דיני המבטל רשותו ועבר והוציא - טור אורח חיים סימן שפ״א

המבטל רשותו והוציא אחר כך וכו' משנה בפ' הדר (עירובין סט:) פלוגתא דר"מ ור' יהודה ופסק כר' יהודה וכן פסקו הפוסקים כ' רבינו ירוחם בני"ו ואם הוציא במזיד אוסר דוקא שלא החזיקו עדיין האחרים בחצר אבל אם החזיקו כבר ואח"כ הוציא אפי' במזיד אינו אוסר וכן פסקו הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ורוב הפוסקים אבל לרש"י לפי פירושו וקצת הפוסקים אוסרים במזיד אפי' החזיקו כבר כי הוא מחלל שבת בפרהסיא ואינו מבטל אפילו שחילל במילי דרבנן כך פשוט בפ' הדר עד כאן והענין הוא דאהא דתניא (שם סט) עד שלא נתן רשותו הוציא בין בשוגג בין במזיד יכול לבטל דברי ר"מ ר' יהודה אומר בשוגג יכול לבטל במזיד אין יכול לבטל קסבר רבי יהודה מחלל שבת אין יכול לבטל בלא שכירות והתוספות (שם) הקשו עליו והעלו דהכא לא מטעם מומר קאמר דמומר לא שייך אלא באדם הרגיל לחלל שבתות ואינו נזהר כלל אבל הכא לא ברגיל איירי וכו' ומיהו במאי דמשמע מדברי רש"י דאפילו במילי דרבנן חשיב מומר לא נחלקו עליו התוספות אדרבה כתבו דהכי משמע בגמרא וכבר כתב רבינו כן בסימן שפ"ה:

ומ"ש רבינו שהחזיקו בו כבר וכו' ג"ז שם בדף הנזכר אמר אביי הכי ותניא כוותיה ואע"פ שכתב שם רש"י דלרבי יהודה דמתני' לא מהניא חזקה מ"מ כבר כתב דלרבי יהודה דברייתא מהניא וקי"ל הלכה כדברי המיקל בעירוב וכן דעת הרמב"ם בפ"ב מה"ע וכתב ה"ה שכן דעת הרשב"א:

ומ"ש החזיקו בו כבר שהוציאו מבתיהם לחצר לאו דוקא דה"ה להכניסו מחצר לבתיהם וכ"כ התוספות בפרק הדר (עירובין דף סח) אהא דאמר ר"ג הוציאו מה שאתם מוציאים והכניסו מה שאתם מכניסים ואע"פ שכתב רבינו בסימן זה שאין נקרא מחזיק אלא כשמכניס לרשות שביטל אבל מה שמוציא ממנו אינה חזרה והם דברי התוספות (שם סג:) גבי המן בר ריסתק ל"ק דלא אמרן כן אלא דוקא לענין חוזר ומחזיק דכשמוציא מרשות שביטל לא מיקרי חזרה אבל לגבי חזקה כל שעושה דבר שהיה נאסר בלא ביטול הוי חזקה:

ומ"ש ל"ש מבע"י ל"ש משחשכה כן משמע מסתימת המשנה שם:

ומ"ש ורש"י פירש שאין חזקה מועלת אא"כ החזיקו משתחשך הוא שם אהא דאמרינן צדוקי מאן דכר שמיה חסורי מיחסרא וה"ק צדוקי הרי הוא כעכו"ם וכו' ואמר לנו אבא מהרו והוציאו את הכלים למבוי עד שלא יוציא ויאסר עליכם ופירש"י והוציאו את הכלים. והחזיקו במבוי ושוב לא יוכל לחזור מביטולו וכשקידש היום עסקינן דחזקה דמבע"י לא מוכחא:

יש ביטול רשות מחצר לחצר וכו' ג"ז בפרק הדר (עירובין דף ס"ו) פלוגתא דשמואל ור' יוחנן ופסק הרא"ש כר"י דאמר הכי וכן דעת הרמב"ם בפ"ב מה"ע וכ"כ סמ"ג וסמ"ק:

ומ"ש ל"ש ב' חצירות ופתח ביניהם ולא עירבו וכו' ול"ש ב' חצירות זו לפנים מזו וכו' שם בדף הנזכר כי אמר שמואל אין ביטול רשות מחצר לחצר לא אמרן אלא ב' חצירות ופתח א' ביניהם אבל זו לפנים מזו מתוך שאוסרין זה על זה מבטלין וא"כ רבי יוחנן דפליג עליה אפילו בשתי חצירות ופתח ביניהם אמר דיש ביטול רשות:

ומ"ש גבי ב' חצירות ופתח ביניהם לא עירבו יחד כלומר אבל כל חצר עירבה לעצמה ואין לפרש דלא עירבו כלל דא"כ היאך מבטלין הא קי"ל דלשנים שלא עירבו אין מבטלין לפי שכל אחד אוסר על חבירו כמ"ש בסימן ש"פ וסתם חצר יש בו ב' בתים:

ומ"ש גבי ב' חצירות זו לפנים מזו ולא עירבו אין לפרש דלא עירבו כלל מהאי טעמא גופיה וכן אין לפרש לא עירבו שתיהן יחד אלא עירבה זו לעצמה וזו לעצמה דאם כן היכי קאמר שפנימית אוסרת על החיצונה והלא כל אחת מותרת בחצירה וקי"ל דרגל המותרת במקומה אינה אוסרת שלא במקומה כמ"ש בסי' שע"ח גם אין לפרש לא עירבו שתיהן אלא הפנימית לבדה דא"כ לא מצי מבטלי רשותייהו לבני החיצונה שלא עירבו משום דאין מבטלין רשות לשנים שלא עירבו כדבסמוך אלא על כרחך לפרש לא עירבו שתיהן אלא החיצונה לבדה דהשתא כיון דפנימית לא עירבה כלל ה"ל רגל האסורה במקומה ואוסרת על החיצונה כמו שנתבאר בסימן שע"ח:

ומ"ש שלא תשמש ולא תעבור עליה וכו' הוא מדין כל מבטלי רשות שנתבאר בסי' ש"פ וה"ה נמי דבעינן הכא נעילת דלת אלא שרבינו לא חש לכתבו לפי שסמך על מ"ש שם ואע"ג דבס"פ כיצד מעברין (עירובין נט:) אמרו דפנימית אחדא לדשא ומשתמשת ופירש"י שלא יהא דריסת רגל על החיצונה כבר כתבו שם התוס' דלאו דוקא דליכא קפידא בדריסת רגל אלא תיחוד דשא מלהשתמש בחיצונה קאמר:

ומ"ש או עירבו יחד ונתנו עירובן בחיצונה ושכח א' מן הפנימית יכול לבטל רשותו כלו' יבטל רשותו לכ"א מבני הפנימי' וגם לכל אחד מבני החיצונה ויהיה הוא לבדו אסור וכולם מותרים אבל אם ביטל לבני החיצונה ולא לבני הפנימית עדיין פנימית באיסורה עומדת לפי שאין עירובה בחצירה ואי אמרינן תסתלק מן החיצונה הרי הן בלא עירוב וכולם אוסרין זה על זה. וה"ה שאם שכח אחד מן החיצונה ולא עירב שהוא מבטל רשותו לכל אחד ואחד מבני החיצונה ומבני הפנימית והוא אסור וכולם מותרים וכן אם נתנו עירובן בפנימית ושכח אחד מן הפנימית ולא עירב יכול לבטל רשותו לכל אחד ואחד מבני הפנימית והחיצונה יהיה הוא אסור וכולם מותרים ולא חש רבינו לכתוב הני בבי משום דמהך בבא שכתב מישתמעי הני שאם בשכח א' מן הפנימית מהני ביטול רשותו לבני החיצונה אע"פ שיש לו דריסת רגל כ"ש שאם שכח אחד מן החיצונה מבטל רשותו גם לבני הפנימית ואם בנתנו עירובן בחיצונה מהני ביטול רשות דבן פנימית ששכח להתיר ב' החצירות ה"ה בשנתנו עירובן בפנימית דמהני דמ"ש ולא איצטריך לאשמועינן אלא היכא דנתנו עירובן בפנימית ושכח א' מן החיצונה ולא עירב דפנימית מותרת משום דאחדא דשא ומשתמשת שהרי עירובה בחצירה ואמרה לחיצונה לתקוני שתפתיך ולא לעוותי כמ"ש בסי' שע"ח ומיהו כי שכח אחד מן הפנימית לא שרי לפנימית דנימא דתיחוד דשא ותשתמש משום דלא מצי למימר לחיצונה לתקוני שתפתיך ולא לעוותי שהרי העוות לא ע"י חיצונה בא אלא ע"י פנימית וכמ"ש רש"י בפ' הדר (עירובין דף סז):

יש ביטול רשות בחורבה וכו' ג"ז בפ' הדר (עירובין דף סו) פלוגתא דשמואל ורבי יוחנן ופסקו כר' יוחנן:

ומ"ש ויש ביטול רשות מבית לבית בפ' הדר (עירובין סג.) גבי ההוא מבואה דהוה דייר בה המן בר רסתק כתבו התוס' שרש"י הורה כן וכתב שאור"י דאם יועיל ביטול מבית לבי' א"כ יהיו כולם מותרים לטלטל מזו לזו גם אותם שביטלו להם שאע"פ שהמבטל רשות חצירו אסור להוציא מביתו לחצר התם הוא שיש להם חלק בחצר אבל הכא כשביטלו כל השכונות רשותם לאחר אישתרו כולהו דאין דומה כלל לחוזר ומחזיק ברשותו כשמטלטל מביתו לבית חבירו וכיון דמשתרו כולהו ע"י ביטול אין לביטול להועיל כאן דא"כ בטלת תורת עירוב מאותו מבוי שלא יחושו לעשות עוד עירוב כיון דמשתרו כולהו בביטול ומיהו אור"י דאם יש חדרים בבית יכול לבטל כל הבית בלא חדרים שיהא עכשיו אסור להוציא מן החדר לבית כמו מבית לחצר ואין שייך כאן בטלת תורת עירוב שהרי ישתכר בעירוב יותר מן הביטול ונראה דאין מכאן ראיה לחלוק על הוראת רש"י דשפיר דמי דחוזר בו מביטולו כשנוטל כליו והכניס לתוך בית חבירו וחזר והחזיר לביתו שהוא רשות המיוחדת לו נראה כחוזר בו מביטולו וכיון שמפסיד בדבר לא ביטלת תורת עירוב עכ"ל. והרא"ש כתב הא דנראה דאין מכאן ראיה לחלוק על הוראת רש"י וכו' בשם רבינו שמשון וכתבו שר"ת חולק ואומר שאין ביטול רשות מבית לבית והרא"ש הסכים לדעת רש"י ונראה מדבריו דס"ל כר"ש דאפילו אין חדרים בבית יכול לבטל ביתו וכ"כ רבינו ירוחם בחי"ו שדעת הרא"ש כר"ש ושכן נראה עיקר:

וז"ש רבינו אבל אינו יכול להוציא מבית חבירו לביתו וכו' והיינו כשאין חדרים בבית ומשום דאינו יכול להוציא מבית חבירו לביתו נמצא שנשתכר בעירוב מבביטול וזהו שכתב אח"כ וכן אם יש לו חדר פתוח משמע דעד השתא בשאין חדר פתוח עסקינן והגהות מיימון כתבו סברות אלו בפ"ב מה"ע בשם סמ"ג וסמ"ק ונראה מדבריהם דליתא לדר"ת וכתבו דטוב לשייר חדר אחד שלא יבטל וכדברי ר"י:

ומ"ש אסור להוציא מהחדר לביתו נראה דהיינו כשביטל רשות ביתו סתם אבל אם ביטל רשות ביתו ורשות חדרו בהדיא שרי להוציא אפילו מחדר לביתו ויותר נראה דלא אסר להוציא מהחדר אלא עד שיחזיקו בני החצר להוציא מבתיהם לחצר אבל אחר שהחזיקו יכול להוציא אפילו מחדרו:

ומ"ש אבל ב' בתים ברה"ר וכו' גם זה בפ' הדר (עירובין דף ע) תני כל שהותר למקצת שבת הותר לכל השבת וכל שנאסר למקצת שבת נאסר לכל השבת חוץ ממבטל רשות כל שהותר למקצת שבת הותר לכל השבת כגון עירב דרך הפתח ונסתם הפתח עירב דרך חלון ונסתם החלון כל שנאסר למקצת שבת נאסר לכל השבת כגון ב' בתים בשני צידי ר"ה והקיפוה כותים מחיצה בשבת וטעמא דמילתא משום שלא היו יכולין לערב מאתמול:

יורש מבטל רשותו וכו' ג"ז פ' הדר בעא מיניה רבא מר"נ יורש מהו שיבטל רשות היכא דאי בעי לערובי מאתמול מצי מערב בטולי נמי מצי מבטל אבל האי כיון דאי בעי לערובי מאתמול לא מצי מערב לא מצי מבטל או דילמא יורש כרעיה דאבוה הוא א"ל אני אומר מבטל והני דבי שמואל תני אין מבטלין ופסק הרא"ש כר"נ וכן פסק הרמב"ם בפרק ב' מה"ע:

ומ"ש והיורש דר בחצר ואוסר הוא ע"פ מה שנתבאר בסי' שע"א:

מבטלין וחוזרין ומבטלין וכו' ג"ז בפ' הדר (עירובין דף סח) מחלוקת דרב ושמואל ופסקו הרי"ף והרא"ש והמרדכי וסמ"ג וסמ"ק כרב דאמר מבטלין וחוזרין ומבטלין וכן דעת הרמב"ם בפ"ב מה"ע וכ' ה"ה שכן הכריע הרשב"א ומשמע דהא דצריך לחזור ולבטל כשביטל רשותו סתם היא שאילו ביטל רשות ביתו בפי' שניהם מותרים בין בבית המבטל בין בבית שאר שכינים כמ"ש בסי' שקוד' זה ואינם צריכים לחזור ולבטל:

המבטל רשותו וכו' משנה פרק הדר (עירובין דף ס"ט) פלוגתא דר"מ ור"י ופסק כר' יהודא דבשוגג כיון דבלא דעת הוציא לא הויא חזרה: ומ"ש ל"ש מבע"י ל"ש משחשיכה הכי משמע מפשטא דתלמודא דתניא בסתמא דבהחזיקו בני המבוי במבוי אפילו הוציא אח"כ במזיד אינו אוסר ועוד נראה דהא דקאמר ל"ש מבע"י ל"ש משחשיכה ה"ק לא מיבעיא מבע"י דהחזקה שהחזיקו בני מבוי במבוי קנין גמור הוא דאינו יכול לחזור אלא אפילו החזיקו משחשיכה דמקני רשותא שבתא אסור אפ"ה כיון דבטיל רשות אסתלוקי רשותא בעלמא הוא דמה"ט קאמרי ב"ה דאפי' משחשיכה נותנין רשות כדקאמר תלמודא (בדף ע"א) א"כ החזקה נמי שרי בשבתא דה"ל כאילו נכנס ברשות שהוא הפקר לכל וכי היכי דכתב רבינו בסימן הקודם דיכול לבטל אף משתחשך כך כתב כאן דיכול להחזיק אף משתחשך ולכן איכא לתמוה טובא על מה שכתב רבינו דרש"י פירש שאין חזקה מועלת אלא אם כן החזיקו משתחשך דאדרבה החזקה עדיפא מבע"י דקונה ממש הוא בחזקה זו ותו דלא אשכחן לרש"י שכתב כן דמה שפי' ב"י דבסוף (דף ס"ח) פירש רש"י גבי צדוקי והוציאו את הכלים והחזיקו במבוי ושוב לא יוכל לחזור מבטולו וכשקידש היום עסקינן דחזקה דמבע"י לא מוכחא עכ"ל נראה לפע"ד דאדרבה מוכח מדלא פירש רש"י ומשחשכה עסקינן אלא וכשקידש היום עסקינן כו' דמבעוד יום קאמר דהיינו מקמי שתחשך כמו שפירש רש"י ריש ברכות דקידוש היום הוא בין השמשות ספק יום ספק לילה דקידש היום מספק וכן במשנה ריש פרק הדר כתב רש"י וז"ל א"ל אבא מהרו והוציאו כליכם למבוי והחזיקו בו כיון דקידש היום מיד כדי שלא יחזור בו עכ"ל דבא רש"י ליישב למה אמר מהרו והוציאו וכו' אמר דמהירה זו היתה לפי שהיה סמוך לחשיכה והיה ממהר עליהם שיחזיקו במבוי קודם שיקדש עליהם היום שלא יהא בחזקה זו נדנוד איסור קנין בשבת וז"ל רש"י מהרו וכו' כלומר דכיון דקידש היום מיד צריכין אתם למהר להחזיק קודם שקידש היום דפשיטא דאע"פ דהלכה כב"ה דבין בנותן רשות ובין במחזיק רשות אף משתחשך היא מ"מ טפי עדיף מבע"י מבשחשיכה ולהכי אמר מהרו והוציאו וכאן בא רש"י ליישב הלא הא גופא קשיא למה המתין עד סמוך לחשיכה דקידש היום מיד והוצרך לומר מהרו ולמה לא אמר להם מבע"י טובא שיוציאו כליהם מיד לאחר שביטל להם רשותו ועל זה פירש רש"י דחזקה דמבעוד יום טובא לא מוכחא כדתנא ההוא סבא ובלבד שלא יקדים ושלא יאחר כדאיתא בפרק ב"מ סוף (דף כג) וכדלעיל בסימן רס"ג אבל בסמוך לחשיכה מבעוד יום מוכחא ותו נראה דאפי' מבע"י טובא אם כבר החזיק פשיטא דקנה רשותו והיאך יאמר רש"י דאין חזקה מועלת מבע"י ולכן אני אומר דאיזה תלמיד טועה כתב הגה"ה זו בגליון והכניסוהו הסופרים בפנים ובספרי רבינו הישנים לא נמצא זה בשם רש"י וזה עדות נאמנה דטעות הוא ולענין הלכה הכי נקטינן דלכתחלה יחזיקו מבע"י סמוך לחשיכה קודם שקידש היום ובדיעבד אפילו החזיקו מבע"י טובא או משחשיכה נמי מועלת חזקתם ודלא כמ"ש בש"ע דלרש"י אין חזקה מועלת אלא א"כ החזיקו משחשיכה דליתא ותלו בפירוש רש"י מה שלא עלה על לבו:

יש ביטול רשות מחצר לחצר וכו' שם (דף סו) פליגי בה שמואל ור' יוחנן ופסקו הפוסקים כר"י דאמר יש ביטול אפילו בב' חצירות ופתח ביניהם ומכ"ש בב' חצירות זו לפנים מזו דכיון דאוסרת הפנימית על החיצונה פשיטא דיכולה לבטל לה רשותה וכו':

ומ"ש אם עירבו יחד וכו' ושכח אחד מי החיצונה וכך הוא במקצת ספרי רבינו ושכח אחד מן החיצונה ומפורש כך בסוגיא:

וכן כתב הר"י:

המבטל רשותו כו' כאן מיירי שלא ביטל ביתו דאסור בכל ענין להוציא אלא שאינו אוסר עליהם אם החזיקו הם תחלה א"נ מיירי שביטל גם רשות ביתו וקמ"ל שדינו שאחרים מותרין להוציא מביתו ולא הוא עד שיחזיקו בו תחלה מי שביטל להם ואח"כ גם הוא מותר לכתחלה כמ"ש לעיל:

שהוציאו מבתיהם לחצר פי' שתיהם ולא החיצונה לבדה דהוי הפנימית רגל האסורה במקומה ופי' לא עירבו יחד הא כל אחת לעצמה עירבה דאל"כ הא קי"ל דאין מבטלין רשות לשנים שלא עירבו וסתם חצר יש בו ב' בתים וכתב ב"י בשם התוס' דה"ה אם הכניסו מחצר לבתים ולאו דוקא כשהוציאו מבתיהם לחצר דאז מחזיקין בחצר ומכניסין כלים לתוכו ובזה מראין הקנין משא"כ כשמוציאין מתוך החצר שרוצין לכנוס לבתיהם דבזה אין מראין שום קנין בחצר ואע"ג דכתב רבינו בסמוך שאין נקרא מחזיק אלא כשמכניס כו' וקמל"ן ב"י דהכא מהני ושאני התם דקאי אהמבטל דלא מיקרי חוזר ומחזיק אלא כשמכניס לרשות שביטל אבל הכא דאיירי במי שביטל להן שרוצים לקנות כל שעושה דבר שהיה נאסר לעשות בלא ביטול מהני לב"י אלא שכתב בקיצור אבל כן הוא כוונתו ודו"ק:

ל"ש שני חצירות ופתח ביניהם כו' לכאורה נראה שהטעם הוא משום דהוי רבים משל רבים וכמ"ש רשב"א אבל כבר כתבתי שאין כן דעת רבינו ור"י לכן נראה דהטעם היא אסורה כמ"ש בדרישה דמיירי או קודם שהחזיקו או שלא ביטל רשות ביתו אלא רשות חצירו. עיין בב"י שכתב דגם אין לפרש דעירב פנימי כו' יש לתמוה עליו למה ליה לאהדורי אדחייה אחרינא והלא הוא נדחה בדיחוי ראשון דא"כ הוה רגל המותרת במקומה כו' וק"ל:

ל"ש שני חצירות זו לפנים מזו כו' לכאורה היה נראה דהל"ל עד שיחזיקו הם תחלה כדלעיל או שלא ביטלו רק חצירות אבל לפי מ"ש הרשב"א וב"י הביאו בסי' זה דאפילו רבים נעשים אורחים אצל רבים היא אסורה בכל ענין וק"ל:

ולא עירבו שתיהם אלא החיצונה לבד דהוה הפנימית רגל האסורה במקומה:

אלא בשעה שצריכה לצאת כי בדריסת הרגל לחודא אינה אוסרת אלא א"כ יש לחוש שישתמש בחיצונה ר"ל כלים ששבתו בחצר יטלטל מזה לזה ולכך צריך גם כן שתיחד דשא כמו לעיל גבי בית אלא שסמך רבינו אדלעיל. ב"י:

יכול לבטל רשותו כלומר לכל אחד מבני הפנימית והחיצונים ויהיה הוא לבדו אסור וכולם מותרים אבל אם ביטל לבני החיצונה ולא לבני הפנימית עדיין פנימית באיסורה עומדת לפי שאין עירובה בחצירה ואי אמרינן תסתלק מן החיצונה הרי הן בלא עירוב וכולם אוסרין זע"ז וה"ה אם שכח אחד מן החיצונים ולא עירב שמבטל רשותו לכל אחד מהחיצונים והפנימית והוא אסור וכולם מותרים כו' ב"י ע"ש. והא דנקט נתנו עירובן בחיצונים נראה דלרבותא נקט אע"פ שאין עירובה במקומה אפ"ה יכול לבטל אע"ג דהוה ביטול מחצר לחצר ומכ"ש אי נתנו עירובם בפנימית דהוה כאילו דרים גם החיצונים בפנימית ואז לא הוה כביטול מחצר לחצר ממש אבל א"ל דאי הוה העירוב ממש בפנימית לא היה צריך לבטל גם לחיצונה משום דפנימית יכולה לסגור הדלת דהא כתבתי בסמוך כיון דהעיוות בא מכחם בחיצונה דהיינו שאחד מהן שכחה לערב אינו יכולה לסגור הדלת כדפרישית לעיל סי' שע"ח ר"ל שאינו צריך אותו ששכח בחיצונה לבטל גם לכל אחד מהפנימים להתירם דבלא"ה מותרים אבל אם שכח אחד מהפנימיים צריך הוא לבטל לכל אחד מהפנימיים וגם לכל אחד מהחיצונים אפי' העירוב מונחת בפנימית אם לא שעירבה לעצמה ואם לא ביטל לחיצונה גם הם אסורים דלא מצי למימר לחיצונה לתקוני שדרתיך כו' שהרי העיוות לא ע"י חיצונה בא אלא ע"י פנימית כמ"ש רש"י בפרק הדר עלה ס"ז ב"י:

שאין נקרא מחזיק אלא כו' פי' לענין שיקרא מחזיק ברשותו שכבר ביטל אלא כשמכניס ועיין מ"ש לעיל בריש הסימן ואינו דומה למ"ש לעיל דאם הוציא במזיד אוסר כו' דהתם הוצאה זו הכנסה היא שהרי הוא מכניס לרשותו שביטל דהיינו החצר משא"כ כאן שהוא מכניס לבית חבירו שמעולם לא היה שלו והיינו הוצאה ולא הכנסה ובזה מיושב גם כן מ"ש בסי' ש"פ דכשביטל חצירו ולא ביתו אסור לו להוציא מביתו לחצר כו' ופי' ה"ר יונתן חד טעמא משום דנראה כאילו חוזר ומחזיק ברשותו אע"פ דלא הוי אלא הוצאה מבית אלא לפי שמוציא מביתו שלא ביטל לחצר שביטל דאותה הוצאה הכנסה היא וק"ל:

אבל אינו יכול להוציא מבית חבירו כו' וא"ת הא לעיל סי' ש"פ כתב דכשביטל גם ביתו מותר גם להכניס לביתו דהוי אורח לגבייהו וכמ"ש לעיל ב"י בשם רש"י ולק"מ דהתם איירי דכבר החזיקו המה בהוצאה והכנסה דשוב לא יכול לחזור וכאן איירי דעדיין לא החזיקו וה"א דאפ"ה מותר מטעם דנעשה אורח גביה כמו המבטל רשות חצירו לחוד דמותר להוציא מביתו לרשותן אע"פ שעדיין המה לא החזיקו וק"ל. ומ"ש ב"י דמיירי כשאין חדרים בביתו כו' לא ידעתי מנ"ל ואדרבה כשנדקדק בדברי רבינו היטב תראה דמיירי אפי' כשיש שם חדרים מדתלה האיסור משום דנראה כחוזר ומחזיק ברשות שביטל וממילא אין חילוק בין יש שם חדרים ובין אין שם חדרים:

אבל שני בתים כו' כן הוא בגמרא (דף ס"ז ע"א) וצ"ע אמאי נקט שני בתים ברשות הרבים דזה אינו שכיח כלל דבשבת יקיפו ר"ה ולא נקט שני בתים בשני חצירות ומחיצה ביניהן שלא היו יכולין לערב בע"ש ונפל המחיצה בשבת שאסורים בני חצר זה לבטל רשותם לבני חצר אחרת מה"ט כיון שלא היו יכולין לערב מאתמול ונ"ל ליישב קצת דלרבותא נקט הכי משום דה"א דבזה יש להקל טפי כיון דעיקר תשמישו דכל חד לפני פתחו כל השבוע וצריכא להו טובא משא"כ כל אחד בחצר חבירו דאינו שכיח שם כל השבוע וכדאיתא שם בגמרא דף ס"ו ע"ב דהיינו טעמא דשמואל דיש ביטול א' לחבירו בחצר א' ואין ביטול א' לחבירו מחצר לחצר או לחורבה וכמ"ש רש"י ור' יהונתן התם דלא אקילו רבנן אלא היכא דעיקר תשמישו התם ונהי דאנן לא קי"ל כהא דשמואל דהואיל דיכולין לערב מאתמול יחד מבטלין בכל ענין כר' יוחנן מ"מ בכה"ג שהיה כותל ביניהן לא היו יכולין לערב מאתמול יחד פשיטא דאסור היכא דאין עיקר תשמישו התם אלא אפילו בכה"ג דעיקר תשמישים של כל אחד לפני סתם ביתו כל השבוע מ"מ אין יכולין לבטל זה לזה כיון שלא היו יכולין לערב מאתמול וק"ל:

אינם יכולין לבטל כל א' לחבירו והטעם כיון שנאסר למקצת שבת שלא היו יכולים עד הנה לא לערב ולא לבטל נאסר לכל השבת משא"כ בבני חצר אחד שהיו יכולין לבטל:

יורש יכול לבטל רשותו אע"ג דמאתמול ג"כ לא היה יכול לערב ולא לבטל מ"מ כיון דכרעיה דאבוה הוא מבטל:

עד שיוציאו גם הם מה שירצו והיינו כשביטלו תחלה רשותם סתם דאם ביטלו בפירוש גם רשות ביתם שניהם מותרין ואין צריכין לחזור ולבטל ב"י. ולעד"נ דה"ט משום דאין רבים נעשים אורחים אצל רבים וכמ"ש לעיל בשם רשב"א מש"ה לעולם אינם מותרין בחד ביטול וק"ל. אבל כבר כתבתי דנ"ל שרבינו לא ס"ל כסברת רשב"א: