יתומים גדולים וקטנים היאך ניזונים - טור חושן משפט סימן רפ״ו

מי שמת והניח בנים גדולים וקטנים או בנות גדולת וקטנות והגדולים צריכים להוציא יותר מהקטנים במלבושים והקטנים צריכים להוציא יותר מהגדולים במזונות אין נזונים ולובשין מן האמצע וכו' משנה בר"פ י"נ (קלט.):

ומ"ש בשם ה"ר ישעיה ה"ה בפ"ט מהלכות נחלות כתב בהיפך וז"ל כתב הרשב"א דוקא בשמיחו אבל בסתם נזונין ומתפרנסים אלו ואלו דסתמא שותפין נינהו ומוחלים זה את זה והביא ראיה מן התוספות עכ"ל וכ"כ נ"י:

ומ"ש בד"א שאין תועלת לקטנים במה שלובשים הגדולים אבל גדול האחים הנושא ונותן בנכסים ויש תועלת לקטנים במה שהוא מלובש יפה כדי שיהו דבריו נשמעים יכול ללבוש מהנכסים שם אמר רבא האי גדול אחי דלבש ואיכסי מביתא מאי דעבד עבד והאנן תנן אין הגדולים מתפרנסים ע"י הקטנים מתניתין בשרכא כלומר אדם בטל שאין להם ריוח בדבר. ופר"ש גדול אחי. שנושא ונותן בנכסים ואיכא הנאה ליתמי כי מכסי מלבושים נאים כי היכי דלישתמעו מיליה: מאי דעבד עבד. ולא יטלו כנגדו ומיהו לכתחלה אין לבזבז בממון אחיו לכך. וכתב הרא"ש ורבינו שמעון ז"ל פירש דאפילו לכתחלה מותר כדמשמע בפ' הניזקין (גיטין נב:) גבי עמרם צבעא אפוטרופא דיתמי הוה וגדול אחי שנושא ונותן בממון לא גרע מאפוטרופ' והא דנקט הכא לשון דיעבד לאשמועינן דשאר אחי אפילו בדיעבד צריכים לשלם וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל בפ"ט מהלכות נחלות דלכתחלה מותר וכתב ה"ה ומ"מ אם מיחו בידן הרשות בידם וכ"כ הרשב"א בפ"ק דב"ק: וכתב נ"י בשם הרשב"א דאפילו שרכא כל זמן שלא מיחו לביש ומכסי מן השותפות כי היכי דלא ליתזול:

כתב הרמב"ם השיא האב את בנו משל אב ועשה לו משתה והיתה ההוצאה משל אב ונשתלח לזה הבן שושבינות בחיי האב כשהיא חוזרת לאחר מיתת האב חוזרת מן האמצע אבל אם הוציא הבן המשתה משלו אינה חוזרת אלא מחלק הבן שנשתלחה לו בלבד בפ"ט מה' נחלות וכתב ה"ה השיא האב את בנו וכו' ברייתא מפורשת פ' מי שמת (בבא בתרא קמד:) נשתלחה לאביו שושבינות כשהיא חוזרת חוזרת לאמצע והכריח ן'מיגא"ש שהוא כשהשיא האב א' מבניו:ומ"ש רבינו אבל הוציא הבן במשתה משלו וכו' דבר פשוט הוא דכל שהוצאות ימי המשתה משל הבן ותועלת השושבינות שנשתלחה לו היה לבן כשהיא חוזרת ודאי משלו חוזר וכן כתבו ן' מיגא"ש והרשב"א ז"ל עכ"ל:

שלח האב שושבינות לאחר על יד אחד מבניו אם יחד האב לזה כששלחו כו' כשהיא חוזרת היא: של אותו הבן לבדו ואם לא יחד לשום אחד וכו' חוזר לכולם כשאר מלוות אביהם בפרק מי שמת (בבא בתרא דף קמד:) תניא שלח לו אביו שושבינות כשהיא חוזרת חוזרת לו שלח אביו שושבינות סתם כשהיא חוזרת חוזרת לאמצע ופר"ש שלח לו אביו שושבינות. כלומר נתן לו אביו מעות ושלחו לעשות שושבינות חוזרת לו לבדו אבל שלח אביו שושבינות סתם ולא יחד לאחד מבניו אף ע"פ שעל ידי אחד מבניו שלח לו אינה חוזרת לו לבדו אלא לאמצע: והרמב"ם כתב בדרך אחרת וז"ל האב ששלח בשם אחד מבניו תחזור השושבינות לאותו הבן אבל אם שלחה האב בשם בניו בסתם כשתחזור תחזור לאמצע וכו' ספ"ט מהלכות נחלות והוא ע"פ פירושו לברייתא שכתבתי בסמוך. וכתב ה"ה מ"ש רבינו ואין זה שנשתלחה לו חייב להחזיר וכו' כ"כ רבו ז"ל והאריך בטעם זה אבל מ"ש לפיכך אם שמח עם מקצתן וכו' והרי הוא לאמצע אין נראה כן מלשון רבו ז"ל אלא ה"ז ששמח עמו נוטל כל חלק זה שכך כתב אבל אם שמח עם אחד מהן ולא שמח עם כולן אינו חייב לשלם השושבינות כולם אלא משלשין אותה ומי ששמח עמו נוטל חלקו ומי שלא שמח עדיין עמו אינו נותן כלום עד שישמח עמו עכ"ל ואף בהשגות כתוב א"א לא ידעתי מהו ולמה הוא לאמצע וכו' ואני אומר כי הדין עם רבינו דשמא לא ישאו האחרים נשים או אם ישאו לא ישאו אותן כדרך שנשא הלה שנשתלחו לו ויכול זה לומר איני רוצה לעשות עמכם כדרך שעשיתם עמי כמבואר פ"ז מהלכות זכייה ונמצא שמשושבינות זו לא יחזור להם אלא זה החלק ונמצאו האחים מפסידים חלקם מזה ואין אומרים להם להניח את הודאי על סמך הספק ועוד דפשטא דברייתא הכי משמע דקתני חוזרת לאמצע ואיפשר שדעת ן' מיגא"ש והראב"ד ז"ל הוא שדעת האב כך היה שכל אחד יגבה חלקו לכשישא אשה ודברי רבינו נראין עכ"ל. תנן במתניתין (שם) אבל השולח לחבירו כדי יין וכדי שמן אינן נגבין בב"ד מפני שהן גמילות חסדים ופי' נ"י השולח לחבירו וכו' ואינו אוכל ושמח עמו ואפילו שלחם בבית המשתה והלך שם להיות שושבין דכל שהוא דבר מאכל ומשקה דורון בעלמא הוא שלא ע"מ לחזור וכן פירש הרמב"ם עכ"ל הריטב"א:

מי שמת וכו' וכתב הר"ר ישעיה אפילו שתקו וכו'. אע"ג דלעיל בסי' קע"ו סעיף י"ג מחלק גבי שותפין ואחין בין בלה ואבד לגמרי וכו' וכן כתב לקמן בסימן רפ"ח היינו דוקא בכולם גדולים דמדשתקי מחלי אבל הכא דאיכא גדולים וקטנים פשיטא דקטנים כיון דלא ידעי למחויי יכולים לתבוע לגדולים אפי' בלו לגמרי ואפי' שעל בניהם ובנותיהם וכיון שהקטנים יכולין לתבוע לגדולים דלאו בני מחילה נינהו א"כ הגדולים נמי יכולים לתבוע לקטנים דאל"כ לא יהא הדין שוה:

נשאו הגדולים וכו'. משנה וגמרא פרק יש נוחלין (בבא בתרא דף קל"ט) ואיכא למידק מאי קמ"ל הא פשיטא דמה שנשאו הגדולים לאחר מיתת אביהן מתפיסת הבית קודם חלוקה דישאו גם הקטנים כמו כן קודם חלוקה וי"ל דאתא לאשמועינן דאע"ג דהאב אמר בחייו שיתן לבנו כך וכך כההיא דרב גידל בשטרא פסיקתא כמה אתה נותן לבנך כך וכך כמה אתה נותן לבתך כך וכך עמדו וקדשו קנו הן הן הדברים הנקנים באמירה כדאיתא ר"פ הנושא אפ"ה לגבי אחין לאו כלום הוא דלא זכה הבן בנכסים אלא לאחר הנשואין וכיון שלא היו הנשואין אלא לאחר מיתת האב ישאו גם הקטנים מן האמצע:

כתב הרמב"ם השיא וכו'. משנה וברייתא פ' מי שמת (בבא בתרא דף קמ"ה) ופירושו דמנהגם היה כשנושא אחד אשה דמריעיו ומיודעיו שולחין לו מעות כדי שיתחזק על ההוצאה שמוציא במשת' ואלו המעות נקרא שושבינו' ואינן מתנה גמורה אלא שאם ישא הוא אשה יחזיר וישלח לו לפיכך אם נשא זה אשה ולא החזיר לו השושבינות הרי זה תובעו בב"ד ומוציא ממנו וכתב הרמב"ם דאם נשתלחה לזה הבן בחיי האב כשהיתה הוצאת משתה משל אב א"כ האב קיבל השושבינות להתחזק על ההוצאה לפיכך תחזור מן האמצע דנכסי האב הם היו משועבדים בחייו להחזיר השושבינות כשאר מלוה שלו שחייב לאחרים אבל אם הבן הוציא וכו' הבן קיבל השושבינות א"כ חייב הבן להחזיר לו משלו ועי' באבן העזר סי' ס':

שלח האב שושבינות וכו'. ברייתא שם וע"פ פי' רשב"ם והרמב"ם: כתב בדרך אחרת וכו' וטעמו דכיון דשלח בשם בניו בסתם הרי לכולם יש חלק בחזרת שושבינות ואע"פ שזה שנשתלחה לו אינו מחוייב להחזיר לו אלא עם מי ששמח עמו בלבד מכל מקום כיון שהאב זוכה השושבינות לכל בניו הרי חלק זה שהחזיר בלבד הוי לאמצע לכל האחין:

כתב מהרי"ו בתשו' באחד ששידך בנו בכתב קנין וקצב לו נדוניא לנשואין ומת קודם הנשואין אין אותו בן נוטל אותה נדוניא בראש דלא זכה עדיין בה אלא חולקים בשוה עכ"ל ומשמע עוד שם בתשו' סי' ק"י באב שפדה את בנו מן התפיסה מנכין לו מחלק ירושתו כי אמדינן שהלוה לו ולא נתן לו משום מתנה וע"ש דמשמע דאזלינן בזה בתר אומדנא:

מי שמת והניח בנים כו' בב"ב דף קל"ט כתבתיהו בדרישה ע"ש: יחלקו הנכסים כו'. לא שצריכין לחלוק מכל וכל קאמר דהוא הדין אם יטול זה חמשים זהובים לחלקו וממנו יזון או ילבש וכנגדו יטול השני וירויח בהן לנפשו ובהמותר ישארו שותפין וכן משמעות ל' הרמב"ם אלא ודאי ה"נ קאמר רבינו א"נ ה"ק באם אחר שידקדקו הקטנים לומר אין רצונו שיתפרנסו הגדולים מהאמצע ויאמרו הגדולים א"כ נחלוק עמך מכל וכל ה"ז יחלוקו וכן משמע מדברי נ"י כתבתי לשונו בדרישה ע"ש:

וכתב הר"י כו' ונזונו ונתפרנסו לבוש וכסות מיקרי פרנסה בלשון משנה וכמ"ש בדרישה לשון המשנה ע"ש: יכולין לתבוע אלו כו' מל' ר' ישעיה משמע דאפילו מה שכבר כלה ונאבד יכול לתבוע במותר חלקן אם לא חילק בין נפשו ובין נפש אשתו ובניו כמו שחילק בכל זה לקמן בסימן רפ"ח והיינו טעמא דשאני התם דאיירי דלא גילו דעתן בשום הקפדה עד שבאו לחלוק ואז מסתמא אמרינן דלא קפדי בכל מה שעבר בהיותן יחד עד עתה שבאין לחלוק ורוצים לחלוק גם הבגדים שהן בעין כמו שאר נכסים שהן בעין ואף אם א' רוצה לתבוע גם לשעבר בטלה דעתו משא"כ כאן דמיירי דגילה דעתן בעודם בשותפות יחד בזה ס"ל לר"י דאף ששתקו תחלה כיון דגילו דעתן אח"כ קודם שבאו לחלוק דקפדי איגלאי מילתא למפרע דמעיקרא לא שתקי משום מחילה אלא לתבוע אותן לאחר זמן במותר חלקן ועד"ר מ"ש עוד מזה:

בד"א שאין תועלת כו' מימרא דרבא שם: ורשב"ם פי' כו' וכ"כ הרא"ש וכמ"ש בדרישה:

נשאו הגדולים כו' שם דף קל"ט ע"א ועיין בסימן קי"ג שכתב בע"א כן הדין לענין נשואי הנקבות ופרנסתן:

כתב הרמב"ם כו' בפ"ט מה"נ כ"כ: שושבינות כו' ולאמנון ריע מתרגמינן שושבינא כן פי' בערוך בערך ששבן ועיקר דיני דשושבינות הם בב"ב דף קמ"ד וכתבם רבינו בא"ע סימן ס' בארוכה יותר כי שם מקומם ולא כתב כאן כ"א קצת אגב גררא בשביל שהן כמלוה ונתנו לתבוע בב"ד וק"ל:

שלח האב כו' ברייתא פ' מי שמת: והרמב"ם כתב כו' בספ"ט דנחלות כתב כן: ואין זה שנשתלחה לו כו' פי' שישאו כולם ואז שולח לכל א' חלקם בעת חתונתו וזהו מ"ש וסיים ז"ל לפיכך אם שמח עם קצתן פי' שנשאו מקצתן והיה עמהן בעת הנשואים כי כן הדין כמ"ש בא"ע סימן ס' וכן בהמ"מ ע"ש וברמב"ם כתוב עד שישמחו הבנים כולם ר"ל ג"כ בעת חתונתם: והראב"ד השיג עליו כו' גם מדברי ר"י מיגא"ש משמע כדברי הראב"ד ז"ל והמ"מ כתב ע"ז ז"ל ואני אומר דהדין עם רבינו דשמא לא ישאו אחרים נשים או אם ישאו לא ישאו אותן כדרך שישא זה שנשתלחו לו ויכול זה לומר איני רוצה לעשות עמכם אלא כדרך שעשיתם עמי כמבואר בפ"ז דזכייה ונמצא שמשושבינות לא יחזור להם אלא זה החלק ונמצאו האחין מפסידין חלקם ואין אומרין להן להניח את הודאי על סמך הספק ועוד דפשטא דברייתא הכי משמע דקתני חוזרת לאמצע ואפשר (שדעת ן' מיגא"ש והרמ"ה ז"ל הוא) שדעת האב כך היה שכל א' יגבה חלקו לכשישא אשה ודברי רבינו נראין עכ"ל המ"מ ולע"ד ק' על נתינת טעם המ"מ במ"ש שמא לא ישאו האחרים נשים כו' דאדרבה כיון דמתחלה לא נתחייב זה שנשתלח לו להחזיר השושבינות כ"א לחלקים לכל א' חלקו כשישא אשה ודוקא נשיאת נשים כעין זה שנשתלח לו ובאם לא יפטר נמצא דמתחלה נעשה החוב לחלקים והו"ל כאילו חילק החב המתנה ששלח לחלקים ונתן לכל א' מבניו חלקו בפני עצמו שהם ישלחו כל אחד את חלקו בשם עצמו ולמה יפסיד זה שנשא כעין שנשא זה שנשתלח לו חלקו במה שלא נשא אחיו כעין אותן הנשואים לכך היה נראה דברי הרא"ה והרב מיגא"ש עיקר וצ"ע: