טור - חושן משפט · סימן ש״נ

גנב שטבח ומכר ל"ש לפני יאוש ול"ש לאחר יאוש חייב בד' וה' בפרק מרובה (בבא קמא סח.) איתמר המוכר לפני יאוש רב נחמן אמר חייב בתשלומי ד' וה' ורב ששת אמר פטור רב נחמן אמר חייב וטבחו או מכרו אמר רחמנא ול"ש לפני יאוש ול"ש אחר יאוש ורב ששת אמר פטור חיוביה לאחר יאוש הוא דאהנו מעשיו דקנייה לוקח אבל לפני יאוש דלא אהנו מעשיו דלא קנייה לוקח פטור וכן אמר רבי יוחנן חיוביה בין לפני יאוש בין לאחר יאוש וכתבו הרי"ף והרא"ש וקיי"ל כרב נחמן חדא דהלכתא כוותיה בדיני ועוד דהא ר"י קאי כוותיה וכן פסק הרמב"ם ז"ל בהלכות גניבה היו מעידין אותו שגנב בין שאותם העדים מעידים עליו שטבח ומכר בין שהעידו בו אחרים וכו' משלם ד' וה': היו ב' עדים על הגניבה ואין על השחיטה אלא ע"א או שהודה בה מעצמו משלם כפל ולא ד' וה' משנה שם:

גנב שור של שותפין וטבחו או מכרו והודה לא' מהם וכו' משלם לזה שכפר ה' חצאי בקר שם (עא:) בעיא דאיפשיטא:

גנב ונתן לאחר במתנה או שהקיף לו או שפרע בחובו או שהחליפו באחר או שלחו בסבלונות לבית חמיו חייב ברייתא שם (עח:):

עשה שליח שימכרנה או יטבחנה ומכרה שלוחו או טבחה המשלח חייב ברייתא וגמרא שם (עא. עט.):

כתב הרמב"ם גנב ומכרה לאחר שלא תהא קנויה לו אלא לאחר ל' ובתוך ל' הוכר הגנב אינו משלם ד' וה' אלא הכפל בפ"ב מהלכות גניבה וכתב ה"ה בפרק מרובה מימרא אלא שגירסת ספרינו פרט לשיקנה לו לל' יום ופירש ז"ל שלא היתה מכירה חלוטה אלא לל' יום לבד לעשות לו מלאכתו והיינו דאמר התם מה טביחה שאינה חוזרת אף מכירה שאינה חוזרת ואולי שרבינו גורס פרט לשהקנה לו לאחר ל' יום או שהוא ז"ל מפרש כן עכ"ל:

ומ"ש מכרה חוץ מחלק א' מק' שבה משנה שם (עח:):ומ"ש או חוץ מידה או חוץ מרגלה או ששייר כל דבר הניתר עמה בשחיטה אינו משלם ארבעה וחמשה אבל אם שייר קרנה וגיזתה משלם ד' וה' כל זה לשון רמב"ם בפרק הנזכר והוא פלוגתא דתנאי ואמוראי בפרק מרובה דגרסי' התם מאי חוץ מאחד ממאה שבו אמר רב חוץ לדבר הניתר עמה בשחיטה ולוי אמר חוץ מגיזותיה מיתיבי מכרו חוץ מידה חוץ מרגלה וכו' רב דאמר כי האי תנא וכו' ופסק כרב אבל הרא"ש כתב מכרו חוץ מאחד ממאה שבו חוץ מקרנה ואפי' חוץ מגיזותיה דסברינן כרבנן דברייתא:

גנב קיטעת או סומא ברייתא שם ופרש"י אע"ג דליכא כולה חייב דמאי דגנב הא זבון כוליה:ומ"ש או טריפה מבואר שם בסוגיא דלרבנן גנב טריפה מכרה או טבחה משלם תשלומי ד' וה':ומ"ש או שגנב מהשותפין ומכרה חייב ברייתא שם:ומ"ש אבל אם היה לו שותפות בה וגנבה ומכרה פטור מד' וה' משנה שם ופרש"י פטור. דמשום דלא קרינן ביה ומכרו כולו באיסור:

ומ"ש לפיכך גנב משל אביו ואח"כ מת אביו ואח"כ טבח ומכר פטור מד' וה' וכו' אבל אם טבח ומכר ואח"כ מת אביו חייב משנה שם:

גנב שלמה וקטע ממנה אבר ומכרה או שמכרה חוץ מל' יום או חוץ ממלאכתה מיבעיא אי חייב ד' וה' ולא איפשיטא שם:ומ"ש בשם הרמב"ם שאם תפס אין מוציאין מידו כפ"ב מהלכות גניבה וכתב ה"ה פסק בהם ככל תיקו האמורים בתלמוד בדבר שבממון שאם תפס אין מוציאין מידו:ומ"ש בשם הרא"ש דאפי' אם תפס מוציאין מידו כ"כ בפרק מרובה ולא נתן טעם לדבריו ואיפשר שטעמו כמו שכתוב בהשגות על דברי הרמב"ם לא מחוורא לי דתפיסה מהניא בהא דכיון דיותר ממה שהזיק הוא אין כח לחייבו אלא בב"ד ובדין פסוק לי ספק וזה כיון שספק הוא אצלם איך גמרו את הדין וכתב הרב המגיד ביאור דבריו שהקנס אין אדם זוכה בו עד שעת העמדה בדין:

גנב ועמד בדין ואמר ליה הדיין צא תן לו ואח"כ טבח ומכר פטור מארבעה וחמשה אמר ליה חייב אתה ליתן לו ואחר כך טבח ומכר חייב מימרא בפרק מרובה (בבא קמא סח:) ופרק הגוזל ומאכיל (קו.) וטעמא דפטור מפורש בפרק הגוזל ומאכיל דכיון דפסקוה ב"ד למילתיה וטבח ומכר הו"ל גזלן וגזלן לא משלם תשלומי ארבעה וחמשה:

שחטה הגנב ונתנבלה בידו או הנוחר או המעקר פטור משנה בפרק מרובה (בבא קמא עח:):

ומ"ש אבל השוחט לרפואה או לכלבים או שנמצאת טריפה חייב גם זה משנה שם (ע.) אע"ג דר"ש פליג בנמצאת טריפה ידוע דהלכה כת"ק:ומ"ש וכן השוחט את הכלאים חייב ברייתא שם (עז):

גנב ברשות הבעלים וטבח ומכר חוץ מרשותם או איפכא חייב גנב וטבח ומכר הכל ברשותם פטור משנה שם (עט:):

היה העדר ביער כיון שהכיש הבהמה והטמינה בין האילנות חייב בכפל וכו' שם אמר ר' אלעזר ראוהו שהטמין בחורשין וטבח ומכר משלם תשלומי ד' וה' אמאי הא לא משך חמר רב חסדא שהכישה במקל אמרי וכיון דראוהו גזלן הוא וכיון דקא מטמר מינייהו גנב הוא. ופרש"י שהטמין בחורשין. נטמן ביער לגנוב בהמות הרועות שם:

גנב ומכר בשבת או לעכו"ם חייב שאין כאן חיוב מיתה משנה שם (ע.) כלומר שאילו היה חייב מיתה היה פטור מממון דק"ל בדרבה מיניה: מ"ש ואם נעשית המכירה באיסור כגון שזרקה המוכר מר"ה לחצר הלוקח וכו' או שאמר הלוקח למוכר עקוץ תאנה מתאנתי וכו' פטור שאיסור גניבה ואיסור מכירה באים כאחד ג"ז שם ופירוש איסור גניבה ואיסור מכירה באים כאחד היינו לומר דחיוב מיתה משום שבת וחיוב ממון משום מכירה באים כאחד ופטור מממון משום דק"ל בדרבה מיניה: וכן הטובח בשבת או לעכו"ם פטור משנה (עד:):ומ"ש אפילו לא התרו בו כיוי שיש בו חיוב מיתה אילו התרו בו בפ' אלו נערות (כתובות לד.) כי אתא רב דימי אמר חייבי מיתות שוגגין וחייבי מלקיו' שוגגין ודבר אחר ר"י אמר חייב ור"ל אמר פטור ר"י אמר חייב דהא לא אתרו ביה ר"ל אמר פטור כיון דאילו אתרו ביה פטור כי לא אתרו ביה נמי פטור אמר רבא ומי איכא למ"ד חייבי מיתות שוגגין חייב והא תני דבי חזקיה מכה אדם ומכה בהמה מה מכה בהמה לא חלקת בו בין שוגג למזיד וכו' אלא כי אתא רבין אמר חייבי מיתות שוגגין כ"ע לא פליגי דפטור כי פליגי בחייבי מלקיות שוגגין ודבר אחר:ומ"ש ואפילו היתה גנובה לו קודם שבת וכו' ואין צ"ל דפטור היכא שגם חיוב הקרן בא בשבת וכו' בפ' אלו נערות (כתובות לד:) אמר רבה היה גדי גנוב לו וטבחו בשבת חייב שכבר נתחייב בגניבה קודם שיבוא לידי איסור שבת גנב וטבח בשבת פטור שאם אין גניבה אין טביחה ואין מכירה אמר רב פפא היתה פרה גנובה לו וטבחה בשבת חייב שכבר נתחייב בגניבה קודם שיבוא לידי איסור שבת היתה פרה שאולה לו וטבחה בשבת פטור. ופי' רש"י היה גדי גנוב לו. גנב גדי בחול ונתחייב הקרן וטבחו בשבת דלא אתי עליה חיובא דממון באיסור שבת אלא חיוב קנס: חייב. ד' וה' דקנס חידוש הוא ורבה ס"ל כר"מ: גנב וטבח בשבת. דחיוב ממון דקרן אתא עליה באיסור שבת: פטור. דקיי"ל אין מת ומשלם וכיון דאקרן לא מיחייב קנס נמי לא משלם דתשלומי ד' וה' אמר רחמנא ולא תשלומי ג' וד': שאם אין גניבה. כלומר שמאחר שפטור על הקרן משום מיתה אין טביחה ואין מכירה שאינו מחוייב קנס כדפרישית דתשלומי ד' וה' כתיב ולא תשלומי ג' וד': היתה פרה שאולה לו וטבחה בשבת פטור דההיא שעתא דקא טבחה לה גזיל לה ממרה ומיתה וממון באים כאחד. והתוס' כתבו דאמר רבה היה גדי גנוב לו אליבא דר"מ קאמר ולא משום דסבר הכי עכ"ל מ"מ כיון דלא קיי"ל כר"מ דאמר דבמידי דקנס אדם מת ומשלם ממילא נקטינן דאפ' היו גדי או פרה גנובים לו וטבחם בשבת פטור:ומ"ש בספרי רבינו דאין חיוב בא בשבת אלא חיובו של כפל ד' וה' טעות סופר הוא וצריך למחוק תיבת כפל שהרי משעת גניבה איחייב ליה בכפל ואין בא בשבת אלא חיוב ד' וה':

הטובח בי"ה והתרו בו פטור דקיי"ל אין אדם לוקה ומשלם בפרק מרובה (בבא קמא ע:) תנן גנב וטבח בי"ה משלם תשלומי ד' וה' ובפרק אלו נערות (כתובות לה.) אסיקנא כי אתא רבין אמר חייבי מיתות שוגגין כ"ע לא פליגי דפטור כי פליגי בחייבי מלקיות שוגגין וד"א ר"י אמר חייב ור"ל אמר פטור וידוע דהלכה כר"י וכל חייבי מלקיות דלא אתרו ביה כיון דלא לקי הו"ל כשוגג וחייב בממון וכן פסק הרמב"ם בפרק ג' מהלכות גניבה:

עשה שליח לשחוט לו בשבת והשליח שחט בשבת כתב הרמב"ם שהוא חייב וכו' בפ"ג מהל' גניבה בפרק מרובה (בבא קמא עא.) ובפרק אלו נערות תניא גנב וטבח בשבת משלם תשלומי ד' וה' דברי ר"מ וחכמים פוטרים ומוקי לה בטובח על ידי אחר א"ה מ"ט דרבנן דפטרי מאן חכמים ר"ש היא דאמר שחיטה שאינה ראויה היא שחיטת שבת ראויה היא דתנן השוחט בשבת ובי"ה אף על פי שמתחייב בנפשו שחיטתו כשרה ס"ל כר"י הסנדלר דתניא המבשל בשבת בשוגג יאכל כו' ר"י הסנדלר אומר בשוגג יאכל במ"ש לאחרים ולא לו במזיד לא יאכל עולמית לא לו ולא לאחרים והרמב"ם סובר דלית הלכתא כר"י הסנדלר כמבואר בה"ש: ומה שכתב רבינו ולדעת א"א ז"ל פטור משום שחיטה שאינה ראויה כר"י הסנדלר בפרק מרובה כתב הרא"ש וז"ל בפרק כירה הביא שרי"ף כל זו הסוגיא וכתב ש"מ דלית הלכתא כר"י הסנדלר וקצרה דעתי מהבין וכו' ואם כן מדהני אמוראי בתראי פליגי בפירוש דברי ר"י הסנדלר היה מסתבר דהלכה כוותיה עכ"ל:

גנב שגנב מן הגנב אפי' אחר שנתייאשו הבעלים אינו חייב בכפל ולא בד' וה' וכו' ז"ל הרמב"ם בפ"א מהלכות גניבה הגונב מגנב אחר אע"פ שנתייאשו הבעלים אינו משלם תשלומי כפל ואם טבח ומכר אינו משלם תשלומי ד' וה' לגנב הראשון אינו משלם שהרי דין הבהמה הזאת לחזור בעיניה לבעלים ולא קנאה הגנב ולבעלים אינו משלם הכפל או ד' וה' מפני שלא גנבה מרשותן עכ"ל:

(כא) ועל זה ועל מ"ש עוד רבינו גנב וטבח ובא אחר וגנבו ממנו וכו' עד פטור מן הכפל שג"ז מדברי הרמב"ם ז"ל שם כתב ה"ה הכל מבואר במרובה בברייתא וסוגיית הגמרא ופסק רבינו ז"ל דיאוש כדי לא קני ויאוש ושינוי רשות קני ושנוי רשות לבד אינו קונה ושנוי מעשה לבד קונה וכן עולה בפסק ההלכה מכלל הסוגיות עכ"ל:

וכן הגונב עבדים שטרות וקרקעות פטור מן הכפל משנה בפרק הזהב (בבא מציעא נו.) ופרק שבועת הדיינין (שבועות מב.) ויליף לה בגמרא מקראי ואיתא נמי בר"פ מרובה (בבא קמא סב:):ומ"ש וכן הגונב את העכו"ם ואת ההקדש אינו משלם את הכפל וכו' דין ההקדש מפורש במקומות הנזכרים ויליף לה מדכתיב רעהו ודין העכו"ם כתבו הרמב"ם בפ"א מהל' גניבה וכתב ה"ה דכיון דממעטינן הקדש מדכתיב רעהו ממילא אימעוט עכו"ם דהכי דרשינן בעלמא ופשוט הוא עכ"ל:

גנב פטר חמור קודם שנפדה משלם כפל וכו' בפ"ק דבכורות (יא.):

הגונב חלבו של חבירו ואכלו משלם לו דמי חלבו בפרק אלו נערות (כתובות לא.) א"ר חסדא מודה ר' נחוניא בן הקנה בגונב חלבו של חבירו ואכלו שהוא חייב שכבר נתחייב בגניבה קודם שיבוא לידי איסור חלב כתב הראב"ד בפ"ב מהלכות גניבה דהיינו לומר דחייב לשלם כפל והודה לו ה"ה וכתב שכך היתה כוונת הרמב"ם ז"ל:

גנב שטבח וכו'. פסק כרב נחמן בפרק מרובה (בבא קמא דף ס"ח) דלא מיבעיא לאחר יאוש דאהנו מעשיו דבמכר קני ליה לוקח ביאוש ושינוי רשות ובטבח קני ליה ביאוש ושינוי מעשה אלא אפילו לפני יאוש דלא אהנו מעשיו דלא קני ליה נמי חייב ומכרו אמר רחמנא והא זבין ל"ש לפני יאוש ל"ש לאחר יאוש: היו מעידין אותו שגנב וכו'. משנה שם ואסיקנא בגמרא (דף ע') דאפי' לר"ע דאמר דבר ולא חצי דבר הכא מודה דדבר קרינן ביה דאע"ג דעדי טביחה צריכין לעדי גנבה כיון דעדי גנבה לא צריכי לעדי טביחה דבר קרינן ביה: היו שני עדים על הגנבה וכו'. משנה שם וא"ת תינח דאיצטריך דעל פי עצמו אינו משלם ד' וה' לאורויי דמודה בקנס פטור אבל כשאין על השחיטה אלא ע"א והוא מכחישו פשיטא דאינו חייב ע"פ ע"א ותו קשה למה ליה למימר היו שני עדים על הגנבה הול"ל גנב וטבח ע"פ ע"א או ע"פ עצמו אינו משלם אלא הקרן וי"ל דמתני' אתא לאשמועינן ע"פ עצמו דומיא דעל פי ע"א מה ע"פ ע"א כי אתא עד אחר מצטרף בהדיה ומיחייב אף ע"פ עצמו נמי כי אתו עדים מיחייב דהא דמודה בקנס ואח"כ באו עדים דקיי"ל כרב דפטור אינו אלא היכא דחייב עצמו בקרן מתחלה דאמר גנבתי ואח"כ באו עדים שגנב וטבח ומכר אבל גנב ע"פ שנים דלא הודה מעצמו מתחלה לומר גנבתי אלא היו שני עדים על הגנבה דלא מחייב עצמו בקרן התם הוא דאמרי' ע"פ עצמו דומיא דע"פ ע"א וכי אתו עדים מיחייב וכדכתב רבינו לעיל בסי' שמ"ח והכי אסיקנא בגמרא אליבא דרב דהלכתא כוותיה (בדף ע"ה):

גנב שור של שותפין. שם (בדף ע"א) בעא מיניה רבא מר"נ גנב שור של ב' שותפין וטבחו והודה לא' מהן מהו חמשה בקר אמר רחמנא ולא ה' חצאי בקר א"ד חמשה בקר אמר רחמנא ואפי' ה' חצאי בקר ואסיקנא חמשה בקר ואפי' ה' חצאי בקר ופרש"י והודה לא' מהן. על חלקו מהו לחייבו לשלם לחבירו את חלקו כשיבואו עדים עכ"ל ופי' רבי' דמיירי בהודה לא' מהן כשתבעו בב"ד וכפר לשני כשתבעו בב"ד אחר דאל"כ לא יתחייב לשני דמסתמא כיון דהודה לא' מן השותפין כאילו הודה גם לשני אלא מיירי בדכפר לשני בב"ד לפיכך כשבאו עדים חייב לשלם לשני ה' חצאי בקר ותו בא רבינו לבאר דאע"ג דלא קמיבעיא ליה אלא בטבח לאו דוקא דה"ה במכר והכי משמע בסוגיא:

גנב ונתן לאחר במתנה וכו'. שם ברייתא (תחלת דף ע"ט) והטעם בכל הני דחשבינן ליה כאילו מכר בדמים:

עשה שליח שימכרנה וכו'. בבריית' הנזכרת ומפרש בגמרא אשמועינן דיש שליח לדבר עבירה אע"ג דבכל התורה כולה אין שליח לדבר עבירה הכא יש שליח לדבר עבירה מ"ט וטבחו ומכרו מה מכירה לא אפשר דלאו ע"י אחר אף טביחה ע"י אחר מיחייב:

כתב הרמב"ם וכו'. שם ברייתא (דף ס"ח) וטבחו או מכרו מה טביחה שאינה חוזרת אף מכירה שאינה חוזרת ואקשינן מינה לרב נחמן דקאמר דבמכר לפני יאוש חייב ד' וה' אע"ג דחוזרת לבעל הבית ותרגמא ר"נ פרט לשהקנה לו לשלשים יום ופרש"י האי אינה חוזרת למעוטי היכא דלא מכר גנב ללוקח אלא לעשות בה מלאכה ל' יום דהויא כשכירות בעלמא עכ"ל אבל הרמב"ם לא ס"ל הך פירוש דהא פשיטא הוא דאפילו שוכר לא אלא ש"ח בעלמא כדלעיל בס"ס שמ"ו במ"ש בשם ר"י בלוקח בהמה לל' יום אלא ה"פ פרט לשהקנה לו לל' יום כלומר לאחר ל' יום ולפי שקשה דקרא סתמא כתיב או מכרו ומה לי מכרו מיד או מכרו ולא הקנה לו אלא עד לאחר ל' יום לכך פי' הרמב"ם דקרא אתא להיכא דהוכר הגנב בתוך ל' יום דמקמי שחלה המכירה נודע שגנב דאינו חייב ד' וה':

מכרה חוץ מחלק אחד ממאה שבה וכו'. משנה שם (דף ע"ש): או חוץ מידה ברייתא שם ותרווייהו איצטריכו דחוץ מאחד ממאה איכא שיור בכל אבר ואבר חלק ממאה שבו אבל חוץ מידה ליכא שיור אלא ידה בלבד דאינו מעכב בשחיטה ולרבי לא הוי שיור וכן חוץ מרגלה מן הארכובה ולמטה ולא זו אף זו קתני למאי דקיי"ל דאף בזו איכא שיור ובגמרא מייתי פלוגתא דרב ולוי והרמב"ם פסק כרב והיא הסברא הראשונה שכתב רבינו והרא"ש פסק כלוי וכרבנן דברייתא דאפי' גוזותיה דלמיגז קיימי הוי שיור וכ"ש קרנה דלאו למיגז קיימ' ואצ"ל בשייר ידה ורגלה או כל דבר הניתר בשחיטה דוטבחו כולו בעינן ומכרו כולו בעינן דליכא שיור כלל:

גנב קיטעת וכו'. ברייתא שם ופרש"י קיטעת אע"ג דליכא כולה חייב דמאי דגנב הא זבין כוליה: ומ"ש או טרפה מבואר שם בסוגיא (דף ע"ז) דלרבנו שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה גנב טרפה וטבחה חייב וכן במכר את הטרפה דלא כר"ש דשחיטה שאינה ראויה לאו שמה שחיטה וכיון דליתיה בטביחה ליתיה במכירה ולית הלכתא אלא כרבנן: ומ"ש או שגנב מהשותפין. ברייתא שם: ומ"ש אבל אם הו"ל שותפות בה וכו'. משנה שם ופרש"י דלא קרינן ביה ומכרו באיסורא ופטור מד' וה' אפי' מחלק חבירו:

ומ"ש לפיכך גנב משל אביו וכו'. משנה שם (סוף דף ע"ד):

גנב שלמה וכו' מיבעיא וכו'. שם (סוף דף ע"ד) ודעת הרמב"ם בכל תיקו דממונא אי תפס לא מפקינן מיניה אבל דעת הרא"ש כדעת הראב"ד דקנס שאני דאין אדם זוכה בו אלא עד שעת העמדה בדין כ"כ ב"י וצל"ע דא"כ אפי' ליכא ספק לא ליהני תפיסה בקנס כיון דלא זכה בו אלא בשעת העמדה וכיון דלהרא"ש מהני תפיסה בקנס כמ"ש רבינו בס"ס שמ"ט א"כ לפ"ז גם בספק נימא דאי תפס לא מפקינן מיניה ותו קשה דלקמן בסי' שנ"ב ס"ח פסק רבי' כהרמב"ם דלא כהרא"ש וע' במ"ש לשם בס"ד:

שותפין שגנבו וכו'. שם אסיקנא ל"ק כאן בשותף שטבח לדעת חבירו כאן בשותף שטבח שלא לדעת חבירו ופי' רש"י לדעת חבירו משלמין בין שניהם דאיכא וטבחו כולה בחיובא דהטובח חייב על חלקו וחבירו עשאו נמי שליח והא רבינן דיש שליח לדבר עבירה שלא לדעת חבירו דליכא וטבחו כולה בחיובא דבההוא פלגא דחבריה לא נעשה שליח ואע"ג דאמרן לעיל ואפי' ה' חצאי בקר ה"מ היכא שגנב בהמת השותפין וטבחו ואח"כ הודה לאחד מהם על חלקו דבשעת טביחה הוה כוליה בחיובא וה"א בהגוזל (דף ק"ו):

גנב ועמד בדין וכו'. שם (סוף דף ס"ח) מימרא דרבא צא תן לו טבח ומכר פטור מ"ט כיון דפסקוהו למילתיה וטבח ומכר הו"ל גזלן וגזלן אינו משלם ד' וה' חייב אתה ליתן לו וכו' אכתי גנב הוא:

שחטה הגנב ונתנבלה וכו'. משנה שם (דף ע"ח) פרש"י פטור אפי' לרבנן דשחיטת טרפה אע"פ שאינה ראויה שמה שחיטה דהא לאו שחיטה היא כלל:

ומ"ש אבל השוחט לרפואה וכו'. משנה שם (דף ע') ופי' רש"י דלרפואה ולכלבים שחיטה ראויה היא דאי בעי מצי אכיל מיניה עכ"ל ובנמצאת טרפה פליג ר"ש ולית הלכתא כוותיה ולעיל סעיף ז' כתב דין מכר את הטרפה וכאן כתב דין טבח ונמצאת טרפה דבמכירה לא שייך לומר ונמצאת טרפה לאחר מכירה דהא חזי לה בשעת מכירה דטרפה היא והו"ל כאילו אמר רבינו דבמכירה ליכא לאשכוחי אלא בטרפה שמכר אבל לא בנמצאת טרפה לאחר מכירה אבל בטביחה איכא לאשכוחי אף בנמצאת טרפה וק"ל. ולא דמי שחט את הטרפה לשוחט בשבת משום דשוחט בשבת כיון שאינה ראויה לאכילה כר"י הסנדלר הו"ל כאילו לא שחטה כלל אבל טרפה ששחטה שחיטה הגונה היא אלא דבר אחר גרם לה שאינה ראויה לאכילה לפי שהיא טריפה: ומ"ש וכן השוחט כלאים חייב. ברייתא שם (דף ע"ו):

גנב ברשות בעלים. משנה שם (דף ע"ט) ופי' גנב הבהמה ולא הוציאה מרשות בעלים אלא החביאה ברשות הבעלים ואח"כ טבח ומכר חוץ מרשות בעלים דכשהוציאה חוץ מרשותו נעשה עליה גנב וקנאה או שגנב חוץ מרשות בעלים קנאה במשיכה מיד ונעשה עליה גנב ואח"כ טבח ומכר ברשות בעלים אבל גנב וטבח ומכר הכל ברשותן פטור דלא נעשה עליה גנב וכתבו התוס' ובשלא הגביה עסקינן דבהגביהה היה קנאו וחייב:

היה העדר ביער וכו'. מימרא דר"א לשם וע"ל סימן שמ"ח סעיף ד':

גנב ומכר בשבת וכו'. משנה שם (דף ע'): ואם נעשית המכיר באיסור וכו'. שם בגמרא: וכן הטובח בשבת או לעכו"ם וכו' שם (סוף דף ע"ד): ומ"ש אפילו לא התרו בו וכו'. הכי אסיקנא בפ' אלו נערות (כתובות דף ל"ה) מהיקשא דתנא דבי חזקיה מכה אדם יומת ומכה בהמה ישלמנה מה מכה בהמה לא חלקת בה בין שוגג למזיד לפטרו מתשלומין אלא לחייבו בתשלומין אף מכה אדם לא תחלוק בו לחייבי בתשלומין אלא לפטרו מתשלומין: ומ"ש ואפי' היתה גנובה לו קודם שבת וכו'. שם (דף ל"ד) אמרינן לר' מאיר בהיתה גנובה לו קודם שבת וכו' חייב לשלם קנס דכיון דחידוש הוא אמרינן אדם מת ומשלם אבל בהיתה שאולה לו מודה רבי מאיר דפטור דכיון דפטור מקרן פטור נמי מקנס דד' וה' אמר רחמנא ולא ג' וד' ואנן קיי"ל כרבנן דלא אמרינן מת ומשלם אפי' גבי קנס הילכך אפילו היתה גנובה לו קודם שבת פטור ואצ"ל בהיתה שאולה לו וכו' וטעמא דשאולה דמודה בה ר"מ היינו משום דבשאולה לא איחייב באונסיה משעת שאלה דכיון דכל כמה דאיתא לפרה הדרא בעינא ההיא שעתא דקא טבח לה קא גזיל לה ומיתה וממון באין כאחד וע"ל בסי' שמ"א סעיף ה' ו' ועיין עוד בסי' של"ח סעיף ה' ובמ"ש לשם בס"ד: ומ"ש רבינו דאין חיוב בא בשבת אלא חיובו של כפל וד' וה'. כתב ב"י דט"ס הוא וצריך למחוק תיבת כפל שהרי משעת גנבה איחייב ליה בכפל ואין בא בשבת אלא חיוב ד' וה' עכ"ל ודבריו צריכין ביאור והוא דבהיתה גנובה קודם שבת אינו פטור אלא מד' וה' אבל חייב לשלם תשלומי כפל אבל בהיתה שאולה פטור אף מן הכפל וכן כתב הרמב"ם בפ"ג מגנבה להדיא:

הטובח ביה"כ והתרו בו פטור וכו'. אבל לא התרו בו דינו כחייבי מלקיות שוגגין דכיון דאינו לוקה משלם ולא דמי לחייבי מיתות שוגגין דפטורין הכי אסיקנא בפ' אלו נערות וכן פסק הרמב"ם ריש פ"ב דגנבה:

עשה שליח לשחוט וכו'. פי' הרמב"ם סובר כיון דאין הגנב חייב מיתה על השחיטה ששחט שלוחו וממון ודאי מתחייב שהרי בטביחה יש שליח עברה וליכא למיפטריה משום שחיטה שאינה ראויה לאכילה דלית הלכתא כר"י הסנדלר אלא אפי' שחט בשבת במזיד הוא לא יאכל עולמית אבל אחרים אוכלים א"כ הגנב חייב לשלם ד' וה' והרא"ש פוסק כר"י הסנדלר דבמזיד לא יאכל עולמית לא לו ולא לאחרים א"כ שחיטה שאינה ראויה לאכילה היא ולא שמה טביחה ופטור דהו"ל שחיטה זו כשוחט ונתנבלה בידו דה"נ לאו שחיטה היא כלל כיון שאינה מותרת לאכילה בשחיטה זו ותימה להרא"ש בטובח ביה"כ אפי' לא התרו בו נמי יהא פטור אם שחט במזיד דשחיטה שאינה ראויה לאכילה היא אבל בטבח בשבת או לע"ז אשמועינן דאפי' לא התרו בו וקאמר דשחט בשוגג דהו"ל שחיטה ראויה לאכילה אפ"ה פטור מטעם דבחייבי מיתות שוגגין גלי לן קרא דפטור מתשלומין אבל גבי יה"כ קשיא וצ"ל להרא"ש דאה"נ דפטור אם טבח במזיד אפי' לא התרו בו והא דאמרי' דבלא התרו בו חייב היינו דוקא כשעשה כך בשוגג ותימה דכאן במרובה משמע בדברי הרא"ש בשני מקומות בדין זה דס"ל דהלכה כר"י הסנדלר וכמ"ש רבינו בשמו ובפ"ק דחולין משמע דס"ל דהלכה כר' יהודא וכ"כ ב"י בא"ח סי' שי"ח ואפשר דאע"ג דלגבי איסור אכילה נמשך אחר רוב פוסקים כר"י מ"מ לאפוקי ממונא מגנב אזיל לקולא כיון דמשמע מפלוגת' דרב אחא ורבינא דסבירי להו כר"י הסנדלר:

גנב שגנב מן הגנב וכו'. משנה ר"פ מרובה והעולה מן הסוגיא (בדף ס"ח) כדברי רבינו וכ"כ הרמב"ם ספ"א דגנבה וז"ל לגנב הראשון אינו משלם שהרי דין הבהמה הזאת לחזור בעינה לבעלים ולא קנאה הגנב ולבעלים אינו משלם הכפל או ד' וה' מפני שלא גנבה מרשותן ובגנב וטבח ובא גנב אחר וגנבה וכו' הטעם פשוט דיאוש כדי לא קני אבל יאוש ושינוי רשות קני ושינוי מעשה לבד נמי קונה:

וכן הגונב עבדים וכו'. משנה פרק הזהב (בבא מציעא דף נ"ו) וברייתא ריש מרובה ופרק הזהב (בבא מציעא דף נ"ז): ומ"ש וכן הגונב את העכו"ם וכו'. כ"כ הרמב"ם ריש פ"ב דגנבה וטעמו דכיון דאמר בגמ' רעהו ולא הקדש כ"ש דאימעוט של עכו"ם וכדדרשינן אצל לא יראה לך שאור בפ"ק דפסחים שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל הקדש של אחרים פי' עכו"ם וכן וכי יזיד איש על רעהו ולא על עכו"ם:

הגונב חלבו וכו'. פרק אלו נערות (כתובות דף ל' ל"א) א"ר חסדא מודה ר' נחוניא בן הקנה בגונב חלבו של חבירו ואכלו שהוא חייב שכבר נתחייב בגנבה קודם שיבוא לידי איסור חלב דמעידנא דאגבהיה קנייה נתחייב בנפשו לא הוה עד דאכיל ליה: וכתב הראב"ד בהשגות פ"ב דמשלם לו כפל דמי חלבו וכתב ה' המגיד דגם הרמב"ם מודה בכך ולא חשש לבארו בפי' כיון דדבר פשוט הוא:

לא שנא לפני יאוש כו' אמכירה קאי וקמ"ל דאפילו מכר לפני יאוש חייב [כמו בב"ח]: היו מעידין אותו שגנב בין שאותן עדים כו' [כמו בב"ח] וכתבו שם התוס' הטעם משום דכיון דכל א' ראה כל מה שהיו יכולין לראות לא מיקרי חצי דבר והביאו ראיה לדבריהן ע"ש וכבר כתבתי זה לעיל ס"ס ל' וע"ש ועד"ר: היו ב' עדים כו' ואין על השחיטה אלא עד אחד כו' ולא ד' וה' כן הוא לשון המשנה בפרק מרובה (בבא קמא דף ע"ד ע"ב) כו' [כמו בב"ח]:

גנב שור כו' עד"ר: והודה לא' מהן וכפר לא' מהן נראה דר"ל בב"ד א' הודה לזה שטבחו והשני תבעו בב"ד שני וכפר שם להשני דאילו בב"ד אחד כשהודה לזה הודה גם לשני שהרי שותפין הם וכן צריכין לפרש לקמן בסי' שנ"ב וכמ"ש שם בס"ד: ה' חצאי בקר עד"ר:

גנב כו' או שהקיף לו שם ופירש"י הקיף מכר לו באמונה ואשראי שלא קיבל ממנו הדמים:

עשה שליח כו' [כמו בב"ח] וע"ל סי' רצ"ב:

כתב הרמב"ם כו' בפ"ב מהלכות גניבה וכ' המ"מ ז"ל מימרא בפ' מרובה אלא שגי' ספרינו הוא פרט לכשיקנה לו לל' יום ע"ש:

מכרה חוץ מא' ממאה שבה או חוץ מידה כו' עד"ר ושם נתבאר למה נקט חוץ ממאה וחוץ מידה כי' ע"ש. או ששייר בה דבר הניתר בשחיטה דבעינן נמי שימכרנו כולו באיסור. אינו משלם ד' וס' עכ"ל הרמב"ם: וא"א הרא"ש ז"ל כתב אפי' שייר קרנא עד"ר:

גנב קיטעת כו' [כמו בב"ח] והוה שפיר כולה באיסור משא"כ במכירה חוץ מחלק א' ממאה הנ"ל: ומש"ר גנב קיטעת כו' עד ומכרה אפשר דלא כתב ג"כ וטבחה משום טריפה דאע"ג דרבי' כתב בסמוך דגם בטריפה חייב ולא מפטר משום שחיטה שאינה ראויה התם מיירי שנמצא טריפה לאחר שחיטה והכא מיירי בטריפה שניכר קודם שחיטה והשוחט טריפה כהא פטור מד' וה' משום שחיטה שאינה ראויה וכמ"ש שם ע"ש ולא רצה לאשמועינן כאן דאם שחט טריפה ידוע כה"ג פטור משום שאין דרך העולם לשחוט בהמה הידועה לן קודם שחיטה שהיא טריפה: אבל אם היה לו שותפות כו' [כמו בב"ח]:

וקטע [כו' שם קטע] ממנה אבר ומכרה מהו מי אמרינן מאי דגנב הא לא זבין א"ד מאי דזבין הא לא שייר תיקו: או שמכרה חוץ מל' יום פי' מהיום תתחיל המכירה אך ל' יום תשאלני למלאכתי ול"ד למש"ר בס"ה בשם הרמב"ם: או חוץ ממלאכתה פירש"י אם תרצה לשחטה שחוט מיד ואם תעשה בה מלאכה תהא המלאכה שלי מי הוי שיור או לא: וכתב הרמב"ם ז"ל דאם תפס אין מוציאין כ"כ בפ"ד דהל' גניבה וטעמו דמשוה זה לכל ספיקא דתלמודא: וא"א כתב דאפי' תפס מפקינן וכן הראב"ד השיג בהשגותיו שם על הרמב"ם ומטעם דקנס לא מיחייב אלא בב"ד ובדין פסוק בלי ספק ר"ל וזה כיון שספק הוא אצלם איך גמרו הדין וכ"כ המ"מ שם וכעין זה כתב ג"כ הרא"ש גבי קרן וכפל בשעת העמדה בדין וע"ש ודוקא בספק ס"ל כן אבל בקנס שחייב לו מהני' תפיסה דאי היו ב"ד היו יכולין לגמור הדין וכמש"ר ס"ס שמ"ט ועמ"ש לקמן ס"ס שנ"ב ס"ח:

שותפין שגנבו כו' [כמו בב"ח]:

גנב ועמד בדין [כו'] צא תן לו כו' פטור [כמו בב"ח] וע"ל סי' ע"ט ול"ט וסי' כ"ב ועי' בר"ן שם:

שנמצאת טריפה משנה שם דף ע' ע"א ושם נתבאר דזה כדעת רבנן אבל ר"ש פליג ע"ז ומחשבינהו לשחיטה שאינה ראויה דלאו שמה שחיטה וכמו שיתבאר בסמוך סי"ח בשחט בשבת דפטור משום שאינה ראויה לאכילה כרבי יוחנן הסנדלר וא"ת מ"ש בשחט ונמצאת טריפה דפסק כאן כדעת רבנן ובשחט בשבת פסק שם כר"ש י"ל משום דיש לחלק בין שחט בשבת דבתחלת השחיטה ידע דשחיטה שאינה ראויה היא בין בשחט את הטריפה דמיירי בשחט ונמצא אח"כ טריפה באיברים הפנימיים ומש"ה דקדק תנא דמתני' ורבינו וכתבו שנמצאת טריפה ולא כתב השוחט את הטריפה דהוי משמע אפי' טריפה הידועה בשעת שחיטה ומה"ט יש לחלק נמי בין נתנבלה ומעקר ונוחר דבהן בשעת שחיטה רואה שלא שחטה כראוי משא"כ בנמצאת טריפה וק"ל וכ"ש בשחטה לרפואה או לכלבים דאי בעי מצי אכיל מיניה ואף דבגמרא הנ"ל מדמה אותן יחד וקאמר מאן חכמים דפטרי שוחט בשבת ע"י אחר ר"ש היא דאמר בשחט את הטריפה פטור מ"מ מצינו דתנא דמתני' סתם בטריפה כחכמים דפליגי עם רשב"ג ובברייתא הנ"ל דפליגי בטבח בשבת סתם כר"ש שהרי כתבו בל' חכמים וכדאמרינן בחולין דף ס"ה ז"ל אמר רבי חייא בר אבא אר"י ראה רבי את דבריו של ר"מ באותו ואת בנו ושנאה בלשון חכמים (פירש"י דשוחט את האב ונמצא טריפה שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה לחייבו בשחט אח"כ הבן) (כמש"ר בי"ד בסי' י"ו) ודברי ר"ש בכיסוי הדם ושנאו בלשון חכמים דפטור בכיסוי (וכמש"ר בי"ד סי' כ"ח וגם לענין להתיר עובר שבמעיה כמ"ש בי"ד סי' י"ג) ומפרש שם טעמו ע"ש ועיין בסמוך סי"ח: וכן השוחט כלאים פי' שבא מתיש הבא על כשבה והו"א דיהיה פטור דשור ושה בלי תרעובת אמר רחמנא לענין ארבעה וחמשה וכמ"ש לעיל סימן שמ"ט ועיין ביו"ד סימן י"ו וסימן כ"ח וס"א דין כלאים לענין אותו ואת בנו וכיסוי הדם ומתנות כהונה ועבד"ר:

גנב ברשות הבעלים ושחטו חוץ לרשותן כו' [כמו בב"ח]:

והטמינה פי' עי"ז הוה גנב:

גנב ומכר בשבת או לעכו"ם דאין כאן חיוב מיתה למימר דקם ליה בדרבה מיניה: ואמר למקח כו' עד שתנוח כו' שם בגמרא אבל אי לא אמר כן היה קונה אותו מיד שהגיע לאויר חצירו: שאיסור שבת ואיסור מכירה באין כא' פי' חיוב מיתה משום שבת וחיוב ממון משום מכירה באין כאחד ופטור דקם ליה בדרבה מיניה: אפילו לא התרו כו' כן הוא מסקנת הגמרא בפרק אלו נערות [עיין בב"ח במביאו] והא דלא כתב הטעם משום שחיטה שאינה ראויה דהלכה כר"י הסנדלר וכמש"ר בסמוך סי"ח משום דבא ליתן טעם זה אפילו אליבא למ"ד דאינן פוסקין כר"י הסנדלר א"נ מ"ש כאן בלא התרו בו ר"ל אפילו הוה בשוגג גמור ובשחט בשוגג בשבת גם לר"י הסנדלר שחיטה (באינה) ראויה היא וכמש"ר בא"ח סי' שי"ח דמותר לאחרים במ"ש: ואפילו היתה גנובה לו כו' ה"ה אם נגנבה בשבת כבר נתחייב בקרן ולא אתא למעוטי אלא היכא שהיתה שאולה בידו וטבחה לשם גניבה וכדמסיק אלא דלרבותא כ"כ אפי' היתה גנובה קודם שבת וק"ל: דאין חיוב ממון בא בשבת אלא חיובו דכפל ד' וה' כב"י דגם בכפל שחייב קודם שבת משעת גניבה וכתב דצריך למחוק תיבת כפל וכן הוא לשון רש"י ועיין בדרישה שם כתבתי ליישב גי' הספרים: אפ"ה פטור פי' מקנס ד' וה' לאפוקי ממ"ד דבקנס יש מיתה וממון כיון דחידוש הוא: ואצ"ל דפטור היכא כו' פי' דפטור מהכל ואף אם הבהמה השחוטה עדיין בעין מ"מ הוא פטור ממה שחכרה משוויה ע"י השחיטה ומש"ה כתב רבינו וק"ל:

הטובח ביה"כ והתרו בו כו' אבל לא התרו בו חייב כיון דאפילו היו מתרין בו אין חייב מיתה ביה"כ אלא מלקות וכר"י דס"ל הכי שם בפרק אלו נערות דדוקא גבי חיוב מיתה אמרי' כיון שאילו התרו ביה כו' אבל לא בחייב מלקות וקיי"ל אין לוקה ומשלם אע"ג דמיירי בהתרו בו מ"מ לא נתן הטעם משום שחיטה באינה ראויה וכמו השוחט בשבת ע"י אחר דבסמוך סי"א משום דר"י הסנדלר לא קאמר דאסורה לעולם אלא בשוחט בשבת דקרא דקדש הם דלמד מיניה בשבת כתיב אבל ביה"כ דמודה מותר במוצאי יה"כ וכן מוכח באשר"י דשמעתין ע"מ במ"ש במשנה דטבח ביה"כ כו':

כתב הרמב"ם שהוא חייב פי' המשלח ובפ"ג מהל' גניבה כ"כ: כר"י הסנדלר דר"י ס"ל המבשל בשבת בשוגג יאכל במ"ש לאחרים ולא לו ובמזיד לא יאכל עולמית לא לו ולא לאחרים ולהכי הוה שחיטה שאינה ראויה לאכילה והרמב"ם לא ס"ל כר"י הסנדלר כמבואר בא"ח בהלכות שבת סי' שי"ד: ולדעת א"א הרא"ש ז"ל פטור כו' פר"י הסנדלר עד"ר:

לא לבעלים ולא לגנב כ"כ הרמב"ם ונתן טעם כו' [כמו בב"ח]:

והשני אם גנבו אחר שנתייאשו הבעלים חייב בכפל רבינו סתם ולא פי' דבריו דלדעת ר"י ורא"ש בעינן שנתייאשו הבעלים קודם שמכרו הגנב הראשון דאז דוקא קנהו הלוקח ביאוש ושינוי רשות וכמ"ש בס"ס שנ"ג אלא דיש פלוגתא בזה כמ"ש שם מש"ה סתם כאן והניח הדבר במושלם לכל א' וא' כדאית ליה וסמך אמ"ש במקומו בפני עצמו וגם משום דזה ל' הרמב"ם הוא שכ"כ בפ"א מהל' גניבה והרמב"ם סתם משום דס"ל דקנהו אף אם הוה היאוש אחר שינוי הרשות וכמש"ר שם בשמו מש"ה סתם רבינו ג"כ כאן וסמך אדלקמן וק"ל:

עבדים ושטרות כו' משנה הוא בפ' הזהב ושם יליף מכלל ופרט וכלל:

גנב פטר חמור כו' מפ"ק דבכורות:

הגונב חלבו כו' ואכלו משלם לו דמי חלבו וכפלו כצ"ל ואע"ג דבכתובות דף ל' ג"כ לא כתב בהדיא כפל שאני התם דכתב סתם חייב ור"ל חייב כדינו קרן וכפל וכמ"ש הראב"ד והמ"מ שם אבל רבינו דכתב בההיא משלם לו דמי חלבו צריכין להגיה וכפלו של"ת שלמעוטי כפלו עשה וק"ל וקמ"ל דאע"פ שהוא חייב מלקות וכרת על אכילת חלב אפ"ה לא אמרינן קלב"מ משום דבאיסור גניבה נתחייב קודם שיבוא לידי איסור חלב דזה משעת משיכה וזה אינו אלא משעת אכילה וק"ל: