שם וראיתי מתרצים דכאן מיירי דהאיסור אסור מחמת עצמו אבל לקמן מיירי מאיסור בלוע וזה אינו נכון כלל לחלק דאף באיסור מחמת עצמו והוא כחוש אין לו כח לאסור יותר מכדי נטילה אלא ודאי דבר זה אין לו יסוד ועיקר כלל וכתב מהרש"ל דחתיכה שיש בה דם של עצמה מקרי ג"כ נאסרה מחמת בלוע ולא איסור מחמת עצמה:

מקום. שבאותו מקום נחשב האיסור טפי כאלו הוא בעין ועי' בסי' צ"ד ס"ז וכתב הש"ך דמהרש"ל פסק דבכחוש יש להצריך קליפה במליחה ונטילה בצלי אף בדאיכא ס' אבל בשמן יפה כתב מהרא"י דהמחמיר הוי כסיל בחושך הולך ודעת הפוסקים הקדמונים המפורסמים כהמחבר דאף שיש בו ששים צריך נט"מ אף בשמן:

דשייך. וכ' בד"מ דציר נבלה או כה"ג נמי מפעפע דומיא דחלב וכ' הש"ך דנתבאר בכמה דוכתי דדם לא שייך בו שמנונית מיהו בס"ט יתבאר דנוהגים לשער במליחה בס' אפילו בכחוש לגמרי א"כ ה"ה בצלי דצליה ומליחה שוין והא דסתם הר"ב כאן דאיסור כחוש לגמרי אינו אוסר רק כ"נ היינו באיסור דרבנן:

בחלב. כתב הט"ז דרש"ל הקשה דהא קי"ל אין איסור בלוע הולך בלא רוטב אפילו בב"ח וראיה מטיפת חלב שנפלה על בשר בסימן צ"ב דכשנאסרה אותה חתיכה בלא ניער וכיסה אינה אוסרת אחרות שנגעו חמין זו בזו אם לא שנפרש מ"ש כאן בב"ח היינו בשר חם שנגע בגבינה שזה חשיב איסור מחמת עצמו עכ"ל פי' שהבשר יהא אסור מחמת זה והש"ך כ' דאין תירוץ זה עיקר אלא נ"ל דס"ל להרב דאע"ג דקי"ל חם בחם בלא רוטב אוסר כולו היינו מטעם שאין אנו בקיאין בין כחוש לשמן אבל מ"מ מה שאינו גוף האיסור רק ע"י בליעה לא חמיר כ"כ ואוקמוה אדינא דאינו אוסר כשאינו מפעפע וחלב איסור כחוש מיקרי ואינו מפעפע וכתב עוד שמצא באו"ש מהרש"ל שנדפס בלובלין בדף ל"ג כ' שם הג"ה ממהרש"ל שהביא אדרבה ראיה מפכ"ה דגבי בב"ח אוסרת חתיכה לחברתה בלאו רוטב וכ' שם שכן פסק מורו ורבו הגאון וע"ש עכ"ל:

יחד. ואפילו קליפה א"צ ט"ז וכתב הש"ך אפילו החתיכה שנבלע בה האיסור שמן ושומן שבה מפעפע לפי שאין השומן שבה מוליך עמו האיסור אלא למקום שהאיסור עצמו יכול לילך שם בטבעו והך דלעיל ס"ה אפילו חתיכת האיסור כחוש וחתיכת ההיתר שנצלה עמה שמן האיסור מפעפע בכולה לא קשיא דהיכא דהאיסור אסור מחמת עצמו מאחר דבלא"ה בע"כ פולט רוטב של איסור ובלא"ה אוסר כדי נטילה הלכך אם ההיתר אצלו שמן מחזיק פליטתו ומבליע בכולו משא"כ הכא שאין החתיכה אסורה מחמת עצמה אלא שבלעה איסור וכתב באו"ה דמליחה שוה לצלי בזה ומוכח בת"ח דדם לא חשיב איסור מפעפע לענין זה ונהי דקי"ל בכל דוכתי גם בדם לשער בס' מטעם דלא מחלקינן בין כחוש לשמן כמ"ש הר"ב בס"ט מ"מ היכא דהחתיכה בלועה מדם אינה אוסרת שאר החתיכות ע"י מליחה וצליה אבל בשר שלא נמלח עדיין ויש בו דם של עצמו פשוט הוא בש"ס וכל הפוסקים שאוסר במליחה וצלייה עכ"ל:

הדברים. כתב הט"ז משמע דחלב אינו מפעפע ולעיל סי' פ"ז ס"י מוכח דאמרינן דהחלב נקרא איסור שהוא מפעפע והש"ך כ' בתחתונה חמה וכו' משמע הא אם התחתונה צוננת אפילו קליפה לא בעי ואע"ג דקי"ל חם לתוך צונן קולף היינו משום דא"א דלא בלע פורתא מקמי דמוקיר ליה והיינו דוקא מגוף הדבר שאצלו בולע מיד ממנו מעט מקמי דמוקיר ליה כיון שנוגע בו אבל אינו יוצא מחתיכה לחתיכה מקמי דמוקיר ליה:

כלי. הטעם איתא בט"ז דדוקא מאכל שיש לו מה לפלוט מגופו אז הבליעה אינה הולכת בלא רוטב אבל כלי שאין בה פליטה מגופה אז יוצא שפיר מה שבלע ולפ"ז פשוט דכלי לא נאסר ממאכל שבלוע בו איסור שאינו מפעפע כגון כבד או בשר שנמלח בכשא"מ דזה אינו מפעפע וכ' הש"ך ונראה דדוקא מאכל של היתר אבל אין כלי אוסר כלי בלא רוטב כמ"ש הרב ס"ס צ"ב וצ"ג וכתב מהרש"ל אבל תבשיל כגון אורז או דגים שנבלע בהם בשר או חלב אם תחב בהם כף של בשר או חלב ב"י שפיר אוסר בלוע את המאכל וחשוב המאכל כאילו הוא כולו בשר או חלב ונאסר עם הכף ומ"ש רמ"א דכלי אוסרת היתר וכו' פשוט הוא דאינו אוסר רק כ"ק בלא רוטב מיהו באיסור שמן שנבלע בכלי אפשר דאפילו ביבש לגמרי אוסר בס' ואף על גב דלא מפלגינן בין כחוש לשמן היינו בגוף הדבר אבל מה שנאסר על ידי בליעה לא ומ"מ צ"ע לדינא:

נתבשל. כתב הש"ך משמע דאפילו לא נמלח ונצלה תחלה מ"מ הוי איסור דבוק וצריך ס' נגד כל הכוליא ולא אמרינן דהקרום מפסיק לענין דאינו ממהר לבלוע טפי משאר החתיכות וכתב בד"מ דאם בשלו הכוליא בקרום שעליה בלא החלב שצריך ס' נגד כל החתיכה ולעיל סי' ס"ד ס"ב כתב רמ"א לענין מליחה דבכל הקרומות א"צ אלא קליפה במקום הפסד קצת:

מלחו. ע"ל סימן צ"א ס"ה דשם נתבאר שיעור מליחתו:

נטילת. כתב הש"ך ואף על גב דקי"ל אפילו בציר אף בכחוש ממש לשער בס' מ"מ שאני שומנו של גיד דאינו אלא מדרבנן מקילינן ביה מיהו היינו לענין עיקר דינא אבל לחוש להמנהג כתב הר"ב סימן ס"ד ס"ך דבמקום שאין הפסד קצת יש להצריך ס' והט"ז כתב דהמחבר אזיל לטעמיה שכתב בס"ה שחלב כחוש אינו מפעפע וא"צ ס' לבטלו:

הגיד. כתב הש"ך דה"ל למימר רבותא טפי אפילו בכחוש לגמרי כדלעיל סס"ה בצלי וכו' ומ"מ נראה דאף הט"ו לא אמרו אלא בשניהם מלוחים אבל לא כשהיה האיסור מלוח וההיתר תפל דכיון שהוא תפל אין בו כח לפטם האיסור:

עצמה. פי' הט"ז שהחלב נגע בכל א' מהן ואין בכל א' ס' נגד החלב אסור דשמא בלע הרבה ואין לו שותפות לבטל ונמשך מזה ג"כ קולא דהיינו אם בבירור לא נגע החלב רק בא' מהן אז האחרות מותרות אבל תימה על הש"ע דלעיל ס"ז פסק שאם בלעה מן הדברים המפעפעין בטבען כגון שומן אוסרת חברתה אפילו בלא רוטב וכאן פסק שבליעת החלב אינו יוצא בלא רוטב וא"ל דלעיל מיירי בצלי והכא במליחה דהא מסקינן בש"ס מליח כרותח דצלי ומסקנת ב"י וש"ע כן הוא דהוי כצלי עכ"ל [ועיין פר"ח מה שתירץ] (ועי' בנה"כ שמתרץ קושיא זו):

להתכבד. הטעם כיון דאין האיסור מחמת עצמה וכתב הש"ך וע"כ מיירי שיש בכל הג' לבטל החלב גופיה דאל"ה אינו בטל ברוב דשמא יבשלם ויתן טעם וע"ל סימן ק"ט והנה הש"ך הניח דברי המחבר בצ"ע לפי מאי דס"ל דלא אמרינן חנ"נ בשאר איסורים וקצרתי בכאן לפי שאין נפקותא לדינא לדידן דקי"ל בכל האיסורים חנ"נ:

מליחה. פי' אפילו בחלב ממש והנה מן הראוי עכ"פ שלא להחמיר רק בשמן ולא בכחוש אלא לפי שאין אנו בקיאין וכו':

קולא. כתבו הט"ז וש"ך כלומר דבאין האיסור דבק בחתיכה אז הכל מצטרף לבטל החלב אע"פ שאינו נוגע בכולן כמו בבישול וגם לענין אם יש חלב באותה חתיכה דלפי הסוברים שצריך ס' היינו שצריך ס' באותה חתיכה עצמה נגד החלב שבה ואין שאר חתיכות מצטרפות לבטל חלב שבאותה חתיכה ולפי המנהג אנו מצטרפין גם שאר החתיכות ודלא כלבוש שפי' דהקולא היא לענין שא"צ קליפה ולא דק בזה דהא באמת אף לפי המנהג צריך קליפה במקום שנגע ומוכח בת"ח דאפי' אין החתיכות נוגעים בחלב רק שנוגעים בחתיכה שנוגע בחלב הכל מצטרף אם אין האיסור דבוק כמו בבישול:

ציר. כתב הט"ז דגם דם בכלל זה אע"פ שדם אינו מפעפע מ"מ יש בו לפעמים תערובת ציר ושומן ומש"ה קי"ל בסימן ע' שמליחה אוסרת בדם בס':

בפסח. כתב הש"ך מיהו בא"ח סי' תס"ז סי"ד כ' הרב דיש לאסור אותה חתיכה כולה שנמצא עליה חטה בפסח ולהתיר האחרות ע"י קליפה וכתב בט"ז דמסקנת מהרש"ל דאין חילוק בין מליח וצליה ואפייה ודינם כבישול לאסור בס' וחמץ בפסח במשהו ומ"מ לא אמרינן בהני ג' דהוי כבישול אלא לחומרא דהיינו שצריך ס' נגד החלב ואם הוא דבוק צריך ס' נגד כל החתיכה אבל לא להקל דהיינו שלא להצריך כדי נטילה אפי' ביש ס' אלא מ"מ צריך כ"נ ומש"ה פסק במצה שנתכפלה קצתה בתנור קודם פסח שצריך ס' באותה מצה נגד האיסור וכדי נטילה ולא כרמ"א בא"ח שלא הצריך ס' במצה עוד מסיק מהרש"ל דלא קי"ל כמ"ש הטור דגם במליחה אם ההיתר שמן והאיסור כחוש דאסור הכל דגם בצלי הוא דבר חידוש ושום מחבר לא כ"כ מ"מ במליחה ודאי לא מחמרינן כולי האי אלא אמרינן כ"מ שהאיסור אינו יכול לילך ולפעפע אפי' החתיכה שמינה שרי עכ"ל:

חילוק. הטעם כתבו הפוסקים דדוקא ברתיחת האור יש חילוק דמחמת האור אותו שהוא גובר מרתיח את חבירו כי כן הוא דרך תולדות האור אבל מחמת מליחה אינו כן שאין בו כח כ"כ:

אסור. כב"י בשם תשובת הרשב"א שמותר למלוח בשר בכלי שמכניסין העובדי כוכבים יין לקיום משום שאין זה מפליט איסור ועוד דלא בלע אלא דבר המסתבך כשמן וציר וכו' ובסימן ע' ס"ב כתבתי בשם רש"ל דס"ל שאין מליחה לכלי כלל להפליט אפילו איסור דאורייתא שנבלע בכלי עכ"ל הט"ז:

בחלב. הטעם איתא בש"ך דאין מליחה לכלים אבל משום דהוי נ"ט בר נ"ט לא שרי' דחורפיה דמלח ותבלין משוי ליה כאילו הוא בעין וע"ל סי' צ"א וצ"ה:

יבשים. כלומר דמותר לכתחלה להניחם בכלי של איסור מאחר דהם יבשים אבל בדיעבד אפי' הוא לח מותר הטעם דאין מליחה לכלים גם מן הסתם אמרינן שהיה נקי ש"ך וע"ל ר"ס צ"ה ובסעיף ו' שם:

המלח. ולא סגי בס' נגד הדם הבלוע בו דלא ידעינן כמה דמא בלע ש"ך וע"ל סי' צ"ח. סעיף ד'. (בתשו' הרמ"ע סי' כ"ז נשאל על המלח שמעמידין אותה בדם נבלה עיין פר"ח שהביאו ומפלפל בדבריו):

איסור שנשרה כו'. ממ"ש בפ"ג דפסחים (מ"ד ב') ובפ"ו דנזיר מאי חידושיה כו' דאי תרו ליה כולי יומא [ופי' הר"מ מעל"ע דא"א לומר יום ממש דיש יום ארוך ויש יום קצר ונתת דבריך לשיעורים] משמע דשאר איסורין אסור מדאורייתא בנשרה מעל"ע רא"ש בפ"ב ופ"ה דע"ז:

בצונן. ר"ל אפי' בכ"ד דלא כרש"י שכ' דלא מקרי כבוש אלא בחומץ וראיה ממ"ש ספ"ז דשביעית וורד חדש כו' ובפ"ה דע"ז (ס"ח ב') ההוא עכברא כו' וכמ"ש תוס' שם ד"ה ההוא כו': (ליקוט) איסור כו'. דלא כרש"י שכתב כבוש דוקא בחומץ דהא תנן וורד חדש כו'. מרדכי רפ"ב די"ט (ע"כ): (ליקוט) איסור כו'. דלא כרש"י שכ' דוקא בחומץ וכן פי' בכ"מ כבוש בחומץ וליתא דבמתני' ספ"ב דע"ז ל"ט ב' וכבשין שאין דרכן כו' וכן במתני' ל"ו ב' וכבשין שדרכן כו' ואמר בגמ' ל"ח ב' אבל בידוע כו' (ע"כ):

כבוש והרי כו'. פ' כ"צ (ע"ו א') ופג"ה ופכ"ה:

ונאסר כולו. כ"מ בפ' ג"ה צ"ז ב' מאי דעתיך כו' וכ"ת מאי כו':

אבל פחות כו'. כמ"ש פכ"צ (שם) ופכ"ה (ק"ז ב'):

וכל מקום דאמרינן כו' כמו מבושל כמ"ש בפ' כ"ה ק"ח טיפת חלב כו' ועתוס' שם ד"ה טיפת כו':

ויש מקילין. דלא אמרינן כבוש כמבושל אלא מה שהוא כבוש:

וספק כו'. ממ"ש דאי תרי ליה כו' כנ"ל מכלל דאסור בשאר איסורים מן התורה אבל בבב"ח מותר מן התורה וכמ"ש בחולין ק"ח א' דרך בישול כו' וז"ש רק כו' ומ"מ מדרבנן אסור מדאמרינן (שם במתני' קט"ז) המעמיד בעור קיבת כו':

ואם הוא כו'. כ"כ הרא"ש בפ' כ"ה סוף סי' מ"ט בציר וטעמו כיון שהוא כמבושל משערינן בשיעור בישול וכמ"ש הגאונים דשיעור מליח כשיעור צליה ממ"ש (חולין צ"ז ב') מליח כרותח דצלי. ולמד ב"י דה"ה לחומץ [וכמ"ש בפ"א דמעשר ובפ"ג דשבת רי"א כו' חומץ וציר אלמא כי הדדי נינהו] אבל הרא"ש בפ"ה דע"ז סי"א כ' דחומץ ג"כ בעינן מעל"ע ודוקא ציר כ' כן משום דמלח שבתוכו מרתיח כמ"ש מליח כרותח ובירושלמי פ"א דמעשר הלכה ו' ע"ד דר"י מלח כציר יין כחומץ אלמא אף לר"י חומץ כיין ויין ע"כ מעל"ע בעינן: (ליקוט) ואם הוא כו'. עמש"ל סי' קל"ה סי"ב בהג"ה (בס"ק מ"ב) שאף בהכשירו ס"ל לרשב"א כן ולמד ממ"ש בע"ז ל"ג ב' השתא ציר כו' אבל אין דעת הרא"ש שם כן (ע"כ):

ובפחות כו' כ"כ הרא"ש בפ' כ"ה שם ור"ל מדין מליח כרותח דצלי וא"צ אלא קליפה כמש"ל בס"ט. וזה ודאי אף לדעת הש"ע לא קאי אלא אציר ומשמע אפילו מיד אבל דעת הר"ן דאין נקרא מליח אלא בששהא שיעור מליחה כמ"ש בסי' צ"א ס"ה:

וע"ל כו'. ששם סוף הסימן כ' מיהו מה שבתוך הציר כו' ועמש"ש:

חום כו'. כמ"ש בפ"ג דשבת (מ"ב) האלפס כו אבל כו' ובגמ' שם דבכלי ראשון בשלה כו'. ושם בד"א באמבטי אבל בכוס כו' ושם (מ' ב') טול בכלי שני ותן וברפ"ח דחולין ק"ד ב' ס"ס כלי שני הוא כו' אלא כו':

וי"א שגם כו'. וכ"מ בירושלמי פ"ג דשבת ופ"א דמעשר הלכה ו' עד היכן ר"י בר פזי ר' סימון בשם ריב"ח עד כדי שיהא נתון ידו לתוכה והיא נכוית הכל מודים בכלי שני שהוא מותר מה בין כ"ר מה בין כ"ש אר"י בר בון כאן היד שולטת וכאן אין היד שולטת א"ר יונה כאן וכאן אין היד שולטת אלא עשו הרחקה לכ"ר (עמ"ש בא"ח סי' שי"ח ס"ט) ולא עשו הרחקה לכ"ש א"ר מנא הדין פינכא דאורזייא מסייע לאבא ההין פינכא דגרוסא מסייע לאבא דאת מפני ליה מאתר לאתר ועד כדין הוא רתח. ר"ל קערה של אורז ושל גריסין שהוא כ"ש והוא רותח והוא מסייע לר' יונה שיד סולדת בכלי שני ואפ"ה אינו מבשל. מהו ליתן תבלין מלמטן ולערות עליהן מלמעלן ר' יונה אמר אסור עירוי ככ"ר הוא חיליה דר' יונה מן הדא אחד שבישל ואחד שעירה לתוכו רותח א"ר יוסי תמן כלי חרס בולע תבלין אינן מתבשלין. ר"ל לעולם עירוי ככ"ש ותמן האיסור משום בלוע וכלי חרס בולע אף בכ"ש מה שא"כ לענין שבת שהאיסור משום בישול התיב ר"י בר בון והתני אף בכלי נחשת כן אית לך מימר כלי נחושת בולע. ר"ל דכלי נחשת ודאי אף אין בולע בכ"ש אלא ש"מ דעירוי ככ"ר. מהו לערות עם הקילוח. ר"ל והואיל והקילוח ארוך מצטנן א"ר חנינא בריה דר' הלל מחלוקת ר' יונה ור' יוסי ר"ל תלוי ג"כ במחלוקת הנ"ל. ר' יצחק בר נפחא בעא קומי ר' מנא עשה כן בשבת חייב משום מבשל עשה כן בבב"ח חייב משום מבשל ר"ל בעירוי א"ל כיי דא"ר זעירא איזו חלוט ברור כל שהאור מהלך תחתיו וכא איזו תבשיל ברור כל שהאור מהלך תחתיו ור"ל אבל עירוי אע"ג שהוא ככ"ר אינו אלא שמבליע ומפליט כמ"ש בזבחים צ"ה ב' בלוע בלא בישול כו'. משמע מכל זה שכלי שני אף אין מבליע וגם מוכח מירושלמי הנ"ל דאף כ"ר דוקא שהיד סולדת בו וכן אמרו בפ"ג דשבת (מ' ב') א' מים וא' שמן כו' ועתוס' שם וז"ש שהיד כו' ואמר ואוסר כולו כנ"ל מהא דטיפת חלב כו' ואמר כלי ראשון ר"ל אפילו אינה על האור כמ"ש בשבת שם האלפס כו' (מ"ב) המיחם שפינהו כו' (מ"א) וכמה מקומות שם ואע"ג שבירושלמי הנ"ל אמרו כל שהאור מהלך תחתיו ר"ל בכלי שהיה האור מהלך תחתיו (דלא כהרמב"ן בסוף ע"ז שנדחק בפ' הירושלמי) וכן בחולין ק"ד ב' שמא יעלה באלפס ראשון: (ליקוט) וי"א כו'. וראיות הרשב"א ממליחה דבולע כ"ק אין ראיה דשאני מליח שהוא כרותח דצלי וס"ד דאפי' כרותח דמבושל לאסור כולו כמ"ש צ"ז ב' וראייתו ממ"ש ח' ב' לא ליסחוף כפלא כו' ההם ה"פ שמא ישאר החלב עליו וימלח או יצלה עמו וראייתו ממ"ש (שם) בסכין ש"נ דקולף שאני שם אגב דוחקא דסכינא דבולע כ"ק אף בכלי שני לד"ה וכמ"ש בסי' צ"ד ס"ז בהג"ה וכמש"ש אף למ"ד צונן כו' (ע"כ):

וי"א כו'. ממ"ש בפ' כ"ה קי"א ב' קערה שמלח בה כו' ובפ"ז דשבת (ע"ה ב') האי מאן דמלח בישרא כו' ואילו משום מבשל לכ"ע פטור אלמא אע"ג דאין מבשל מבליע ובסוף ע"ז הלוקח כלי תשמיש כו' שנשתמש בהן בחמין ומשמע אף בכלי שני ועבה"ג (עוד ב' ראיות): (ליקוט) וי"א דמ"מ כו'. וירושלמי הנ"ל פי' הרמב"ן ות"ה דמה שלמד מקדשים מדהצריכה תורה מריקה ושטיפה ולא סגי לה בהגעלה דכ"ש אלמא בלע טובא ככלי ראשון אבל בולע הוא אפילו כ"ש ואפילו כלי נחשת וצריך הגעלה וכ"כ בא"ח סי' תנ"א ס"ו (ע"כ):

כדי קליפה. כמו חום בה"ש דאמרינן בפ"א (ח' ב') דקולף וכמו מליחה ואף בעירוי אינו אוסר רק כ"ק כמ"ש תוס' (בשבת מ"ב כ' וש"מ) מהא דפ' כ"צ (ע"ו א') חם לתוך צונן כו':

הכל אסור. יתבאר בס"ד אימתי ומ"ש הכל אסור כ"ה בגמ' שם חם לתוך צונן קולף מכלל דבזה כולו אסור:

וכ"ז כו'. ג"כ ומהרש"ל כתב דבדבר גוש אין חילוק בין כ"ר לכ"ש ועתוס' דשבת מ"ם ב' ד"ה וש"מ כו' וי"ל כו' משא"כ בדבר גוש וראייתו מדגים שעלו בקערה ובד"מ חלק עליו וכ' דדגים שעלו בקערה הוי כמו חם לתוך צונן כיון שלא היו עדיין בכ"ש משא"כ בשהיה כבר בכ"ש וראיה ממ"ש בר"פ כ"ה סוף סוף כלי שני הוא כו' ושם בשר וגבינה הוא: (ליקוט) וכ"ז כו'. אע"ג שהוא דבר גוש דלא כרש"ל וראיה ממ"ש בספ"א דמעשרות ונותן לחמיטה ופי' הר"ש עוגה חמה שמוציאה מהתנור כו' וחשיב לה כלי שני כמו תמחוי ע"ש (ע"כ):

ואם הניחם כו' אם כו'. שלא כדעת הסמ"ק שכ בסי' ר"ה ותימא שאמרו בזבחים צ"ז א' חתיכה שנגע בחתיכה כו' ושמא י"ל דהתם מיירי בזה בצד זה [וכ"כ המרדכי סי' תתשס"ג] וכ"כ השואל להרשב"א בפי' רס"ד אבל הרשב"א השיב לו דאין חילוק דמ"ש וראיה מפ' כ"ה קי"ב ב' בעובדא דרב מרי דלא שאלו אם היו זה ע"ג זה או אצל זה ומשמע דכולה אסר ליה מדלא מפרש כ"ק והוא כשיטתו לקמן בסי"א וההיא דזבחים בצלי כחוש כמ"ש בס"ד:

ואם הא' כו' כמו חם לתוך צונן כיון דלא שייך תתאה גבר:

איסור כו'. כמ"ש בפ' כ"צ שם תנן נטף מרוטבו כו' ועתוס' דחולין קי"א ב' ד"ה הלכתא כו'. וכ"ז באיסור שמן לדעת הש"ע ולשיטתו בכ"ע אסור וזה שסתם:

אסור לערות כו'. כמ"ש בפ"ה דמכשירין המערה כו' מצונן להם ממא וה"ה לענין איסור ובפ' מהרא"י סי' ק"ג סתר דבריו ואמר דוקא גבי טומאה וכן לענין יי"נ דתליא בנגיעה משא"כ בשאר איסורים והרי אף בכלי מתכת דחם מקצתו כו' ואפ"ה מתירין כמש"ל בסי' צ"ד וז"ש ובדיעבד כו':

בד"א כו' כמ"ש בפ' ג"ה (צ"ו ב') ל"ש אלא שנתבשל כו' וז"ש לפיכך ירך כו':

כדי נטילה. כמ"ש בפ' כ"צ נטף מרוטבו על החרס ובחרס רותחת כמ"ש בגמ'. שם:

שהוא כעובי כו'. כן כתב הרא"ש שם:

או חתיכת כו'. מהא דזבחים הנ"ל וז"ש וכן מן כו' וכמ"ש במתני' שם:

וכן אם נפל כו'. דכל שהוא בלא רוטב אינו מפעפע והוא כצלי וכמש"ש ק"ח ב' אילימא לא ניער כלל כו' ואותה חתיכה אסורה משום דחלב מפעפע דאוסר אף בצלי כמ"ש בס"ה וכמ"ש תוס' שם א' ד"ה טיפת וע"ל ס"ז מש"ש:

לרש"י כו'. עתוס' שם צ"ו ב' ד"ה אם כו':

או אפילו כו'. כמ"ש שם ק"ח ק"ט ע"ש:

בד"א כו'. כמ"ש בפ' ג"ה צ"ו ב' איני והא אר"ה כו':

גדי שמן. כמ"ש שם (צ"ז א') ההוא כחוש הוה וכמ"ש למטה:

אם אין כו' עתוס' שם ד"ה ההוא. ועי"ל כו' ואף תירוץ הראשון מודה בזה וכמ"ש שם ק"ח א' טיפת חלב כו' אלמא אם אין בנ"ט מותר כולה ודלא כרא"ה:

אע"פ שאין כו'. כתי' ר"ת בתוס' הנ"ל צ"ז א': (ליקוט) אע"פ שאין בו ס' כו' שהחלב של כו'. כפי' ראשון בתוס' שם ד"ה ההוא כו' דעל תירוץ האחרון קשה דמסוגיא דגמ' משמע דשמואל מודה בזה ולשמואל הא סבר מין במינו במשהו ושם ב' בהנהו אטמתא כו' בשומנו של גיד ע"כ לא היה ס' מדרצו לאסרו ואפילו הכי התירו משום כרותח דצלי הוא. ת"ה (ע"כ):

ואפילו חתיכת כו'. עבה"ג ואף לוי ל"פ אלא משום דס"ל ריחא לאו מילתא היא:

וכ"ד כו'. עתוס' שם ד"ה שאני והא דאמרינן כו'. אבל הרשב"א כתב דרוטב מפעפע אלא דאעפ"כ מקום נפילתה אסור ושם בשאין בנ"ט איירי אבל מדברי תוס' הנ"ל לא משמע כן וכ"ד הרמב"ם וסה"ת וש"פ:

וכל מבושל כו'. כמ"ש בזבחים צ"ז א' חתיכה שנגע בחתיכה ורקיק כו' ובלא רוטב מיירי ודבר שמפעפע אוסר בכולו כמו בצלי מההוא דטיפת חלב כנ"ל:

ואפילו אי איכא כו'. ר"ל אף להחולקין על הרשב"א מ"מ חיישינן שמא אינו מפעפע ד"מ:

אבל באיסור כו'. דלא שייך בו בקיאות:

דבר כו'. כנ"ל ס"ג:

ואם נפל כו' אם כו'. כמ"ש במתניתין דטיפת חלב.

או בב"ח. כל סעיף זה הוא מדברי הרשב"א ור"ל בשר הנוגע בגבינה אבל בשר שבלוע מחלב הוי כשאר דבר הבלוע שאינו אוסר וכמ"ש תוס' ק"ח א' ד"ה טיפת כו' מהא דאמרינן בגמ' שם אילימא לא ניער כו' וכ"כ המ"מ פ"ט הלכה ח' בשם הרשב"א להדיא וז"ל עוד כ' ולד"ה לא ניער כלל אין שאר החתיכות נאסרות אע"פ שאין כו' וכ"ש לכל שאר איסורין שחתיכה שנאסרה מחמת שקבלה טעם ממקום אחר אינה אוסרת חברותיה בנגיעה אפילו כולן חמות ואפילו נצלו כאחד ונגעו זו בזו בשעת צלייה שהבלוע אינו יוצא מחתיכה לחתיכה בלא רוטב וזה דעת הרשב"א ז"ל והוא כתב שאם בלעה חלב או שומן איסור המפעפע שאף היא פולטתו חם בהם בלא רוטב אבל בב"ח אינו מפעפע. ר"ל מחתיכה לחתיכה והאחרונים שגו בזה בכמה דברים:

אבל אם אין כו'. כנ"ל מההוא דטיפת חלב כמ"ש המ"מ ותוס' הנ"ל וכ"כ תוס' צ"ו ב' ד"ה אפי'. דלא אמרינן חתיכה עצמת נ"נ אלא כו' וז"ש אפילו אם נצלו כו' כמ"ש שם אבל נצלה כו' ופי' תוס' דכדי קליפה נאסרת ואפ"ה אינו חוזר ואוסר:

בד"א כו' אבל כו'. כן דעת הרשב"א וטור אבל תוס' ק"ח א' כתבו דטיפת חלב אע"פ שהיא מפעפע אינו יוצא מחתיכה לחתיכה בלא רוטב ממ"ש שם אילימא כו' כנ"ל וכ"כ במרדכי סי' תתשכ"ז וסי' תתשנ"ד וסי' תתשנ"ט וסי' תתשס"ב וכ"כ בהג"ה בסי' צ"ב ס"ב וכ"כ המ"מ כנ"ל אלא שדעת הרשב"א לחלק דוקא חלב אינו מפעפע רק באותה חתיכה אבל חלב או שומן מפעפע אפילו מחתיכה לחתיכה וכמ"ש המ"מ בשמו כנ"ל אבל המרדכי בשם מהר"מ כ' בס"פ ג"ה דה"ה לחלב והוכיח מטיפת חלב כנ"ל וכ"כ בש"ע ס"ט דאין חלב כו' וכ"כ מרדכי בשם סה"ת שלכך פרש"י שם צ"ה א' ד"ה בדיקולא קלחת ולא פי' סל משום דביבש אינו מפעפע מחתיכה לחתיכה מהא דטיפת חלב ולא הוה משער בכולה אבל הרשב"א מפרש סל כמ"ש תוס' שם בשם הערוך מהא דפ"א דסנהדרין היא ניימא כו' וכן בפ"ב דב"ב (כ"ב א' וערש"י שם ד"ה דיקולאי כו' וי"מ כו'. ורבינו העתיק דברי המרדכי ע"ש) הנהו דיקולאי וע"כ צ"ל שמפעפע בכולן אבל רש"י פי' מלשון דיקולא דמיא בספ"ב דפסחים וכמ"ש תוס' שם ועתוס' שם ק' א' ד"ה בשקדם ור' אפרים ע"ה היה מביא כו' ואפי' אם נאמר כו':

בין בנוגעת. כשיטתו כמ"ש בס"ג בהג"ה:

או כו'. כאן כתב דוקא זה ע"ג זה כמ"ש בהג"ה הנ"ל:

אבל כלי כו' ממה דפליגי קי"א ב' בדגים שעלו בקערה:

כוליא כו'. עתוס' שם ד"ה כוליא כו' ונראה כו': (ליקוט) כוליא כו'. עתוס' שם ד"ה כוליא כו' וא"ת כו' (וי"ל כו') ואף דלא קי"ל כהאי תי' דהוא כתי' הד"מ שם ד"ה שאני ולא קי"ל כן כמ"ש בס"ט וש"מ י"ל דלובן כוליא אינו מפעפע כתי' הראשון שם בשומן הגיד ותוס' תי' לפי תי' השני ועס"ט בהג"ה וסי' ס"ד ס"כ בהג"ה דכל כו' וכן הלובן (ע"כ):

ויש אוסרים כו'. כ"כ בפ' מהרא"י סי' צ"ה ע"פ הסמ"ק דבסמ"ק סי' ר"ד צ"ה א' בהג"ה כתב מיהו אין נראה להתיר אפילו בגדי כחוש אא"כ יש בו ס' כתי' השני דתוס' שם ד"ה ההוא וראיה דחלב מפעפע בכל החתיכה כמ"ש בטיפת חלב כ"ש חלב אפילו כחוש ועוד בר מן דין דההוא שינוייא דכחוש הוה וכן שינוייא דכוליא בחלבה הוה לא קאי אלא כילכית כו' דאותו תירוץ בא לסתור כל הראשונים ובשתיהן אוסר בששים וכה"ג איכא בש"ס היכא דמשני תלתא שינויי האחרון בא לסתור הראשונים עכ"ל ועוד דלמא מפחית הקרום כמ"ש בפ"ק דחולין (ט' א') והנה הרב לא ס"ל כסמ"ק וכמ"ש בס"ו בהג"ה וי"א דא"א בקיאין כו' ודוקא כו' וגם סברא דמיפחית אינו כלום כמ"ש בחולין שם דוקא עילאה חיישינן למיפחית ומ"ש הרב וכן נוהגין היינו משום דא"א בקיאין ומשערינן בכל חלב בס' כנ"ל:

ואם נתבשל כו'. כשיטתו דבאיסור דבוק אמרינן חנ"נ:

וה"ה בקרום כו'. שם בפסקי מהרא"י ולמד מכוליא כנ"ל ע"ש:

מליח שאינו כו'. בפ' כיצד צולין (פסחים ע"ו א') ופכ"ה:

דינו כו'. שם ושם ופ' ג"ה:

כדי קליפה. שם כרותח דצלי וכדעת הרשב"א דאף בצלי סגי בקליפה כמ"ש בפ' כ"צ נגע בחרסו כו' סכו בשמן תרומה כו' ושם חם לתוך צונן קולף ושם ובפ' כ"ה אבל צלי בעי קליפה וכפי' הרשב"א והר"ן בצלי רותח וכמ"ש בש"ע בסי' צ"א ס"ז ובפ"א דחולין (ח' ב') למ"ד בה"ש רותח קולף ובפ' כ"ה (ק"ז ב') נהי דקליפה לא בעי כו' ומ"ש בפ' כ"צ נטף מרוטבו כו' רוטב שאני אבל תוס' מחמירין בכדי נטילת מקום ועי' בפ' ג"ה צ"ו ב' ד"ה עד כו' וכתב הרשב"א שיש להחמיר כדבריהם ומ"מ כ' הרא"ש שם דבמליחה אין להחמיר ודי בקליפה דאינו כצלי ממש ועמ"ש למטה אבל הרשב"א והר"ן כתבו דדינו כצלי לכל דבר וכמ"ש למטה מ"מ כתבו בכמה מקומות דבקליפה סגי רק גבי הנהו אטמהתא כתב הר"ן ובקליפה או בג"מ סגי כרותח דצלי ר"ל כמו בצלי לכ"א כדינו וכמ"ש אצל הא דאמר שמואל אבל נצלה קולף ואוכל כו' בקליפה או בנ"מ מ"מ בכמה מקומות סתמו דסגי בקליפה והנה אף שבצלי פסק כדעת התוספות כאן צידד להקל בדרבנן וסמך על מ"ש הרשב"א בצלי שיש להחמיר כדעת תוס' בנ"מ באיסורין של תורה משמע דבדרבנן יש להקל ואף שלא סמך עצמו בצלי אדעת הרשב"א ולא חילק וכדעת תוס' והרא"ש סמך כאן ג"כ ארא"ש שחולק בין מליחה לצלי. וכן צ"ל כ"ק אם הוא כו' ובקרומות יש להחמיר ור"ל משום דשומן הגיד הוא מדרבנן כמ"ש בפ' ג"ה צ"ב ב' וכן קנוקנות כמ"ש שם אבל בקרומות מספקא ליה דמ"ש שם ואין חייבין מ"מ שמא אסורין מן התורה כמו חצי שיעור (עי' בפסחים פ"ג ב' רבינא אמר בחיצון כו' וערש"י שם) וז"ל בב"י כ"ק בשומן הגיד דהוי ודאי דרבנן ובקרומות דמספקא לן אי הוו דאורייתא אפשר דנ"מ נמי בעי. וע"ל סימן ע' שפסק דסגי בקליפה ואף בדאורייתא כמש"ש ס"ג וכן בסימן צ"א ס"ה. ועי' בסימן ס"ד ס"כ שפסק כדעת הרמב"ם שאף קליפה א"צ בחוטין וקרומות ובשם י"א כ' כ"ק. ועי' בסימן צ"א ס"ז שפסק דאף בצלי א"צ רק כ"ק וכפי' הרשב"א והר"ן וע"ש בהג"ה שכתב כפי' תוס' רק דמשמע מדבריו שמודה לפסק ש"ע שכ' דאפילו הם כו':

ואם הוא חלב כו'. כמ"ש בפ' ג"ה שם בצלי שאני חלב כו' ומליח דינו כצלי לכ"ד כמ"ש כרותח דצלי ורבינא שם היה ס"ד שהוא חמיר מצלי כ"ש שאין לגרעו מצלי ושם צ"ח בעובדא דתרבא דנפל לדיקולא פי' הרשב"א והר"ן לסל כפי' תוס' בשם הערוך ונמלחו שם אלמא דבס' משערינן אבל בשומן וקנוקנות והקרומין דכחושין אינן מפעפעים כמ"ש ההוא כחוש וכמ"ש תוספות שם בד"ה שאני בשם ר"ת: (ליקוט) ואם הוא חלב כו'. דסוגיא דפכ"ח קי"ב קי"ג דקאמר אסורין ומשמע לגמרי דכ"ק ל"ק אסור כמש"ש צ"ז ב' אבא שרי ופי' בת"ה ובמה"ב דאיירי בדבר שמן (ע"כ):

ואם הבשר כו'. כמו בצלי בס"ה מהא דפ' כ"צ וכמש"ל בסי' ע' ס"ד ובסי' צ"א ס"ו:

אפילו בשומן כו'. וכן אפילו באיסור כחוש לגמרי אלא שר"ל אפילו באיסור דרבנן דלא כמ"ש תוס' הנ"ל בשם ר"מ [וכ"כ רש"י צ"ט ב' ד"ה והלכתא כו' וכן הרי"ף ורא"ש וש"פ] וכמש"ל סי' ק' ס"ב אבל שמנו כו' ועמש"ש וזה שלא הזכיר כאן קרומות וסברא זו דהיתר מפטם לאיסור ומוליך הבליעה עמה שכתב כאן ובסימן ע' ובסימן צ"א לקוח מדברי הטור בסימן זה גבי צלי ואפילו חתיכת האיסור כחושה וחתיכת כו' וכמ"ש בס"ה. אבל אינה עיקר וכל הפוסקים חלוקים והטור עצמו בסימן זה כתב והא דחתיכת איסור אוסרת חבירתה בנגיעתה דוקא שאיסורה מחמת עצמה כו' אבל כו' אפילו החתיכה של היתר שמינה ושומן שבה מפעפע לפי שאין השומן שבה מוליך עמה האיסור אלא למקום שהאיסור יכול לילך בטבעו והב"י בש"ע ס"ז השמיטו מחמת ההיא דהכא והאחרונים דחקו עצמן ולא נראה אלא דההיא פליגא וכ"כ תוספ' צ"ו ב' ד"ה אפילו. ואפילו יש שומן בבשר כו' דלא אמרינן חתיכה כו' וכ"כ הרא"ש שם וכמש"ל סימן ס"ט סי"ח ועי' בסי' זה סי"ד בהג"ה דכ"מ שאין כו' וכ"כ פר"ח ול"ד לההיא דפ' כ"צ דריחא שאני כמ"ש בהג"ה ש"ד סי' ל"ה מכח קושיא הנ"ל ע"ש:

וליטול ממקום כו'. כמ"ש בס"ה בצלי וכ"ד כו':

כדי נ"מ ולפחות כו'. לפי שמסתפק כנ"ל ואע"ג שלמעלה הכריע כ"ק שם סמך גם על דעת הרמב"ם שמיקל בהן לפי שהן כחושין ואין מפעפעין כלל משא"כ כאן דמפעפע מחמת השמינה:

ולענין שאר כו'. כמ"ש תוס' ק"ח א' ד"ה טיפת וה"ה בחלב אבל הרשב"א ס"ל דחלב מפעפע מחתיכה לחתיכה כמ"ש בס"ז וה"ה למליחה שדינו כצלי לכ"ד:

ואם אין כו'. דספיקא דאורייתא לחומרא:

ואם ידוע כו'. כמ"ש בסי' ק"ט:

אפילו הן כו'. כמ"ש בסי' ק"א ס"ב:

וי"א כו'. ר"ל אפילו בשמן והוא דעת ראבי"ה ודעת הרמב"ן [וכ"כ הרא"ה בבד"ה] וכמ"ש הרא"ש דלמסקנא כרותח דצלי גרע מצלי וההוא עובדא דדיקולא מפ' כפירש"י בקדירה וכן ע"כ צ"ל לדעת מהר"מ דאין מפעפע מחתיכה לחתיכה כנ"ל:

ולפי כו'. קאי אפסק הש"ע שכן עיקר ולא הביא הי"א אלא משום שרוצה לסיים מ"מ יש לסמוך כו':

כמו בבישול דאם כו'. כדעת הרשב"א בס"ז כנ"ל:

נגד כו'. דחנ"נ:

מיהו כו'. אף להחולקין על הרשב"א וסוברים דאם איכא ס' הכל מותר מ"מ יש לחוש שמא אינו שמן וכנ"ל בס"ה בהג"ה:

ואם אינו יודע כו'. כיון דהרבה חולקין על הרשב"א ואין מצריכין כ"ק בשמן בכה"ג יש לסמוך עליהם ועפר"ח מיהו בכחוש היה אסור ועש"ך:

ואע"פ שיש כו'. ר"ל לרעת מהר"מ דצריך ס' בכ"א כנ"ל:

וכ"ז באיסור כו'. כמש"ל בס"ה בהג"ה:

כגון חמץ כו'. אע"ג דהוא במשהו כמ"ש בא"ח בסי' תמ"ז ס"א ודין תערובתו כו' אבל כו' ועמ"ש שם:

ועבא"ח כו'. סי' תס"ז סי"ד ושם כ' ויש מחמירין כו' ע"ש:

בד"א כשהאיסור כו'. בפכ"ה קי"ג א':

אלא הדחה. פ' כ"צ (ע"ו א') ופכ"ה (ק"ז ב'):

ויש אוסרין כו'. הוא דעת הר"ן וטעמו דבמקום שנוגע נמלח ממנו האיסור וערא"ש שם שכ' דבנגיעה אינו כרותח כמש"ש עד שימלחנו יפה יפה וכ"ש לדעת התוס' דדוקא במולחו משני צדדים מהא דמנחות כ"א ועבסי"א בהג"ה מש"ש בשם חסמ"ק ובסי' ע' כתב בש"ע ב' הסברות וכאן פסק כסברא ראשונה וכן בסי' צ"א ס"ח:

זה שאמרנו כו'. כמו בצלי בס"ג שהוא כצלי לכ"ד וכ"כ בסי' ע' ס"ד ומש"ש בס"ג ואין חילוק כו'. היינו בכחושה דלענין קליפה אין חילוק וכ"כ בסי' צ"א ס"ה:

ויש חולקין כו'. מדמחלק גמ' כאן בין טמא מליח או טהור ולא מחלק בין עילאה או תתאה ובצלי מחלק גמ' בין עילאה ותתאה ולא מחלק בין איסור חם או היתר והטעם דבשלמא באור אותו שחוא גבר מרתיח חבירו או מצננו אבל במליח אין בכח המליח לעשות התפל מליח כי אין מליח כרותח עד שימלחנו משני צדדין וימלחנו יפה יפה וכן אין בכח התפל לעשות המליח תפל כמ"ש ומדיחו יפה יפה ולכן באור אף שהאיסור קר ההיתר מחממו משא"כ כאן ואף שהאיסור למעלה אין כח בתחתון לעשותו תפל. סמ"ק סי' ד"ח:

גבינות כו'. כמו טהור מליח וטמא תפל. תוס' שם ד"ה טהור כו':

וה"ה אם כו'. דל"ת טעם ההיתר דאין הכלי בולע במליחה וכמ"ש הרא"ש שם ולא נאסר העץ ע"י מליח כרותח כו' וא"כ לפ"ז כאן אסור אלא הטעם שאין פולט דבר שבלע וכמ"ש תוס' שם דאין שייך מליחה בעץ ולא נעשה עץ רותח ע"י מליחה ר"ל דטמא מליח אוסר דנעשה רותח משא"כ בעץ דאין נעשה רותח והוי כתפל דאינו פולט ולפ"ז כ"ש בשאר כלי איסור דלא נמלח מעולם דבכה"ג אף בב' חתיכות מותר ועבש"ד ש"ט ושפ"ד ובהגהות שם ושם וז"ש ואפילו כו'. דלפי טעם הראשון דאינו בולע בכשא"מ היה אסור דבולע כמש"ש קי"א ב' קערה שמלח בה כו' וכפי' הרא"ש שם דבכלי שא"מ איירי דאל"כ יהא אסור למלחו ב"פ בכלי א' וכשיטתו דמליחה מפליט מכלי אלא שאינו בולע וכאן דאסור לאכול רותח בולע ע"כ וליתא לא מיבעיא לדעת הר"ן וש"פ שמפ' דאיירי אפילו בכלי מנוקב וכמש"ל סי' ס"ט סי"ט אלא אפילו לדעת הרא"ש הא כתב הטעם משום דדמא משרק שריק משא"כ בציר ושאר איסור וראיה מעובדא דרב מרי שם וערש"י שם קי"ג א' ד"ה ה"ט כו' וד"ה אבל צירן כו' ותוס' ד"ה ולימא כו' וע"ל סי' צ"א ס"ס ו' וציר של כו'. ומטעם זה חלק ראבי"ה על תוס' ואוסר אפילו בכלי מנוקב וכמ"ש המרדכי והג"א שם בד"ה וראבי"ה פליג כו' ע"ש דמגמ' הנ"ל קערה שמלח כו' מוכח דבולע ממליחה אלא שאין פולט כמ"ש תוס' כנ"ל וז"ש וה"ה כו' דאין כו' להפליט כו' ואמר דאין מליח כרותח כו' ר"ל אע"ג דאמרינן קערה שמלח בה אסור לאכול בה רותח אלמא פולט לזה אמר דאין מליח כו' דדוקא ברותח ממש פליט אף בלא רוטב ודלא כמ"ש המרדכי והג"א בסי' מ"ט ברא"ש בד"ה כ' ראבי"ה ז"ל בקערה כו' ונ"ל הא דפ' ראבי"ה דשומן כו'. ואינו דדוקא בב' חתיכות אמרינן כן ולא בכלי כמש"ל בס"ז בהג"ה אלא כנ"ל וז"ש תוס' ולא נעשה העץ רותח דאלו היה רותח היה אסור בלא רוטב:

אבל כו'. לחוש לדברי ראבי"ה וגם הרא"ש כתב בדיעבד ואף תוס' כ' והמחמיר כו' כמ"ש בסי"ג:

מלח כו'. מטעם הנ"ל. תוס' שם:

וה"ה כו'. דל"ת טעם ההיתר משום דהוי נ"ט בר נ"ט ולפ"ז כאן דלא שייך נ"ט בר נ"ט דאיסורא היא וכמ"ש (זבחים צ"ו ב' וש"מ) קדירה שבשל בה בשר כו' בנ"ט. משום דטעם השני באיסור וכמ"ש תוס' בזבחים צ"ו א' ד"ה ואם כו'. וליתא דאגב חורפיה חשוב כחד טעמא כמ"ש בתוס' שם ובחולין קי"א ב' בד"ה הלכתא וכמש"ל סי' צ"ו ס"ג אלא כנ"ל דאין פולט מאחר דליכא דוחקא כמ"ש רש"י קי"ב א' ד"ה קישות. ועוד דמשום כו' ואגב כו':

דמאחר שהם כו'. ר"ל דלכן מותר אפילו לכתחלה ליתן בכלי איסור וכמ"ש תוס' בע"ז ל"ב א' סד"ה והא:

אינן בולעין כו'. ע"ל סי' צ"א ס"ה ואם הם יבשים כו' אלא שצריכים הדחה שנגע האיסור בעין משא"כ כאן דאין האיסור בעין וז"ש רק כו':

והמחמיר כו'. תוס' הנ"ל:

מלח הבלועה כו'. תוס' שם ק"ח ב' סד"ה אמאי כו' ומכאן כו':

אע"פ כו'. ר"ל אע"ג דאין בטל בס' כמ"ש בתבלין דעבידי לטעמא כו' בחולין ו' א' צ"ז ב' ובע"ז ס"ט א':

נ"ט בקדירה. דל"ד באלף אלא כ"ז שנ"ט כמ"ש תוס' שם ס"ו א' סד"ה תבלין וס"ט א' ד"ח בתבלין כו':

דכ"מ כו'. תוס' פ' ג"ה צ"ו ב' ד"ה אפילו:

מקרי כבוש. עבה"ט ועי' בתשובת מקום שמואל סי' נ"ב ובש"ת בא"ח סימן תמ"ז ס"ק ט"ז:

בהדחה סגי. עיין בתשובת שבות יעקב ח"א סימן נ"ו שכתב בחלב שנפל תוך כד שמן זית והרגישו בו אחר שעה או שתים ולא היה ששים בשמן נגד החלב דלכאורה פשוט להתיר דצונן בצונן לא בלע אכן דעת התוספות בע"ז דף ל"ה דשמן זית בולע ופולט אף בצונן לפי שהוא עז וחריף ואף שיש לדחות דבריהם מ"מ אין להקל נגד דעת התוס' אם לא במקום צורך או הפ"מ ע"ש ועיין בספר באר יעקב בסי' ק"ג שהאריך הרבה בזה והעלה להתיר אף בלא הפ"מ ובלא עת הצורך וחכם אחד חולק עליו ודעתו במקום הפ"מ צ"ע אם יש להתיר ומ"מ כתב דדוקא בנדון דשבו"י הנ"ל שנפל דבר טמא בשמן זית צונן אבל אם שהה שמן זית בכלי איסור מעל"ע (נראה דט"ס וצ"ל פחות ממעל"ע) יש להתיר ע"ש טעמו והוא ז"ל חזר והשיב לו להעמיד דבריו דאף בנדון דשבו"י הנ"ל פשוט להתיר אף בלי הפסד קצת כביעתא בכותחא ע"ש:

וספק כבוש. עבה"ט ועיין בכו"פ שדעתו כהט"ז דדוקא בספק שיש כאן ב' חתיכות אחת נכבש מעל"ע וא' בפחות ולא ידעינן מי הוא הנכבש מעל"ע זהו דספיקו אסור אבל אם יש ספק אם מונח כבוש מעל"ע או פחות יש להקל דאוקמינן בחזקת כשרות ועיין בשו"ת ח"י סי' י"ז שהשיג עליו דהעיקר כדעת רמ"א ע"ש ועיין מ"ש לעיל סי' צ"ו סק"א. ועיין בתשובת פרי תבואה סי' כ"ה על אודות באר המים אשר חפר עובד כוכבים א' ונפל לתוך המים ומת ויש ספק אם נכבש בתוכו מעל"ע וצידד להקל כיון דאין כאן רק ספק כבוש ואין כאן רק איסור עשה וגם דאיכא לספוקי שמא הוא נ"ט לפגם ע"ש ועיין בתשובת נו"ב חי"ד סימן כ"ו שהעלה דהא דכבוש כמבושל אינו כלל לכל הדברים אלא דוקא אותם המפורשים במשניות דשביעית ותרומות וכן בשר טבעו להיות נותן טעם בכבוש אבל יש דברים שאין טבעם לבלוע בכבוש ומשום הכי אותם המינים שאין מפורשים שנאסרים בכבוש דאיכא למימר שמא אין טבעם לבלוע בכבוש יש מקום להקל בספק כבוש עיין שם באריכות:

[ מלבד בבשר עם חלב. עח"ד שכתב מיהו לבשלן אסור דנגד לבשלן הוי ספק דאורייתא ע"ש וכן מבואר בפמ"ג לעיל סי' ס"ד במשבצות סוף סק"א ובפתיחה להלכות בב"ח ולקמן סימן קי"א בשפ"ד סק"ג וכן מבואר ממ"ש לעיל סי' פ"ז סק"ג ע"ש אכן בתשובת מנחת עני סי' ל"ה הסכים להוראת הרב המורה שם להתיר לכתחלה לבשל בספק כבוש שהספק הוא אם נכבש מעל"ע והיינו ע"פ דברי הט"ז שהתיר גם בשאר איסורים מטעם חזקה קמייתא ושגם הפר"ח ונה"כ לא השיגו עליו בעיקר הדין רק על הראיה שהביא ממקוה והאריך בזה ומסיים שגם הח"ד שאוסר בבישול היינו בודאי כבוש והספק הוא בב' חתיכות דלא שייך לומר אוקי אחזקה אבל בחתיכה אחת וספק מעל"ע שרי אפילו בבישול עש"ה וצ"ע]:

בתוך חומץ. עבה"ט בשם ש"ך שחולק ואא"ז בתשובת פנים מאירות ח"א סי' ס"ד חולק ג"כ ע"ש ותמה אני דהוא גופיה בח"ב סוף סימן ל"ט הביא ראיה איפכא ע"ש:

כלי ראשון שהיד סולדת בו. עי' ש"ך סק"ה שחולק על מהרש"ל שמחמיר אף שאין היד סולדת בו ועי' בתשובת ב"י סימן ך' שפסק כדעת מהרש"ל משום דבירושלמי משמע כוותיה דאי כפירוש הש"ך בדברי הירושלמי קשה הא מדינא הכי הוא ולא משום הרחקה ובעל ש"ך בעצמו הודה לו ע"ש ועיין בתשובת תשואת חן סימן ו' שהאריך בזה והעלה ג"כ לענין דינא להחמיר כדעת רש"ל באין הפ"מ אבל באין עומד אצל אש אין להחמיר כלל ע"ש:

שהיד סולדת בו. עיין בספר בכור שור בחדושיו לחולין דף ק"ג שכתב דכיון דאנן לא בקיאין בשיעור שכריסו של תינוק נכוה לכן עכ"פ במידי דאורייתא ראוי להחמיר בכלי ראשון עד שיצא הספק מלבו שאין בו חום הנזכר ואפילו בדרבנן צריך חקירה ע"ז ודלא כמנהג העולם לשער בזמן שא"א להחזיק בו היד מחמת חום מקרי יס"ב לא זולת דליתא ע"ש:

ליזהר בדבר לכתחלה. ועיין בתשובת תשואת חן מסי' א' עד סי' ט"ז מדיני כלי ראשון וכלי שני ועירוי באריכות [לשון בעל הלכות גדולות ז"ל בפ' גיד הנשה דפוס זאלקווא דף ע"ט ע"ב. והיכא דאשתלי וחלב חלבא בגו כסא. מחוור ליה במיא קרירי ושפיר דמי למיכל בי' בשרא מ"ט דחלבא אפילו בשעתא דחלבין ליה צונן הוא וכן סיכא דשדא כמכא דחלבא (פי' כותח) בכסא ואע"ג דכמכא מליח הוא כי אמרינן מליח כרותח היכא דאין נאכל מחמת מלחו. אבל נאכל מחמת מלחו לא עכ"ל. מגליון ש"ע של הרב הגאון מו"ה בצלאל הכהן זצ"ל מ"ץ דפה ק"ק ווילנא]: (ח) נפל איסור חם. עיין בספר חמודי דניאל סי' א' שכתב דאינו נאסר תיכף אם סילק מיד אלא א"כ שהה קצת כמ"ש בסי' צ"ב ה"ב אם ניער וכיסה מיד מותר ע"ש ומה לי ניער וכיסה או סילק האיסור ע"ש:

מחום כלי ראשון. [עבה"ט ועמש"ל סי' צ"ד סק"ז מזה]:

שהיא חוץ לרוטב. עמ"ש לעיל סי' צ"ב סק"א בשם נו"ב.

צריך נטילת מקום. עיין בתשובת שמן רוקח ח"ב סי' ט"ו שהעלה דאם בשלוהו כך בלי נטילת מקום ואין ס' נגד הנטילה דמותר (ע"ל סי' צ"א בבה"ט סק"א) אמנם דווקא בדבר הנראה לשמן אבל בדבר הנראה לכחוש והנטילה מדינא אסור באין ששים נגד הנטילה ע"ש וכן כתב הפמ"ג במשבצות ס"ק י"א:

אם נצלו יחד. עש"ך ס"ק י"ט ועיין בתשובת תפארת צבי חלק או"ח סימן כ"ב באמצע התשובה:

אבל כלי. עבה"ט בשם ש"ך מיהו באיסור שמן שנבלע בכלי כו' ועי' במג"א סי' תנ"ח ס"ק ל"ז פסק בהדיא שאפילו שמן לגמרי הבולע בכלי אינו אוסר כולו ועי' בתשובת נו"ב חי"ד סימן למ"ד שכתב דיש להקל כדעת המג"א דלא שבקינן מה דפשיטא ליה להמג"א בשביל ספיקו של הש"ך עיין שם.

אבל לא באיסור שמן. [עמש"ל סימן נ"א סק"ב ובסימן נ"ה סק"ו. ועיין בתשובת ח"ס סימן צ"ג שכתב עובדא הוה באשה שמלחה ששה אווזות לצורך סעודת נשואין ודרך הנחתן על נסר משופע כדרך מליחה היה כך ב' על גבי ב' וב' על גביהן ולא היו נוגעים זה בזה לא בצדיהם ולא העליונים בתחתונים אח"ז מצאו במעי של אחד מהן מכה המטרפת והיה הפסד רב וצורך סעודת נשואין ואמרתי אם היה ידוע לנו שהטרפה היה מונח בתחתית הנסר לא היה שום ספק בעליונות רק בא' שמונח בצדה כי הציר זב גם למן הצד וא"כ אותו א' היה בטל חד בחד כיון שאין איסור אלא מחמת בלוע אין כאן חהר"ל אך שספק אולי היה מהעליונים וזב הציר על כל האחרים והנה גם כי כן היה אין כאן אלא איסור דרבנן דמב"מ הוא וא"כ כיון שקרוב לודאי שיש ס' בהאווזות נגד הציר הזב מאווזא א' אם נשער באומד הגם דקיי"ל לשער בכולה מ"מ נראה לי דיש לחלק דודאי בבישול אע"ג דחזינן עתה כמה הוא מ"מ נימא ניתך משל עצמו ונבלע באחרים והדר בלע משל אחרים אבל הכא בציר נראה לעין דאפילו באווזא א' יש ס' נגד הציר ונהי דמ"מ חלילה לסמוך ע"ז מ"מ הכא דאפשר דהיה האיסור בתחתונה ואת"ל שהיה העליונה אולי יש ס' ולא הוי נמי רק מב"מ וגם לכמה פוסקים לא נאסר אלא כ"ק וא"כ כשנצלה אותו העוף צלי קדר כל אחד בפ"ע נתבטל בס' האיסור הבלוע בקליפתו נמצא דכבר קליש ליה איסורא טובא. מצורף לזה שכבר היה מקום להתיר גם עיקר הטריפות דהיה שומן טהור סותם אלא שהיה קצת ספק בזה. מכל הלין הוריתי שיסירו א' מהאווזות הה' הנותרים ואותן הד' יבשלו כל א' בקדירה לבדה ויעלה על שולחנות נפרדים באופן שלא יבואו שנים ליד אדם אחד ע"כ דבריו ע"ש וקצת צ"ע]:

שהם יבשים. עבה"ט בשם הש"ך מ"ש אבל בדיעבד אפילו הוא לח מותר מטעם דאין מליחה לכלים. ובש"ך הביא זאת בשם הת"ח ולפע"ד נראה דיש להחמיר ולאסור אם הוא לח משום דהא טעמא דאין מליחה לכלים כתב הש"ך בס"ק מ"ב דהוי כטהור מליח וטמא תפל וא"כ י"ל דהת"ח לשיטתו שכתב בכלל כ"ב הביאו הש"ך לעיל סימן צ"א ס"ק ט"ז דבטהור מליח וטמא תפל אפילו אם הטהור דבר צלול מותר אבל לדעת הש"ך שם להחמיר אם היא צלול וכ"פ האחרונים שם א"כ הכא אם הוא לח לא שייך אין מליחה לכלים ואסור. מיהו יש לחלק בין לח לצלול וא"כ הכא בדבר צלול אסור. [כעת ראיתי בפמ"ג בשפ"ד ס"ק מ"ב שכ' דעיקר כוונת הש"ך הנ"ל במ"ש דהוי כטהור מליח כו' היינו דאין טבע המלח להפליט מכלי אלא להבליע אף שנמלח הכלי גופא הרבה דבשר המלח נכנס בחלקיו ומוציא מתוכו משא"כ מכלי ע"ש לפ"ז גם בדבר צלול יש להתיר וכן מבואר בש"ך לעיל סימן ס"ט ס"ק ס"ח שכתב דלענין אין מליחה לכלים אין חילוק דלעולם אין כח מלח וציר מפליט כלי ע"ש ואף להמ"א בסי' תמ"ז ס"ק ט"ז שחולק על הש"ך וס"ל דציר מפליט מכלי הא דוקא בדשהה שיעור כבישה כדי שיתן על האור וכו' והיינו דס"ל כהדרישה שבש"ך שם]: