דין מוכר מחמת אונס ומסר מודע׳ - טור חושן משפט סימן ר״ה

מי שאנסוהו למכור וכו' הכי אסיקנא בפרק חזקת (בבא בתרא דף מ"ח) והא דאיתא סוף פרק הכונס דלא אמר רב הונא תלוייה וזבין זביני' זבינא אלא בדאמר רוצה אני אבל בדלא אמר רוצה אני הו"ל חמסן דרבנן ולאו זביניה זביני ופסול לעדות מדרבנן וכך פסק לשם ברא"ש צריך לפרש דוקא בדאמר בפירוש שלא מכר מרצונו אלא מחמת אונס אבל בדשתיק ולא אמר כלום וקיבל דמים רוצה אני קרינן ביה וז"ש רבינו בסתם מי שאנסוהו למכור ומכר וקבל הדמים דהיינו דלא אמר כלום ה"ז מכר וכן פי' ב"י: ומ"ש בין במקרקעי בין במטלטלין כ"כ הרמב"ם פ"י מה"מ ונראה דלמדו כך מעובדא דאיתא בפרק חזקת טאבי תלי לפאפי אכינרא דכתב רשב"ם בל"א שתלה אותו בשביל הכינרא שימכרנו לו משמע שלקח ממנו הכנור דלפי פירוש זה מוכח להדיא דבמטלטלי נמי אמרינן אגב אונסיה גמר ומקנה וב"י כתב מה שכתב: ומ"ש אלא שהר"י חולק כו' איכא למידק הא פשיטא היא דכיון דקנין זה קיים דינו כשאר קניינים דבמטלטלין איכא אונאה ובקרקע ליכא אונאה וי"ל דסד"א דכיון דאגב אונסיה גמר ומקנה לגמרי מקנה אפילו איתא ביה אונאה במטלטלין קמ"ל דלא: ומ"ש ונראה לפרש דבריו וכו' נראה דלא הוצרך רבינו להאי פירושא היכא דאמר בפירוש שאינו מוכר מרצונו בדמים אלו דהתם פשיטא הוא דאין כאן תורת מקח אלא אתא לאשמועינן דאפילו בדשתק ולא אמר כלום וקיבל דמים אלו ע"י שכפוהו ליתן לו בפחות משויו אע"פ כן אין כאן תורת מקח דהו"ל כמו שאנסוהו ליתן שאינה מתנה וכ"כ נימוקי יוסף בשם הריטב"א והרנב"ר ומביאו ב"י וכתב עוד שכך הוא דעת רשב"ם ע"ש ועיק בתשובת מהרי"ק שורש קפ"ו מ"ש בזה: וכתב הריב"ש בסימן קכ"ז דאף על גב דבהנאה מועטת שקיבל הנותן דינו כמתנה ולא אמרינן אגב אונסיה גמר ומקני מ"מ לענין זה דמי למכירה דבעינן שידעו העדים באונסו כמו במכירה דכיון דמקבל הנאה ליכא למימר הכא דאפילו אם אינו אנוס כיון שאמר שאינו נותן מדעתו וכו' כדלקמן סעיף י"ב:

בד"א שראו עדים שקיבל המעות כתב ב"י שרבינו פסק כך משום דס"ל דבהא מילתא הלכה כרב ביבי אע"ג דלא קי"ל כרב ביבי במאי דקאמר תלויה וזבין זביניה לאו זביני דהלכה כרב הונא דתלויה וזבין זביניה זביני מ"מ במאי דקאמר רב ביבי דכי אמרו עדים בפנינו הודה שקיבל מעות והלה אומר לא קבלתי מעולם ומחמת יראה הודיתי כן מהימנינן ליה וכדרב כהנא וכו' לא נדחו דבריו וכו' עכ"ל ואיכא לתמוה דא"כ מנ"ל לרבינו לפרש כך ודילמא לגמרי נדחו דברי רב ביבי אלא בכל ענין זביניה זביני דכיון דלא מסר מודעא אפילו בהודאה בלחוד נמי אינו נאמן לומר שמפני היראה הודה וכמו שהוא לדעת הרמב"ם לפי מה שפירש ה' המגיד ומביאו ב"י ותו קשה טובא דכתב ב"י תחלה שכך הוא דעת הרמב"ם פ"ט מהלכות גזילה דפוסק כרב ביבי ושהוא נאמן לומר דמחמת היראה הודה אפילו כשלא מסר מודעא היפך מדברי ה' המגיד שהביא בית יוסף אחר כך בסתם ולא חלק עליו. ולפעד"נ דדעת רבינו כדעת הרי"ף והרא"ש בפרק הניזקין שכתבו דלמסקנא בעינן דיהיב זוזי וכדאמרינן מודה שמואל היכא דיהיב זוזי דאלמא אפילו היכא דלא מסר מודעא לא קנה בשטר או בהודאה בפני עדים אלא בדיהיב זוזי פי' דיהיב זוזי בפני עדים וכך פירש הראב"ד דבעינן דיהיב ליה בפני עדים דאז לא מצי א"ל לא יהבית לי מידי כמ"ש בהשגותיו פ"י דמכירה ונראה עוד דאפילו מודה המוכר שקבל הדמים מ"מ מאחר שקבלם שלא בפני עדים לא אמרינן אגב אונסיה גמר ומקנה אלא אמרינן דעל זה נסמך המוכר מימר אמר כיון דמצינא למימר לא יהבית לי מידי לא גמר ומקנה ולפיכך אע"ג שעכשיו מודה המוכר בפני ב"ד שקבל הדמים לא קנה הלוקח ולהרמב"ם קנה אפילו לא לקח המוכר הדמים בפני עדים מאחר שמודה שקבלם ומפרש להא דקאמר מודה שמואל היכא דיהיב זוזי דהיינו לומר אפילו יהיב שלא בעדים מאחר שהמוכר מודה עכשיו בפני ב"ד שקבלם אבל אי לא מודה לא קנה אפילו לא מסר מודעא דליכא למימר הכא אגב אונסיה גמר ומקנה כיון דאיכא ספק אם קבל הדמים אם לאו. עוד נראה לומר לדעת הרי"ף והרא"ש דלא הוו גרסי בגמרא הא דאיתא בספרים ולרב ביבי דמסיים בה וכו' דרב ביבי מימרא הוא ומימרא לרב הונא לא ס"ל הך קושיא ופירוקא דידה לא הוו גרסי כל עיקר דהכי מוכח להדיא מדהביאו להא דרב ביבי בפסקים ומפרשי לה דמיירי מדמסר מודעא אזביני אלמא דס"ל דהך דרב ביבי לא פליגא אדרב הונא משום דהא דרב הונא מיירי בדלא מסר מודעא ומש"ה זביניה זביני ודרב ביבי איירי בדמסר מודעא ומש"ה זביניה לאו זביני והיינו דקאמר קרקע אין לו מעות יש לו וכו' גם הרמב"ם פ"י מה' מכירה כתב להך דרב ביבי להיכא דמסר מודעא וכ"כ רבינו בסמוך סעיף ח' ועיין במ"ש בסעיף י"ג: כתב ב"י דלפי מה שפי' הראב"ד בדברי הרי"ף דלא קנה אלא א"כ דלקח דמי המכר לפי זה דעת הרמב"ם שוה לדעת הרי"ף דלעולם בעינן שיקח דמי המכר הא כל שלא לקחם עדיין אע"פ שכתב שטר לא הויא זביניה זביני עכ"ל וצריך לבאר דבריו דאע"ג דלפי' הראב"ד בדברי הרי"ף בעינן שיקח דמי המכר בפני עדים ולהרמב"ם קנה אע"פ שלא לקחם בפני עדים מ"מ בדבר זה הם שוים דבשטר לחוד לא קנה לאפוקי ממה שפירש ב"י בדברי הרי"ף לדעתו דאפילו בלא לקיחת דמים כל עיקר קנה בשטר לחוד דלפי זה לא יהיו דברי הרי"ף והרמב"ם שוים כל עיקר:

והיכא שראו נתינת המעות וכו' הכי אסיקנא התם והלכתא בכולהו הוו זביניה זבינא:

לא שנא אנסוהו אונס הגוף וכו' פירוש לא מיבעיא אונס הגוף דכיון דאנסיה יסורים גדולים אגבייהו גמר ומקני אלא אפילו בלא יסורין כגון אונס ממון אפילו על ידי ישראל כההיא דמשכן פרדיסא וכו' נמי חשיב אונס וזביניה זביני אי לא מסר מודעא וראיה מהך עובדא דאסיקנא גמרא דחשיב אונס לבטל המקח כשמסר מודעא מכלל דחשיב נמי אונס גמור היכא דלא מסר מודעא לענין דאמרינן דאגב אונסיה גמר ומקנה וזביניה זביני וכן מפורש בדברי הרא"ש (דף קצ"ז ע"א) ולא כמו שפירש בית יוסף דהאי לא שנא הוא מקושר עם מ"ש לבסוף ואם מסר מודעא וכו'. נראה דהוה קשיא ליה למה הוצרך להביא ראייה מדאסיקנא דחשיב אונם וכו' דליהוי זביניה זביני הא ודאי דכל שכן אי לא חשיב אונס דהמקח קיים והא לא הויא קושיא כלל דאיכא למימר דדוקא בתליוה וזבין דאיכא יסורין התם הוא דאגב אונסיה גמר ומקנה אבל בשאר אונס לא גמר ומקנה כיון דליכא יסורין ואע"ג דאיכא אונס קמ"ל דלא שנא וכן כתבו התוספות להדיא בד"ה אמר רבא הילכתא (בדף מ"ח סוף ע"א) ע"ש: והך דמשכן פרדיסא שם (דף מ' ע"ב) וכתב לשם רשב"ם בהא דאמר התם דאע"ג דרבא קאמר לא כתבינן מודעא אזבינא משום דבסתם שדה לא מהניא מודעה ובשדה זו לא צריך מודעא אלא דלידעו אונסיה מודה רבא היכא דאניס וכמעשה דפרדיסא דכה"ג כתבינן מודעא דפי' ר"ח היאך ידעו העדים באונס של בעל הפרדס דאזל בעל הפרדס גבי סהדי ואודעינהו שזה רוצה לגוזלו פרדס שלו בטענותיו ואל אנא תבענא להו קמייכו ושמעו מיניה דטעין זבנת ניהלי זה שלש שנים ולית לך עלי ולא מידי ובתר הכי א"ל בחשאי אנא מזבנינא לך ואביא לך שטר מכירה ותן לי הדמים וכו' ופי' ב"י דהיינו טעמא דכתיבנא מודעא לרבא בעובדא דפרדיסא אף על גב דשדה זו היא ולרבא בשדה זו לא צריך למיכתב מודעא משום דאי לאו דמסר מודעא לא אפשר לן למידע אם מוכר מרצונו או בעל כרחו והאריך בזה ואיכא לתמוה דלפירושו גם כן ודאי בלא מסירת מודעא נמי כיון דאתא מריה דפרדיסא גבי סהדי ואודעינהו שרוצה זה לגוזלו לפרדיסו וקא"ל אנא תבענא ליה קמייכו וקטעין זבינתא ניהלי זה ג' שנים ובתר הכי מפיק שטר מכירה מהיום השתא ידוע הוא דאנוס היה במכירת פרדס זה ואע"ג דלא מסר מודעא דאין לפרש דאי לאו דמסר מודעא איכא למימר דילמא בשעת מכירה גמר והקנה דא"כ בעלמא נמי בשדה זו דס"ל לרבא דלא בעינן דמסר מודעא נמי נימא דבשעת מכירה גמר והקנה אלא ודאי לרבא בשדה זו כיון דידעינן באונסיה לא הויא זביניה זבינא הכא נמי בפרדיסא כיון דהויא שדה זו וידעינן באונסיה לא הויא זביניה זבינא ולא חיישינן לומר דבשעת מכירה גמר והקנה ואין לומר דבפרדיסא אי לאו דמסר מודעא לא חשבינן ליה דידעינן באונסיה א"כ בדמסר מודעא נמי לאו מפיו אנו חיין שהוא נאנס אלא בע"כ כיון דקאמר באפי סהדי לית לך עלי ולא מידי כי זבינתיה מינך זה ג' שנים והשתא הוא דמפיק שטר מכירה דנכתב מהיום בהא ודאי ידעינן דאנוס היה עכשיו במכירת פרדס זה א"כ לא צריך מסירת מודעא לרבא כיון דהך עובדא שדה זו הוה. ולכן נראה לפע"ד ברור ופשוט דלר"ח ורשב"ם רבא הוא דס"ל לחלק בין תלויה וזבין דאנסוהו אונס הגוף ובשדה זו לא צריך מודעא אלא דלידעו אונסיה אבל באונס ממון כעובדא דפרדיסא אע"ג דשדה זו היא כיון שלא הפחידוהו אלא באונס ממון לא חשוב אונס כולי האי וזביניה זבינא אי לא מסר מודעא אבל אי מסר מודעא גלי אדעתיה דאינס גמור הוא לו ואין בלבו למכור לגמרי אלא עד שינצל מן הפחד שמפחידין אותו להפסיד הפרדס חנם בלא דמים וכה"ג כתבינן מודעא ומיהו אנן תפסינן מסקנת התלמוד דל"ש אונס הגוף ל"ש אונס ממון נ"ש שדה זו ל"ש שדה סתם אי לא מסר מודעא זביניה זבינא ואי מסר מודעא לא הוה זביניה זביני דלית הלכתא כרבא: כתב הרי"ף בפרק חזקת הך דרבא דמחלק בין שדה זו לשדה סתם והלכתא בכולהו זביניה זבינא וכו'. והביא ג"כ עובדא דטאבי דתלה לפפי אכינרא וכו' וכחב אח"כ וז"ל ושמעינן מינה דאע"ג דאניס זביניה זביני ואי מוסר מודעא לא הוי זביניה זביני וכו' עד כגון מעשה דפרדיסא דשמעת מינה דאע"ג דאנוס בזבינא צריך מודעא לבטוליה וכן הלכתא עכ"ל. ונראה דתחלה אתא לאשמועינן דאע"ג דאניס איזה אונס שיהיה אפילו אונס כל דהוא על ממון ואינו אונס הגוף דתלוהו וזבין והוה אמינא דבאונס קל לא אמרינן אגב אונסיה גמר ומקני וקמ"ל דאפ"ה זביניה זביני וגמר ומקני אלא דאי מסר מודעא לא הוי זביניה זביני וכדפירשתי בסמוך אצל ל"ש אנסוהו אונס הגוף וכו' ושכ"כ התוס' והרא"ש ובסוף דבריו אתא לאשמועינן איפכא דאע"ג דאנוס בזביניה אונס גדול של יסורין הגוף ואפילו בשדה זו צריך מודעה לבטוליה דלא כרבא והב"י נתקשה בלשונו ונדחק בישובו ומה שכתבתי הוא פשוט:

ואם מסר מודעא תחלה וכו' כך פי' רשב"ם ע"ש ר"ח שכתב היאך ידעו העדים באונס של בעל הפרדס וכו' וקודם שכתב ומסר השטר מכירה אמר לעדים אתם שמעתם וכו' וכ"כ הרמב"ם והגהות פ"י דמכירה וכ"כ גם המרדכי פרק חזקת וכ"כ עוד רשב"ם (בדף מ') אהא דאמר מודעא בפני ב'. ומשמע מדברי רבינו דאין חילוק בין אונס לאונס דבכל אונס שבעולם מהני מסירת מודעה ואם לא מסר מודעה זביניה זביני אע"ג דידעינן באונסיה וכך היא דעת הרי"ף והרא"ש והרמב"ם ורוב פוסקים ויש חולקים ומחלקין בין שדה זו לשדה סתם וכבר האריך ב"י בזה אבל המסקנא דאין חילוק וכמ"ש רבינו: כתב הריב"ש דאף לדברי האחרונים דאף בעובדא דפרדיסא בעינן דמסר מודעא י"ל דוקא בכה"ג שבא הפרדס לידו בהיתר ועביד אינש דגזים ולא עביד אבל מי שתוקף המקח בזרוע ואח"כ קונה אותו הא קא חזינן דגזם ועבד עכ"ל. ועיין בנ"י (בדף ק"פ) במ"ש אהך עובדא דפרדיסא:

ודווקא באונס דאתא ליה מאחריני וכו'. נראה שרבינו למד כך מהא דקאמר רב הונא תליוה וזבין זביניה זביני וקאמר עלה מ"ט אילימא משום דכל דמזבין אינש אי לאו דאניס לא הוה מזבין ואפ"ה זביניה זביני ודילמא שאני אונסא דנפשיה מאונסא דאחריני וה"פ אילימא משום דכל דמזבין אינש וכו' והשתא קאמר רב הונא דאפילו מסר מודעא נמי זביניה זביני אף על גב דלא גמר ומקנה ודלמא שאני אונסא דנפשיה דהתם ודאי איכא למימר דגמר ומקנה ולכך אין במודעתו כלום וכו'. והכי נמי משמע ממאי דקאמרינן התם אליבא דרב מודעא דמאי אי דגיטא וכו' ואי דזביני והאמר רבא לא כתבינן מודעא אזביני פי' משום דודאי גמר ומקנה ואין במודעא כלום ומשני לעולם דזביני מודה רבא היכא דאניס וכמעשה דפרדיסא פי' כי קאמר רבא דאין במודעתו כלום ולא כתבינן מודעא אזביני היינו דוקא באונס דאתי ליה מנפשיה אבל באונס דאתיא ליה מאחריני לא מיבעיא אונס הגוף אלא אפי' אונס ממון כמעשה דפרדיסא נמי כתבינן מודעא. ואע"ג דפירוש זה לא נמצא בדברי הראשונים מ"מ פי' מרווח הוא ואין עליו קושיא וכך היה מפרש רבינו ולפיכך פסק דוקא שאנסוהו למכור וכו'. דלא מקרי אונסא אלא דומיא דעובדא דפרדיסא על כל פנים שוב נראה מדברי ב"י שכך היה מפרש העיטור שהרי כתב לעיל וז"ל ויש לדקדק לדברי הרי"ף מאי האי דקאמר מודה רבא היכא דאניס דמשמע דמאן דפליג עליה סבר דאע"ג דלא אניס כתבינן מודעא וזה לא עלה על הדעת ונ"ל דלהרי"ף וכו'. אי נמי הוא ז"ל מפרש דכי אמר רבא לא כתבינן מודעא אזביני באונסיה דנפשיה קאמר וכו' ופרקינן מודה רבא היכא דאניס כמעשה דפרדיסא כלומר באונסא דאתי מאחריני כתבינן וכבר נזכר בעיטור פי' זה וכו' עכ"ל: כתב במרדכי הארוך אם הוציא שטר מודעא סתם שאין בו זמן ויוצא על איזה שטר מכירה או מתנה אפ"ה המודעא כשירה ומבטלת המכר או המתנה עכ"ל. וכתב בהגהת ש"ע דהטעם הוא מאחר דידעינן באונסיה מסתמא מסר מודעא קודם לכן עכ"ל. ולא נהירא אלא נראה דהטעם הוא דכיון דאיכא ספק אי נעשית קודם המכירה או אחר כך אין להוציא מיד המוחזק ואוקי קרקע בחזקת מרא קמא והמכירה בטילה:

ואפילו אם עידי המודעא עצמם חתמו על המכר וכו' שם בעובדא דטאבי תלה לפפי וכו' חתם רבה בר בר חנא אמודעא ואאשקלתא וכו': ומ"ש אפילו א"ל ברצוני אני מוכר וכו' שם דף מ"ז אמר רב כהנא אי לאו דאודי ליה הוה ממטי ליה לדידיה ולחמריה לשחוור וממה שכתב רבינו ואפי' אם עידי המודעא עצמם וכו'. משמע דמכל שכן אם עדים אחרים חתומים על המודעא דעדיף טפי וכ"כ גם הרמב"ם פ"י דמכירה ושאר פוסקים ודלא כדמשמע ממ"ש בהגהות מיימוני פ"י דמכירה בשם רבינו אפרים דאם עדים אחרים מעידים על המודעא אינו כלום וכבר האריך ב"י בזה ומיהו נראה דלכתחלה כדי שתהא המודעא מודעא אליבא דכולי עלמא יש לדקדק שאותם עדים שיחתמו על המכר הם עצמם יהיו עידי מודעא אם אפשר אבל אם הם עדים אחרים נמי כשירה המודעא וכדעת רוב פוסקים וע"ל סוף סי' מ"ו אם העדים החתומים על השטר מכירה אומרים בע"פ מודעא היו דברינו אם נאמנים אם לאו:

ואם העדים מעידים שבפניהם מנה לו וכו'. כבר נתבאר בסעיף ב' ועיין במ"ש לשם בס"ד:

וצריך שידעו העדים שהוא אנוס מימרא דנהרדעי שם וכתב נ"י דמשמע דלא בעינן שידעו איזה אונס היה והכי משמע מלשון הרמב"ם פ"י ממכירה. ורשב"ם בפירושו אורחא דמילתא נקט דמסתמא כשמכירים שהוא אנוס יודעים איזה אונס הוא והרמב"ן כתב דהא פשיטא היא דבעינן דידעי שהוא אנוס אלא צריך שידעו שמחמת האונס מכר דדילמא אע"פ שאנסו למכור היה יכול לינצל ממנו כשמכר לו ולפיכך צריך שיכתבו לו דמחמת האונס מכר ולא נתרצה לו. וכתב עוד הרמב"ן דבעובדא דפרדיסא כיון דליכא אונסא עליה מחמת דבר אחר אלא מההוא מידי גופיה דלא מצי לאפוקיה מידיה כתבינן מודעא בלא שימסור מודעא אבל אין כן דעת שאר פוסקים אלא גם בעובדא דפרדיסא בעינן שימסור מודעא וכדמשמע מדברי רבינו והכי נקטינן:

וכתב ה"ר יונה אפי' יאמר וכו'. וטעמו משום דחיישי' לב"ד טועין שידונו ע"פ מודעא זו אע"פ שלא יביא ראיה שאנסוהו למכור וכ"כ הרא"ש בפ' מ"ח דחיישינן לב"ד טועין ונ"י וה' המגיד פ"י דמכירה כתבו דהראב"ד והרשב"א חולקין מיהו אף הר"ר יונה מודה דאם עברו העדים וכתבוהו ואחר כך מברר האונס בראיה המודעא כשרה ועיין בב"י:

ולפיכך כל מודעא וכו' לאו אדברי הר"ר יונה דסמיך ליה קאי אלא אדלעיל קאי דקאמר וצריך שידעו העדים וכו' ולפיכך מודעא שאין כתוב בה וכו' אינה מודעא עד שיברר שהיה אנוס:

בד"א במודעא של מכר וכו' שם אמימרא דנהרדעי שקלינן וטרינן דבמתנתא וגיטא לא בעינן אלא גילוי מילתא בעלמא ופי' בו רבינו שאפילו אם אינו אנוס וכו' וכך הוא דעת רוב פוסקים ודלא כפרשב"ם דה"ק דמהימנינן ליה דמסתמא ודאי אנוס הוא אע"ג דלא ידעינן באונסיה אבל אם נודע אחר כך דלא היה אנוס המתנה קיימת דליתא וכבר האריך ב"י בזה ויש להקשות מהא דאסיקנא בריש השולח דגילוי דעתא בגיטא לאו מילתא הוא דהלכה כאביי ביע"ל קג"ם. וי"ל דהתם הגילוי דעת הוא לאחר מעשה כתיבת הגט הלכך לאו מילתא הוא אבל הכא מיירי דמוסר מודעא מקמי כתיבת הגט הלכך בגילוי מילתא בעלמא שאינו נותן הגט ברצון מילתא הוא לבטולי לגט:

כתב הרמב"ם במה ד"א שצריך מודעא בחמסן וכו' כתב ב"י דקשה טובא דבסוגיא משמע להדיא דכרב הונא קי"ל ולא כרב ביבי וכ"כ הרי"ף והרא"ש ושאר פוסקים דאפילו בגזלן זביניה זביני אם לא מסר מודעא כרב הונא ולא כרב ביבי. והרמב"ם פסק כרב הונא דתלויה וזבין זביניה זביני. וגם פסק כרב ביבי דבגזלן לא הוה זביניה זביני וכבר השיגו הראב"ד והאריך ביישוב זה ולפע"ד נראה מדברי הרי"ף והרא"ש והרמב"ם דלא היו גורסים בגמ' לא הך קושיא ולרב ביבי דמסיים בה וכו' ולא פירוקא דידה אלא דלהרי"ף והרא"ש והנמשכים אחריהם אין חילוק בין גזלן לחמסן דבכל ענין קנה לוקח אם לא מסר מודעא ומפרשים דרב ביבי לא קאמר אלא היכא דמסר מודעא ולהכי קרקע אין לו מעות יש לו וכו' וכמפורש בדבריהם אבל הרמב"ם מפרש דרב ביבי ודאי מיירי בין בגזלן בין בחמסן אלא דבתרי גווני קאמר ולצדדין בחמסן להיכא דמסר מודעא ובגזלן אפילו לא מסר מודעא ובין בזו ובין בזו לא קנה לוקח והיינו דרב ביבי מסיים בה בסתם קרקע אין לו וכו' ומפרש דבתרתי גווני קאמר והיינו טעמא דגזלן דכיון שהוא מחזיק כבר בשדה זו בגזילה בלא דמים הלכך אף על פי דאחר כך נתן דמים לא קנה אפילו לא מסר מודעא כמבואר פ"ט מגזילה משא"כ בחמסן ובזה התיישבו דברי הרמב"ם ולא קשיא מה שהקשו עליו הראשונים וכל האחרונים ולא השיגו דבר נכון ליישב דבריו אבל למאי שכתבנו מתיישב בטוב טעם ודעת עוד נראה לפרש דאף דעת הרי"ף והרא"ש כך הוא שהרי כתבו על דברי רב ביבי ודוקא בדמסר מודעא אזביני וכו' דיש לדקדק דלא הו"ל למימר אזביני אלא הו"ל למימר ודוקא בדמסר מודעא אבל וכו' אלא ודאי משום דס"ל דרב ביבי מיירי בתרתי גווני בגזלן ובחמסן ובגזלן אפילו לא מסר מודעא לא קנה ולפיכך כתבו ודוקא בדמסר מודעא אזביני לאורויי דדוקא בחמסן שבא על שדה זו מתחלה בתורת זביני ליתן דמיה התם הוא דבעינן דליהוי מוסר מודעא משא"כ גזלן דלא בא על שדה זו בתורת זביני מתחלה התם ודאי לא בעינן דמסר מודעא וכך נראה דברי רבינו שכתב כאן דברי הרמב"ם ולא כתב שהרא"ש לא כתב כך כדכתב לעיל סוף סימן קנ"א אלמא משמע דכהרמב"ם ס"ל עיקר א"נ ס"ל דלא נחלק עליו הרא"ש כדפי' וחזר בו ממ"ש בסימן קנ"א ודלא כמו שפירש ה' המגיד פ"ט מגזילה דהרי"ף חולק אהרמב"ם ודלא כמהרו"ך שמחלק בין מ"ש רבינו כאן ובין מ"ש בסימן קנ"א ועיין לעיל בתחילת סימן זה סעיף א' וב':

ואם מסר מודעא ובטלה וכו' וא"ת הלא תלמוד ערוך הוא בפרק האומר משקלי עלי דמהני כשמבטל ליה למודעא קמא והרי"ף הביאו בר"פ השולח וי"ל דס"ל לרב האי דדוקא בגט מהני הביטול ואפילו ידוע דהאונס דאנסי' למיהב גיטא הוא דאנסיה נמי בביטול המודעא אפ"ה הגט כשר כדין גט מעושה בישראל דכשר אבל בזביני לא מהני ביטול באונס ידוע משום דההוא אונסא וכו':

ומ"ש שכ"כ רב אלפס אפשר דבתשובה כתב כך כי לא נמצא בספרי הרי"ף שבידינו ומ"ש שכ"כ הרמב"ם קשה טובא דהלא בספ"י דמכירה מפורש בדבריו שכתב וז"ל העידו עליו עידי המכר שביטל המודעא הרי המודעא בטילה ותירץ ב"י דכיון דכתב הרמב"ם עוד דאם מסר מודעא על ביטול מודעא המכר בטל אע"פ שקנו מידו לבטל המודעא וזה דלא כדעת הרא"ש דכתב דכשמבטל הכל לבסוף המכר קיים לפיכך כייל רבינו להרמב"ם בהדי רב האי והרי"ף והרמ"ה לומר שהצד השוה שבהם דכי מסר מודעא על הביטול המודעא קיימת ושלא כדברי הרא"ש עכ"ל: ומ"ש וכ"כ הרמ"ה ז"ל וכו' או שהודה וכו' כתב ב"י תמיה לי דכיון שהוא אנוס מה מועלת הודאה זו הא איכא למימר אי לאו דאודי ליה הוה ממטי ליה ולחמריה לשחוור וכדאמרינן גבי הודה שנתן לו מעות וכו' עד כאן לשונו ולפי עניית דעתי נראה דהכי קאמר שיעידו העדים שידעו בסילוק המודעא או עד שיעידו העדים שהודה הנגזל בפניהם בתורת הודאה שלא בפני הגזלן והחמסן דהשתא ודאי ליכא למימר דמפני היראה הודה. ומ"ש שהודה לו לאו למימרא שהודה לו בפניו אלא שהודה ללוקח שלא בפניו ולא קשה דהוה ליה לאשמועינן דאם בטל המודעא שלא בפניו דהמכר קיים די"ל דרבותא קאמר דלא מיבעיא אם הוא מבטל המודעא שלא בפניו דפשיטא דמהני אלא אפילו הודה ואמר שלא מסר מודעא והו"א דמפני היראה הודה בכך שהרי העדים מעידים שמסר מודעא בפניהם קמ"ל דהודאתו הודאה דהודאת בע"ד כק' עדים דמי כיון שהודה שלא בפניו ולא חיישינן דמפני היראה הודה שלא בפניו ויותר נראה דאיירי בשהודה כדין הודאה דהיינו בב"ד דהא פשיטא היא כיון דבא לב"ד ליכא למימר דמפני היראה הודה בב"ד שלא בפניו דהא ודאי דב"ד לא יגידו לגזלן שהיה מוסר מודעא כל זמן שבידו לאנסו וידו תקיפה על הנגזל וא"כ למה לו להורות שלא מסר מודעא אם לא היה האמת כך:

אבל א"א הרא"ש וכו' בפ' חזקת וכ"כ לשם התוס' וכ"כ הר"ן ר"פ הכותב דצריך לכתוב בשטרו' בביטול כל מודעי ומודעי דמודעי עד עולם דהשתא אפילו מסר מודעא על ביטול מודעא כשמבטל לבסוף מהני הביטול וכך היא דעת האחרונים בתשובותיהם והכי נהיגינן ועיין במ"ש בסוף הסימן בדין מתנה: כתב הרמב"ם פ"י ממכירה דפשרה דינה כמכירה ומחילה דינה כמתנה ומיהו דוקא באחד שיש לו דין על חבירו ואינו יודע אם יהא זוכה בדין אם לאו והו"ל כאילו מוכר כ"א לחבירו כל זכות שיש לו בתביעה זו בסך שמתפשרים ביניהם אבל אם ראובן תובע משמעון תביעה שידוע שאינו זוכה בה בדין והפחידו שאם לא יתן לו אותן מעות שילשין אותו ועשו פשרה ביניהם בקנין וביטול מודעא פשרה כזו הו"ל כתליוה ויהיב והקנין וביטול מודעא הכל היה מחמת אונס וחייב להחזיר לו מה שנתן לו ע"פ פשרה זו וכ"כ ב"י ע"ש הרשב"א בסוף סימן זה מחודשים סעיף ח'. ואין להקשות דלעיל בסימן ס"ח סעיף ו' כתב רבינו בדין ערכאות דשטרי מחילות ופשרות דינן שוה דהתם טעמא הוי דבמאי קני ליה להני זוזי דמחילה ופשרה בהאי שטרא דנעשה בערכאות האי שטרא חספא בעלמא הוא ולפיכך דין פשרה כדין מחילה ומתנה משא"כ כאן דפשרה כמכירה כדפי'. כתב הריב"ש סימן ר"ן דמתנה שכתוב בה אחריות נכסים דינה כמכר ומה שקשה על זה ממ"ש רבינו בתחלת סימן רמ"ב יתבאר לשם בס"ד: כתב הרב בספר בדק הבית כתב הריטב"א בפרק איזהו נשך הנשבע לתת מתנה לחבירו ובשעת המתנה מוסר מודעא כי מפני חיוב השבועה הוא שעושה קרוב הדבר שאין מתנתו כלום עכ"ל: כתב בהגהות מרדכי דפרק חזקת דבמתנה שנתן ע"י שכפהו ליתן וידעינן באונסיה אם מדעתו ביטל המודעא גמר ומקנה כיון דבלא אונס קא מבטל אבל אם היה הביטול ע"י אונס אין הביטול מועיל ומה שאנו כותבין בשטרי מתנה ביטול מודעא משום דמהני כשמבטל מדעתו עכ"ל. וזה שלא כדעת הרא"ש דמשמע דס"ל היכא דידעינן באונסיה שנותן המתנה ע"י אונס אפילו אם ביטל מדעתו בלא אונס לא מהניא ביטול דכיון דאנוס הוא במתנה אפילו לא מסר מודעא לא הוה מתנתו מתנה דאי לא תפרש הכי אלא ס"ל להרא"ש ג"כ דדוקא כשהיה הביטול ע"י אונסא לא מהני הביטול אבל שלא על ידי אונס מהני הביטול והמתנה קיימת א"כ למה כתב הרא"ש דמה שנהגו למכתב ביטול מודעא במתנה הוא משום היכא דמסר מודעא ולא ידעינא באונסיה הלא אפילו ידעינא באונסיה נמי כתבינן כיון דמהני כשמבטל מדעתו וכדכתב בהגהות מרדכי אלא ודאי דלהרא"ש היכא דידעינא דאנוס על המתנה אפילו ביטל מדעתו לא הויא מתנתו מתנה והכי נקטינן חדא דפלוגתא דרבוותא אוקימנא נכסי בחזקת מרא קמא ותו דרבינו נמי הסכים לדבריו:

מצאתי כתוב במרדכי ישן דאם יוצא שטר מודעא סתם ואין בו זמן ויוצא על איזה שטר מכירה או מתנה אפ"ה המודעא כשירה ומבטל המכר או המתנה עכ"ל. וכ"נ לי דמאחר דידעינן באונסיה אלא דלא ידעינן אי מסר מודעא מסתברא דמודעא זאת נכתבה קודם המכר או המתנה ומבטלינן המכר או המתנה מאחר דידוע דבאונס נעשה כנ"ל. כתב נ"י פרק חזקת ד' קע"ה ע"ב אפי' איכא ב"ד בעיר ויכול להוציאו ממנו בדין אפ"ה יכול למסור מודעא ויש חולקים כו' וכתב עוד מ"מ אם אין ב"ד מזומן בעיר אע"ג דיכול להוציאו בדין כותבין מודעא וב"י כתב דדעת כל הפוסקים כסברא ראשונה מדלא חילקו וכתב עוד דלא ראה בשום פוסק או מפרש חולק בזה ותמיהני עליו איך לא ראה דברי נ"י:

וכ"ה ס"ס קי"ח ועיין ריש סימן זה שכתב הטור שמיקרי מתנה וכן דעת הפוסקים וע"ל ועוד האריך מהרי"ק סי' קפ"ו בדין מסירת מודעא וע"ש ובתשובת ריב"ש סי' קכ"ז כתב דאע"ג דאם קבל הנאה מעוטה והוצרך לעשות איזה דבר הוי כמתנה ולא אמרינן דאגב אונסיה גמר ומקני מ"מ לענין זה דמיא למכירה דבעינן שידעו העדים שנאנסו ואי מסר מודעא ולא ידעו עדים באונסו דבריו קיימין והמודעא בטילה דכיון דמקבל הנאה לא שייך למימר טעמא דאמרינן במתנה דאפי' אם אינו נאנס כיון שאומר וכו' וע"ש:

ולא משמע כן במרדכי פ' חזקת חבתים ד' רמ"ט ע"ד אלא אפי' במתנה המתנה אינו כלום וע"ש:

וכתב בתשובת ריב"ש סימן ר"ן דמתנה דכתיב ביה אחריות נכסים הוה כמכירה כדאמרינן לגבי דינא דבר מצרא וע"ש אם אנסו למכור והוא נתנו לו במתנה מה דינו וע"ש

וכתב בתשובותיו סי' אלף ס"ה וכי היכי שאין צריכין לידע האונס בשעת מתנתו ומחילתו ואם נאנס מתנתו בטילה כך אין צריכין לידע אונסו אם ביטל מודעא שעשה על המתנה ואם נודע שמחמת אונס ביטל הביטול בטל והמודעא קיימת:

ובהגהות מרדכי דב"ב ד' ר"מ ע"ד דודאי היכא דלא ידעינן באונסיה פשיטא דמהני ביטול מודעא במתנה ואפילו דידעינן באונסיה מהני ביטול מודעא אי מבטל מדעתיה אבל אי מבטל ע"י אונס אין ביטול מועיל ומה שאנו כותבין במתנה ביטול מודעי משום דמהני כשמבטל מדעתיה עכ"ל. כתב בתשובת הרא"ש כלל ע"ב סימן ו' מי שנתן מתנה באונס ומסר מודעא עליה ואח"כ בשעת המתנה ביטל המודעא אפ"ה המתנה בטילה דהרי ידוע דאונס הוי ואונס מבטל מתנה בלא מודעא וע"ל סי' קנ"ד אי יש צד איסור במקח אי אמרינן דנתכוונו לאיסור:

מי שאנסוהו למכור כו' בדרישה העתקתי לשון הגמרא ומתוכן יתבאר דברי רבינו על נכון: וקבל הדמים פירוש דכבר קיבל הדמים והטמינם דהוה כאלו אמר רוצה אני ועד"ר: בין במקרקעי בין במטלטלי. ועיין דרישה במקרקע נאמר הדין בגמרא ומטלטלי נלמד מינה במכ"ש ועיין מה שכתבתי עוד מזה בדרישה: דאגב אונסיה גמר ומקני לשון הגמרא סברא הוא אגב אונסיה גמר ומקני ופירש רשב"ם רב הונא מסברא דידיה קאמר דמתוך יסורים גמר בלבו ומקנה הואיל ואיכא תרתי יסורין ומתן מעות דלא מפסיד מידי עכ"ל וממילא נלמד מינה דאם תליוהו ויהיב במתנה לא גמר ומקני וכן איתא שם בגמרא ומלשון רשב"ם זה משמע דהיסורין גורמים שמקנהו להלוקח טפי מאלו לא יסרוהו ונראה ממנו שאינו מוכרה ברצון טוב וכן משמע נמי מלשון הרא"ש דכתב אהא דאמרינן תליוה וזבין זביניה זביני דל"ד תליוה דאונסיה יסורים גדולים אלא אפילו בלא יסורים כגון אונס ממון כההיא עובדא דפרדיסא כו' חשיבי אונס וזביניה זבינא אי לא מסר מודעא כו' מדכתב חשיבי אונס דמשמע דוקא מכח אונס אע"ג דאינו כ"כ ביסורין גדולים אמרינן דמקנה אבל בלא אונס כלל אע"ג דקבל דמים לא אמרינן דגמר ומקני ואחריהן נמשך ג"כ רבינו ומש"ה כתב בסמוך ז"ל ל"ש אנסוה אונס הגוף כו' ל"ש אנסוהו אונס ממון כו' אהאי דינא דזביניה זבינא ולא כתבו אדין דמוסר מודעא אבל מלשון הרי"ף לא משמע לכאורה כן [עב"ח שהביאו בס"ד] מדכתב אע"ג דאניס כו' משמע דס"ל דכ"ש אי לא אניס כלל אע"ג דלא מכר ברצון זביניה זבינא וכן מוכח מדברי הרמב"ם שכתב בפ"י דהל' מכירה ז"ל מי שאנסוהו עד שמכר ולקח דמי המקח אפילו תליוהו עד שמכר ממכרו ממכר שמפני אונסו גמר ומקני כו' לפיכך אם מסר מודעא כו' המכר בטל כו' עד אחר שאנסוהו שהכוהו או שתלאוהו עד שמכר או שהפחידוהו כו' ומעשה בפרדס כו' ע"ש ודוק בדבריו שאדין הראשון דזביניה זבינא אגב אונסו לא כתב כן שיהיה אונס גדול או קטן וכתבוהו אדין מסירת מודעא דהמקח בטל מחמת מודעת אונסו ובודאי ה"ט משום דס"ל דלענין זביניה זבינא פשוט דאין חילוק בין אונס גדול לקטן דהא אפילו לא היה אונס ידוע לו כלל ג"כ הוה זביניה זבינא אף שידוע שלא מכרו ברצון ועיקר החידוש דר"ה במ"ש תלאוהו וזבין זביניה זבינא הוא ללמדנו שלא תקשה שלא יהיה מקח כלל כיון שבע"כ מכרו מחמת אונס הגדול דייסרוהו בתלייה והכאה כן נ"ל מוכח מדבריהן ז"ל וצ"ע א"כ לא הו"ל להשתמט שום חד מהפוסקים מלעשות פלוגתא ביניהן בזה: אבל מטלטלין כיון כו' ר"ל כיון דבמטלטלין יש דין אונאה וביטול מקח כדלקמן סימן רכ"ז גם כאן מחזיר אונאה אם לא נתן לו כדי שתות שויו ואם נתן לו פחות בטיל ולא אמרינן אגב אונסיה אחילו קמחיל ליה נמי על האונאה: אבל בסכום מעות כו' פי' אלא רוצה ליתן לו כפי מה שמבקש ממנו בעדה כדי שויה וזהו דלא כמ"ש מהרי"ק בשורש קפ"ה ועד"מ ובהגהותיו בסימן זה סי"ב מ"ש בזה ובתשובתי הארכתי בזה דמ"ו ר"ם ז"ל הביא דברי מהרי"ק זה:

אלא שהודה בפניהם פי' ועתה אומר שלא קבלם: לא פי' לאו זביניה הוא דאמרינן מחמת יראה הודה ועד"ר וע"ל ס"ת:

ל"ש שאנסוהו שימכור שדה ידוע ל"ש אנסוהו בסתם כו' זו ואין צ"ל זו הוא זה דהא בגמרא סבר רבא דבסתם דוקא זביניה זביני אבל לא בשדה זו דאמרינן כיון שהוא בירר מעצמו שדה זו ודאי בירר הרעה שבשדותיו וגמר ומקני אבל דבל' ל"ש ובל' בין בין אין מדקדקין ושכיח לנקוט זו ואצ"ל זו ולעיל סימן קנ"א כ"ר בקיצור אפילו שדה ידוע כו' וק"ל: שבע"פ קבלם פי' והול"ל דגם לבסוף נתרצה: אפ"ה זביניה זבינא דאמרינן כיון שמ"מ קיבלם והטמינם נתרצה אגב אונסו וכמ"ש בדרישה ס"א: (ד) ל"ש אנסוהו כו' בבבא זו בא רבינו להוסיף וללמדינו דל"ת דדוקא באונס הגוף גמר ומקני דכל אשר לאיש יתן בעד נפשו ואלמלא נגדוהו לחנניא כו' אבל באונס ממון סד"א סבר אמלא רצונו ואמכור לו האי מידי כי היכי דלא לפסד ממוני ואח"כ אתבעיה בדיניה ולא גמר ומקני קמל"ן וכן מוכח ל' הרא"ש שכתב ז"ל ול"ד תליוהו דאונסיה יסורים גדולים ואגביה גמר ומקני אלא אפילו בלא יסורים כגון אונס ממון כי ההיא דפרדיסא חשיב אונס וזביניה כו' (וכעין זה ל' התוס') מבואר מלשונו דלפי מאי דמסקינן דטעמא דר"ה דתליוה וזבין זביניה זבינא משום דאגב אונסיה כו' כל כמה דגדול האונס יותר מסתבר לומר דזביניה זביני: כגון שהפסידוהו בהפסד ממון ל' רשב"ם בשם ר"ח כגון שהפחידוהו בהפסד כו' ומשמע דאפילו לא הפסידו עדיין אלא בגיזום בעלמא חשבינן ליה אנוס אבל ר"ם וראבי"ה חולקים ע"ז וס"ל דבגיזום בעלמא לא מקרי אנוס ומעשה דפרדיסא כאילו כבר הפסידוהו דמי כיון שהיה בידו לכבוש שטרו ואפשר שלזה כיון רבינו שדייק וכתב שהפסידוהו ומיהו יותר נראה להגיה שהפחידוהו וכן הוא בהדיא ברמב"ם ודברי רבינו הם לקוחים מדבריו: בין ע"י עכו"ם כו' פי' ב"י ל"מ אם פחד ההפסד היה ע"י עכו"ם כגון שימסור ממונו לעכו"ם שאין לו חזרה אלא אפי' היה ע"י ישראל כמעשה דפרדיסא שיכפור ממונו ויזכה בדין ישראל שאפשר בחזרה וסד"א דלא גמר ומקני קמל"ן ומ"ש ע"י ישראל ולא כתב בין בעצמו דהא מעשה דפרדיסא דמייתי עליה ע"י עצמו היה נראה דאיידי דע"י עכו"ם נקט לה: כההוא דמשכן כו' עד ואסיקנא דחשיב אונס לבטל מקח. כוונת רבינו להביא ראייה דאפילו אונס ממון ובישראל נמי אונס גמור הוא ומקני על ידו אם לא שמסר מודעא שהרי בההיא פרדיסא אסיקנא דחשיב אונס לבטל המקח ע"י מודעא ואי לאו מיקרי אונס גמור לא היה המקח בטל על ידי מודעא והא בהא תליא ומה שלא נקט רבינו בלישניה דחשיב אונס והמקח קיים כל שלא מסר מודעא משום דקושטא דמלתא הכי הוה בההיא עובדא שמסר מודעא ובטלו המכר מחמתו וקיצר רבינו כאן וסמך אמ"ש אח"ז מיד דין מסירת מודעא וקאי גם אענין כזה דמעשה דפרדיסא דגם שם בעינן מסירת מודעא ולא כדעת הרמב"ן ועד"ר: כההוא דמשכן פרדיסא כו' וא"ת היאך נתוודע זה האונס דא"ל שהעדים שמעו שדיבר עמו כן דא"כ לא היה כאן אונס שהרי לא היה אפשר לו למלוה לכבוש השטר שכבר שמעו עדים אלו שהודה בפניהן שהוא ממושכן בידו וצ"ל כמ"ש הרשב"ם ונ"י דמיירי שהטמין עדים אחורי גדר כו' (וא"א אכתי קשה למה מכר לו השדה כיון דהוא הטמין עדים והם שמעו דברי המאנס וי"ל בדוחק דירא המוכר שמא לא שמעו העדים היטב דברי המאנס וגזמו ולא רצה המאנס להמתין יותר והוצרך למכרו לו על ספק זה שבאם שמעו העדים דבריו (שיחקר) [שיחזור] ע"י ממכרו וכן היה ששמעו) או ששמעו דטוען זבינתה ניהלי ולית לך עלי ולא מידי ואח"כ מכרו לו וכתב לו שטר מאותו (זמן) (וכון) [וכיון] שמכר לו שמזה ודאי (עבר) [ניכר] האונס לדברי הרמב"ם מיושב זה בע"א וכמ"ש המ"מ שם ובש"ע העתיק דברי הרמב"ם שם ובסמ"ע כתבתי שם ביאורו ע"ש אבל דברי הרא"ש ורבינו א"א לפרש כן וא"ת בין לרשב"ם בין לרמב"ם מסירת מודעא ל"ל הא בלא"ה ניכר אונסו דכיון דטען הלוקח בתחילה כבר זבינת ניהלי ואח"כ לקח ממנו מהיום מוכח מילתא דשקורי קא משקר וחנם היה שלאותו פעם עדיין לא נתרצה לו למכור ואניס קא מאנסיה למכור וי"ל דס"ס שמא בסוף בזמן כתיבת השטר נתרצה לו להכי כי מסר מודעא בשעת מכירה גלי דעתיה דמחמת האונס הראשון מכר לו אבל לא מסר מודעא אין כאן גילוי דעת:

ואם מסר מודעא תחילה עד"ר פי' מודעא:

אבל אונסא דאתי ליה מנפשיה ל' ב"י כ"כ העיטור וסברא הוא דאל"כ כל אדם כשיצטרך למעות ימכור וימסור מודעא וכשיהיו לו מעות יבטל המכר עכ"ל ועד"ר: אלא ליתן מעות ומחמת כו' הוצרך למכור כו' פי' אפילו מכר לאחר כדי ליתן לאנס מעות זביניה זביניה דהא אין האונס מצד הקונה והוא בכלל אונסא דנפשיה דמה לי שצריך המעות לצורכו או ליתנם לאנס וכ"ש אי זבין לשלם למלוה הדוחקו ומאנסו וגם דין זה סברא בעלמא הוא:

אפילו אם עידי המודעא עצמם כו' גם הרמב"ם סוף פ"י דמכירה כתב זה לרבותא וה"ט משום דשם סוף דף מ"ח גבי עובדא דטבי תלא לפפי חתים רבב"ח אמודעא ואאשקלתא פריך הגמרא והאר"נ העדים שאמרו אמנה או מודעא היו דברינו אין נאמנים ומשני ה"מ ע"פ דלא אתי ע"פ ומרעא לשטריה אבל בשטרא אתי שטרא ומרע לשטרא וס"ל דיש רבותא באותן עדים עצמן שנראין העדים כעוקרים עדות המקח וכ"ש היכא שהחתומים על המודעא אינם החתומים על המקח דאתו הני ועקרי סהדותייהו דהני ועוד שהרי אינן עוקרים אלא אומרים שבפנינו מסר שאם ימכור לפני עדים שיהיה ידוע שהוא אנוס במכירתו ולא כשיטת ר' אפרים שכתבתיהו בדרישה ע"ש ודוק: אפילו אמר להם ברצוני כו' פי' וסד"א דליהוי ביטול מודעא כיון דלהם עצמן אומר שאינו מוכר באונס קמ"ל שכשם כו' ואם לא תפרש כן אין מקומו של דין זה כאן וק"ל ועד"ר:

ואם מעידין בפנינו הודה כו' שמחמת יראה כו' כן הוא ל' הרמב"ם פ"ט דמכירה וכ"ר בס"ב דגם בלא מסר מודעא אין בהודאתו הודאה וא"ת הא תו ל"ל הא נלמד משם במכ"ש וי"ל דרבינו חזר והעתיק דין זה כאן לפי שבמקום הזה כתבו הרי"ף והרא"ש ומכאן למד רבינו מ"ש לעיל וכמ"ש בדרישה ס"ב גם י"ל דקמל"ן רבינו בזה מצד א' רבותא והוא דאע"ג דלא אמר לפני העדים במודעתו אלא שאנוס הוא במכירתו (וכמש"ר ל' המודעא לפני זה) ולא אמר לפניהן שאנוס הוא על הודאת קבלת המעות דאפ"ה כשבא אח"כ ואמר שאנוס היה גם ע"ז מוציאו מידו בלא דמים משא"כ ברישא דאיירי בלא מסר מודעא ומביא אח"כ עדים שאנוס היה ולא ראו שמנה לו המעות ואין חידוש כ"כ שמוציא מידו בלא דמים וק"ל אבל א"ל דלעיל קאמר דהמכר אינו קיים מחמת הודאתו אבל מחזרת ממון לא מיירי ואפשר דצריך למיהדרן לגזלן דאמרי' אילו היה אמת שלא נתן לו מעות הו"ל למסור מודעא דזה ודאי אינו דהא בהא תליא אי לא מהימן במאי דטען שלא קבל המעות ממילא מכירתו מכירה:

וצריך שידעו העדים שהוא כו' פי' אע"פ שידעו שבא זה כבר לאונסו אפ"ה אינם כותבים לו מודעה אא"כ יודעין שעדיין בשעת מכירה אנוס הוא דאל"כ מאי קמל"ן פשיטא ומיהו א"צ לידע שהמכירה עצמה היתה ג"כ באונס ועיין בתשובה שיחדתי לדיני מודעא ולקמן בס"ס בדברי רבינו:

כתבו לי שמסרתי מודעא כו' פי' כתבו לי פלוני מסר מודעא בפנינו שפלוני אנסו בכך וכך למכור וע"פ מודעא זו אין פוסלין שום שטר כיון שלא כתבו שידעו באונסו מ"מ יצטרף עדותם זה לעדות שיביא אח"כ שיעידו שידעו שאנוס היה. ועדותן לבד ג"כ לחוד ל"מ שכל מודעא צריך למוסרה קודם המכירה וס"ל לר' יונה דאין שומעין לו משום דחיישינן לב"ד טועין שלא ידקדקו בנוסח דמודעות שיאמרו חזקה לא חתמו העדים אלא א"כ ידעו באונסיה ולבטל המקח ע"פ מודעה זו לבדו אבל א"ל דרבי יונה בא לומר דכשאומר כתבו לי מודעה גמורה ותחזיקוהו אצליכם וכשיודע אח"כ אונסי תתנוה בידי ולזה אין שומעין לו משום דמיחזי כשיקרא וכמש"ר דומה לזה לעיל ס"ס ל"ט חדא דא"כ העיקר חסר דהול"ל ותעכבו הכתב עמכם ועוד דאין ל' יצטרף עדותכם דקאמר מתיישב לפי זה אלא העיקר כמ"ש:

ולפיכך כל מודעא כו' ז"ל ב"י מש"ר לפיכך אינו נמשך אחר דברי הר"י דהא גם לרשב"א דפליג עמו מודה בכך ול' הגמרא הוא אלא אדלעיל קאי דקאמר וצריך שידעו העדים כו' ולפיכך כל מודעא כו':

או על מחילה ל' ב"י כתב הרמב"ם פ"י דפשרה דינה כמכר ומחילה דינה כמתנה (וכ"כ רי"ו) וע"ש בב"י הטעם דפשר ומחילה: דווקא גבי מכר אמרינן כו' גמר ומקני כו' עד"ר:

כתב הרמב"ם זכרונו לברכה פרק עשירי דהלכות מכירה כתב כן ועיין דרישה: בחמסן שכופה כו' פירוש בחמסן שאינו אלא כופה המוכר על עצמות המכירה בלבד אבל דמי קא יהיב ליה להכי כשלא מסר מודעא אמרינן אגב אונסו וזוזי גמר ומקני: אבל הגוזל והוחזק גזלן ואח"כ לקח שדה שגזל כו' מדברי הרמב"ם משמע קצת מכאן ומפ"ט דגזילה דלא פי' הוחזק גזלן דוקא כשיצאה מתחת ידו בב"ד בתורת גזילה אלא שמפורסמת בידו בתורת גזילה והוחזק עליה בגזלן שלא עלה על דעתו עד היום להחזיר לו דמיו ואח"כ בא ליקחנה אבל מדברי הרא"ש ורבינו מוכח דפירשו הוחזק גזלן שהוציאו מידו השדה כבר פעם א' בב"ד בתורת גזילה כמ"ש בסימן קמ"ט סי"ד. ושני הפירושים האלה כתבו המ"מ ספי"ג מטוען ע"ש ובזה נ"ל ליישב דל"ת דברי רבינו אהדדי דלעיל ס"ס קנ"א העתיק ל' הרמב"ם דפ"ט דגזילה שחילק בין חמסן לגזלן וכתב עליו וא"א הרא"ש ז"ל לא כ"כ ובכאן כתב דברי הרמב"ם סתם בלי שום חולק די"ל דבס"ס קנ"א דכתב ז"ל דאין הנגזל צריך למסור מודעא כשמוכר לגזלן כו' לפי שאינו דומה למאנס עד שמוכר לו שדהו כו' דמשמע דאיירי בשעכשיו בשעת המכר לא היתה ביד הגזלן אלא שהוחזק על הגזלן שכבר יצא מידו בגזילה ועכשיו גזם לו אם לא תמכרנה לי אחזור ואקחנה ממך בגזילה וע"ז כתב בשם הרמב"ם שכתב פ"ט דגזילה דהואיל שהוחזק גזלן עליה א"צ מודעה ושהרא"ש לכ"כ ור"ל דלא חילק בזה אבל ל' זה שהעתיק רבינו כאן מפ"י דמכירה כתב בו ואח"כ לקח שדה שגזל משמע להדיא דמיירי שבא ליקח השדה שכבר היא בידו בגזילה ומדכתב אבל הגוזל והוחזק גזלן משמע נמי לפי' הרא"ש ורבינו דמיירי שכבר יצאה מידו בב"ד בתורת גזילה וא"כ לפירושו מדבר כשיצאה מידו הגזילה וחזר וגזלה ועכשיו בא ליקחנה ובכזה מודה הרא"ש להרמב"ם דא"צ מודעה ואף שהרמב"ם סתם דבריו מ"מ לפי פי' רבינו הוחזק גזלן הכי משמעותו ומש"ה סתם רבינו כאן משום דל"פ בהא אליבא פירושו דהרא"ש אבל להרמב"ם ודאי אין חילוק בין הא למ"ש בפ"ט דגזילה שהרי כתב כאן דין זה כמ"ש בהל' גזילה ורבינו ס"ל כוותיה דהרמב"ם ולא מטעמיה דלדידיה אין חילוק בין איכא בידו בגזילה ובא לקנות לבין עדיין לא בא לידו בגזילה אלא בא לקנות בגיזום אלא בין גזלן לחמסן אבל לרבינו אין חילוק בין גזלן לחמסן אלא בין אם כבר בא לידו בגזילה שנית או לא ובזה מיושב ג"כ מה שתמצא שכתב בהגהותיו הגיה לעיל בסימן קנ"א וכתב על דברי המחבר דעת הרא"ש וכתב שכנ"ל עיקר ובסימן זה לא הגיה כלום על המחבר ואפילו דברי מראה מקום אלעיל לא עשה וכן תמצא שהראב"ד השיג על הרמב"ם בפ"ט דגזילה ואילו כאן בפ"י דמכירה לא השיג עליו ואע"פ שאין ראייה גמורה מזה זכר לדבר מיהא איכא ועמ"ש עוד מזה בדרישה ודו"ק:

ולא היה ביטול כו' עד"ר: וחתים ביה בביטול מודעא פי' וסיים בשטר זביניה בביטול מודעא שביטל כל מודעא עד עולם וכ"כ הרי"ף והרמב"ם עד"ר:

או שהודה לו נראה דל"ד הודה לו בפניו קאמר דא"כ כיון שהוא אנוס מה מהניא ההודאה הא אילו לא הודה היה ממטי ליה ולחמריה כו' אלא ר"ל הודה לדבריו ושלא בפניו אלא בפני עדים א"נ לו ממש קאמר מיהו הודה כמו מודה ור"ל דבפני ב"ד מודה לו וכיון שהודה לו פעם א' שוב לא מצי תבע ליה בעדי מודעא ופי' זה נראה עיקר דהכי דייק מה שסיים הרמ"ה וכתב דהודאת בע"ד כק' עדים דמיא וע"ע מ"ש בדרישה מזה:

דאם כפוהו לבטל המודעות מהני הביטול כו' עד כל מה שאבטל כו' מזה מוכח דרבינו ס"ל דלהרמב"ם ל"מ ביטול מודעה אף כשלא מסר תחילה מודעה אהביטול דאל"כ לא הול"ל בל' הרא"ש אע"פ שאמר בשעת מסירת מודעה כו' אלא הול"ל בקיצור דהרא"ש ס"ל דמהני הביטול ואנן ידעינן דמיירי באפילו מסר מודעא אהביטול דהא הרמב"ם דעליה כתב רבינו דברי הרא"ש איירי דוקא מזה וק"ל וזהו ודלא כמ"ש המ"מ והב"י כמ"ש בדרישה ע"ש מיהו מסתמא שלא ידעינן שנאנס על ביטול המודעה בהא כתב גם הרמב"ם דמהני הביטול אם לא קמסר תחילה מודעה גם אהביטול שיבטל אח"כ והרא"ש ס"ל דאפילו אם מסר תחילה מודעה אהביטול עד עולם אפ"ה כשאומר בשעת ביטול כל מה שאמרתי תחילה דלא יהא ביטול עד עולם אני חוזר בו ומבטל אותו דיבור מהני ליה הביטול דאגב אונסיה וזוזי גמר ומקני לבטל הכל ועד"ר ששם כתבתי כל זה בטוב טעם: