דין קניית קרקע או מטלטלין בחליפין - טור חושן משפט סימן קצ״ה

בקנין כיצד הקונה יתן כלי למקנה וכו'. בריש הזהב פליגי בה רב ולוי ופסקו הפוסקים כרב:

ומ"ש ואין אחד מהם יכול לחזור בו אפילו אם אין עדים בדבר אם מודים זה לזה. כלומר דלא תימא דוקא בשאר דרכי הקנאה כגון משיכה והגבהה ומסירה כסף שטר וחזקה דהחזיק בגוף המקח התם הוא דלא מצי לחזור בו אפילו לא היו שם עדים אבל בק"ס דלא החזיק בגוף המקח הו"א דיוכל לחזור בו כיון שלא היו שם עדים קמ"ל דלא וה"ט דלא איברו סהדי אלא לשיקרא והיא דעת הרא"ש לעיל סימן ס"ח סעיף ז' וע"ל בסימן קפ"ט ואע"ג דבסימן זה סעיף י"ב כתב שיכולין לחזור בקנין כל זמן שעסוקים באותו ענין וא"כ כאן מדבר בהפסיקו הענין דשוב אינו יכול לחזור לא קשה הא תו למה ליה לרבינו לחזור ולכתבו כאן די"ל דלא אתא לאשמועינן הכא אלא דאפי' אין עדים אינן יכולין לחזור בהן כדפירש' וכ"כ הרמב"ם פ"ה דמכירה הלכה י':

לשון הרמב"ם וכו' עד שמכרת לי בפרק הנזכר ורבינו הביאו כדי לכתוב עליו ואין נוהגין עתה וכו':

ומ"ש אפילו לא נתן לו מתנה גמורה וכו'. ג"ז מדברי הרמב"ם בפרק הנזכר והכי איתא ריש פ"ק דקידושין:

ומ"ש אפי' לא תפיס המקנה בכל הכלי וכו'. רפ"ק דמציעא אמר רב משרשיא ש"מ האי סודרא כיון דתפיס ביה ג' על ג' קרינן ביה ונתן לרעהו וכו' וכך היא גירסת הספרים ומשמע להדיא דבעינן שיתפוס כל הג' וכך היא גירסת הרא"ש וכך הם דברי רבינו אבל האלפסי לשם כתב וז"ל אמר רב ששת הילכך האי סודרא כיון דאית ביה ג' על ג' כמאן דפסיק דמי וקני ליה לפי גירסא זו משמע דבא לומר שיהא בסודר ב' על ג' אבל לא בעינן שיתפוס כל הג' ואפשר שזאת היתה דעת הרמב"ם שכתב כשתי הגירסאות כתב תחלה שאם אחז ממנו כדי שיעור כלי כגי' הספרים וכתב ג"כ או יאחזנו אחיזה שהוא יכול לנתק את כל הכלי מיד המקנה לו כגי' האלפסי והיינו דקאמר כמאן דפסיק דמי וקני ליה כלומר כאילו נתקו ופסקו מיד הקונה דמי זה אפשר לומר ליישב דביו ומיהו הרב המגיד כתב דהרשב"א הקשה עליו מהא דאמרינן התם ומ"ש מדרב חסדא דאמר גט בידה ומשיחה בידו אם יכול לנתקו ולהביאו אצלו אינה מגורשת ואם לאו מגורשת ופרקינן התם כריתות בעינן וליכא הכא נתינה בעינן והא איכא אלמא דבגט דוקא הוא דאמר שהוא חשוב כאילו הוא ביד מי שיכול לנתק דכריתות בעינן אבל הכא נתינת כלי בעינן וליכא וכך הקשה הנמ"י משם הרשב"א והרנב"ר ותירץ בנמ"י דבבגד גדול מודה הרמב"ם דבעינן ג' אלא דוקא כשכל הבגד אינו כי אם ג' על ג' התם דוקא קאמר הרמב"ם דאם יכול לנתקו קנה אפי' אחז בפחות מג' עכ"ד ואין לחילוק זה ראיה ורמז בתלמוד אם לא על הדרך שכתבתי על פי שתי הגירסאות והוא דוחק ולפעד"נ אמת דהרמב"ם ז"ל דקדק במאי דקאמר תלמודא ומ"ש מדרב חסדא וכו' דמאי קושיא ודילמא הך דרב משרשיא נמי לא איירי אלא בכה"ג דהמקנה יכול לנתקו אצלו והתם דוקא הוא דאמרינן דכמאן דפסק דמי וקני כיון דיכול לנתקו אצלו אלא ודאי קים ליה לתלמודא דביכול לנתקו אצלו אפילו לא תפיס ג' על ג' נמי קנה וכיון דרב משרשיא נקט בדתפיס ג' על ג' אלמא דאיירי באינו יכול לנתקו אצלו ולהכי צריך לתרץ התם כריתות בעינן וכו' דהשתא לפי' זה ניחא דהרמב"ם גורס ג"כ כגירסת הספרים והכריח מסוגיא דתלמודא דבתפיס ג' על ג' קנה אפילו אינו יכול לנתקו דנתינה בעינן והא איכא ובדלא תפיס ג' על ג' ויכול לנתקו נמי חשוב נתינה והכי נקטינן כדברי הרמב"ם ואין חילוק בין בגד גדול לבגד קטן ודלא כנ"י נ"ל:

ומ"ש אפילו לא נתן הקונה למקנה הכלי וכו'. בפ"ק דקידושין (דף כו) האריכו התוספות והרא"ש בזה ומסקנת הרא"ש דאפי' שלא בפני הקונה וכך הוא דעת רוב פוסקים:

קונין בכלי וכו'. בריש הזהב:

אין קונין בדבר שהוא אסור בהנאה וכו'. ג"ז שם ור"ל שאפילו הוא חשוב מאד: ומ"ש אבל בהמה פי' ר"י שהוא כמו כלי וכו'. ג"ז שם בתוס' ואשיר"י והכריע רבינו מדבריהם דאין חילוק בין שור וחמור לטלה ועז אלא כל בהמה חשוב כמו כלי אע"ג שאין עושין בהם מלאכה מכל מקום כיון שמגדלין אותן לוולדות ולצמר חשוב כשור וחמור שעושין בהם מלאכה:

ומ"ש אין קונין במטבע וכו'. גם זה שם ולקמן סוף סימן ר"ג כתב רבינו דמטבע שנפסלה קונין בה וכבר האריך ב"י בכל זה:

אין הקנין מועיל וכו'. בספ"ה דנדרים פליגי בה פומבדיתאי ורב נחמן ופסקו הפוסקים כרב נחמן דבדא"ל קני ע"מ להקנות לאחר שלשים יום קנה משמע דאפילו לא אמר בפירוש על מנת שתקנה לי מעכשיו ולאחר ל' אלא בדא"ל ע"מ שתקנה לי לאחר שלשים נמי קנה דכל האומר על מנת כאומר מעכשיו דמי אלא דרבינו אתא לאשמועינן דאע"פ דקא"ל מעכשיו ולאחר שלשים לא קנה אא"כ דא"ל ג"כ על מנת וטעמא דמילתא דמעכשיו ולאחר שלשים משמע דמעכשיו יתחיל הקנין ויהא נגמר לאחר שלשים וכיון דבסוף שלשים כבר הדר סודרא למריה לא קנה כלום אבל בדא"ל ע"מ משמעו מעכשיו מיד מקנה לו ובתנאי שלא יהא קונה עד שלשים יום שאז קונה למפרע מעכשיו וא"כ דעת רבינו דבמעכשיו בעינן על מנת אבל בעל מנת לא בעינן מעכשיו. וב"י כתב וז"ל וצ"ע ל"ל לומר מעכשיו לימא על מנת ובהכי סגי לאפוקי מכל ספיקא ושמא לא אמרו מעכשיו אלא כדי שיתפרסם הדבר שהוא במעכשיו עכ"ל ולפעד"נ עיקר כדפירש': כתב המרדכי ס"פ הספינה ובקנין חליפין צריך שיהא הסודר שלו אבל אם הוא שאול כיון דאינו יכול להקדיש ג"כ אינו יכול ליתנו עכ"ל וכתב ב"י ואינו נ"ל דאין דרך בני אדם להקפיד אם זה נוטל קנין בסודר שלו כיון שהוא מחזירו לו עכ"ל אבל במרדכי הארוך כתב דין זה בשם רבינו ברוך בספר החכמה והביא ראיה מהך דר"פ הזהב (בבא מציעא ד' מ"ו) דמוקי תלמודא לברייתא דתני בה היה עומד בגורן כו' דלית ליה סודר ופרכינן ואיכפל תנא לאשמעינן גברא ערטילאי דלית ליה ולא כלום וכו' ופירש"י נתעסק התנא וטרח להורות לנו הלכה בדבר שאינו מצוי שיהיה אדם עומד בגורן ערום וכו' משמע דמפרש כפשוטו דעומד בגורן ערום בלא סודר וזה דוחק ועל כן פירש הוא דהכי קאמר דלית ליה סודר משלו אלא כליו שהוא לבוש בהן שאולין ופרכינן ואיכפל תנא לאשמעינן גברא ערטילאי דלית ליה משלו כלום ולפי פירוש זה מוכח להדיא דאם היה הכלי שאול אין הקנין כלום וכן כתב הרשב"א בתשובה סימן אלף י"ט דבמקנה בסודר חבירו שלא מדעתו לא עשה ולא כלום וכן כתב בתשובת הרמב"ן סימן כ"א מיהו אם הוא מדעת חבירו שהשאילו כדי להקנות בו הוי קנין גמור אע"ג דלא יכול להקדישו מידי דהוה אמתנה ע"מ להחזיר דשמה מתנה ויכול להקנות בו וה"ה אם משאיל להקנות בו מהני וכן פסק הרב בהגהות ש"ע וכן עיקר דלא כב"י:

אע"פ שנגמר הדבר וכו'. בפרק יש נוחלין פליגי בה רבה ורב יוסף ואסיקנא דהלכה כרב יוסף דיכול לחזור כל זמן שעסוקין באותו ענין: ומ"ש משא"כ בשאר דרכי הקנאות. נתבאר טעמו לעיל בראש סי' קכ"ו ע"ש:

כשם שקרקע וכו'. בפ' מרובה אמר רבי אלעזר כשם שקרקע נקנית בכסף בשטר ובחזקה כך שכירות קרקע נקנית בכסף בשטר ובחזקה ורבינו צירף עם אלו חליפין ואמר כשם שקרקע נקנית באחד מאלו הד' דברים כך שכירות נקנה בהם ולאו דוקא שכירות אלא ה"ה שאלת קרקע כדמוכח להדיא בתוספות פרק קמא דמציעא (ד' יא) בד"ה ומקומו מושכר לו דאין לחלק בדין זה בין שאלה לשכירות אלא דלפי דמימרא דר"א בשכירות נקט רבינו שכירות וה"ה שאלה:

ומ"ש אח"כ ובשאלת קרקע י"א שאין מועיל חליפין. לאו דוקא שאלה דהוא הדין שכירות נמי והוא דעת התוספות לשם שכתבו וז"ל וי"ל דשאלה ושכירות אינה נקנית בחליפין וכך היא הצעת דברי רבינו דשכירות קרקע נקנה באחד מד' דברים וה"ה שאלה וי"א דבשאלה אין מועיל חליפין וה"ה בשכירות וא"א הרא"ש כתב (בפ"ק דמציעא) שמועיל בהן חליפין כלומר בין בשאלה בין בשכירות מועיל וב"י תמה על דברי רבינו: כתב הרשב"א בתשובה על שטר שכתוב בו אתן לך כך וכך כל שקנו מידו חייב דקנין מילתא אלימתא היא וכו' ומביאו ב"י כאן במחודש סעיף כ' וכן כתב הרב המגיד פ"ח מה' זכייה דיש מן הגדולים שאמרו דאפי' באתן לך כך וכך לא מיקרי קנין דברים ועיקר וכ"כ הרשב"א ז"ל וצ"ע באתן לך היאך יקנה שהרי כתב בשטר אתננו לא קנה כדאיתא בגיטין פרק השולח ואפשר לדעתם דטפי עדיף קנין משטר עכ"ל ועיין לקמן בסימן רמ"ה: כתב הרא"ש בתשובה כלל ס"ו סימן ד' ראובן הו"ל ד' בהמות לשחוט ומכר העורות לשמעון בק"ס ובעוד שהולך לשחוט ברחו ונטבעה האחד בנהר שמעון הפסיד העור שכבר כשלקח קנין נקנו לו העורות בכל מקום שהן ונתחייב בחליפין עכ"ל ומביאו ב"י בסוף סימן זה ונראה דמיירי בדלא הזכיר לו בשעת גמר המקח שימתין עד זמן שישחטם אלא א"ל בסתם ד' בהמות יש לי הנני מוכר לך העורות מהם בק"ס א"כ קנה העורות בין נשחטו הבהמות בין מתו אבל אם הזכיר בפירוש מענין השחיטה כגון שא"ל בשעת גמר המקח עורות בהמות אלו אני מוכר לך שאתן אותם לידך לאחר השחיטה דוקא שחוטות מכר לו ואם מתו כולן או מקצתן הפסיד המוכר דהכל יודעין דעור מתה אינה שוה החצי של שחוטה ועור של שחוטה לקח ולא של מתה והארכתי בתשובה בס"ד: כתב מהרא"י בכתביו סימן ר"י דאם לא כתב בשטר במנא דכשר וכו' אין להוציא ממון בקנין זה וע"ש וכתב בספר ב"ה ואין דבריו נראין לי דמסתמא אמרינן דקנה במנא דכשר ומה שנוהגין לכתוב בשטרות אינו אלא לרווחא דמילתא עכ"ל:

ובתשובת הרא"ש כלל פ"ח פסק דכיון דמודה שקנה הוי קנין אע"ג דהעדים פסולים דקנין א"צ עדים וע"ש:

וכ"כ נמ"י ס"ק דמציעא ע"א דף ס"א ותמה על הראב"ד שלא השיג על הרמב"ם בזה וע"ש:

כתב בתשובת מהרי"ו סי' י"ד אע"ג דמהני קנין שלא בפניו היינו דוקא במתנה דודאי ניחא ליה למקבל אבל אם קיבל ראובן קנין למכור ביתו לשמעון בכך וכך והוא שלא בפני שמעון אין הקנין כלום דשמא שמעון לא ירצה לקנותו בכך ואפי' אם ידוע דניחא לשמעון בכך מ"מ שמא חזר בו שמעון ועכשיו אינו רוצה לקנותו ולכן אין בקנין כלום אפי' נתרצה שמעון אח"כ כששמע כו' ואפשר דגם במתנה לא קנה דדילמא לא ניחא ליה במתנה משום שונא מתנות יחיה ולכן אין לחלק בין מתנה למכר ולא קנה בשניהם אא"כ ידעינן דניחא לקונה בקנין זה:

במרדכי פרק הזהב ע"ד כתב טעם לזה וע"ש. כתב הרשב"א בתשובה סימן אלף י"ח באחד שנטל סודר של חבירו והקנה בו דבר ובעל הסודר חטף ממנו לא הוי קנין דמי שמקנה בסודר חבירו שלא מדעתו לא עשה ולא כלום וכ"ה בתשובת הרמב"ן סימן ק"א:

ומהרא"י כתב בפסקיו סימן קע"ו דסתם קנין הוי כמעכשיו ובאופן המועיל דבודאי מסתמא אמרינן דבכדי לא הוי עביד:

ואין דבריו נראין במה שמשמע מדבריו דמותר להקנות בסודר חבירו שלא מדעתו דהא כתבתי לעיל מתשובת הרשב"א דאין להקנות בסודר חבירו שלא מדעתו ודאי אם הוא מדעת חבירו ודאי מהני אע"ג דלא יכול להקדישו מידי דהוי אמתנה על מנת להחזיר דשמה מתנה ה"ה אם משאיל לו להקנות בו מהני כן נ"ל:

נראה דשאלה לאו דוקא אלא ה"ה שכירות יש סוברים דלא מהני בהו חליפין והוא דעת התוספות פרק קמא דקידושין ופ"ק דמציעא אבל דעת הרא"ש פ"ק דמציעא דמהני חליפין בשכירות כמו במקח:

ובתשובת מהרי"ו סימן ר' מסתפק בדבר ועיין בהגהות מרדכי דכתובות דף תק"נ נוסח שטר חליפין:

ונראה דעכשיו שנהגו לכתוב קנין סודר הוי כמו שכתב דכשר למיקניא:

בקנין כיצד הקונה יתן כו' הטעם דקיי"ל כרב דמפרש בריש הזהב הא דכתיב וזאת לפנים בישראל וגו' ושלף איש נעלו ונתן לרעהו בועז הקונה נתן להגואל המקנה משום דניחא ליה לקונה דליהוי מקנה קונה כי היכי דליגמר וליקני ליה עכ"ל הגמרא וה"ה אי אחר נתן הכלי להמקנה שיקנה בו הקונה וכמש"ר בסמוך משום שייך בו ג"כ האי טעמא: והוא יקנה לו החפץ שלו כו' אע"ג דכאן אקרקע קאי דגם קרקע בכלל חפץ מל' מה שלבו חפץ וק"ל: נקנו חליפין ללוקח כו' ועדיף משטר דאינו מועיל אלא במוכר מפני רעתה וזה מועיל בכל וכדין חזקה וכמ"ש בס"ס קצ"ב:

ואין אחד מהם יכול לחזור כו' כ"כ הרמב"ם פ"ה מה"מ ומיירי אחר שפסקו מלעסוק באותו ענין וכמש"ר בס"ס זה או שפירשו בשעת הקנין בלא חזרה: אפי' אם אין עדים בדבר כו' כ"כ הרמב"ם שם וטעמו דלא איברו סהדי אלא לשיקרא וכמ"ש סימן תפ"ט:

אלא ע"מ להחזיר כו' דבע"ק דקידושין דף ס' אמרינן בכולהו קני מתנה ע"מ להחזיר לבר מאשה וכבר כתבתיהו בדרישה ר"ס ק"צ:

דהיינו שיעור ג' אצבעות פי' ג' על ג' אצבעות וכן הוא בהדיא בב"מ דף ז' אמר רב משרשיא ש"מ האי סודרא כיון דתפיס ביה ג' על ג' קרינא ביה ונתן לרעהו דכמאן דפסיק דמי והטעם משום דכלי בעינן דכתיב ושלף איש נעלו ופחות מג' על ג' לאו כלי הוא כדאשכחן לגבי טומאה רש"י וזש"ר שיעור כלי דהיינו כו' שהוא ידוע שהוא ג' על ג': והרמב"ם כתב אפי' אם אינו תופס כו' פ"ה מה"מ ופי' המ"מ שטעמו מדאמרינן בב"מ בדף הנ"ל אדברי רב משרשיא הנ"ל ומ"ש מדרב חסדא דאר"ח גט בידה ומשיחה בידו אם יכול לנתקו ולהביאו אצלו אינה מגורשת ואם לאו מגורשת (ר"ל הרי כאן ג"כ עיקר הגלימא נשאר ביד הקונה ויכול לנתקו מיד המקנה שתפס בו ג' על ג' ולהביאו אצלו ולא נחשב כלי ביד המקנה) ומשני התם כריתות בעינן וליכא הכא נתינה בעינן ואיכא ודעת המחבר כיון דבגט כיוצא בזה אינה מגורשת דאזלינן בכל שהוא יכול לנתקו (ומיחשב כאילו הוא בידו) ה"ה גבי קנין דאזלינן בתר התופס שהוא יכול לנתקו ומש"ה אפי' אין בה ג' על ג' קונה בו ואם אינו יכול לנתקו בעינן שיהיה בו ג' על ג' כדרב משרשיא הנ"ל וכ"כ ברמב"ם שם בהדיא. והב"י כ' על הגה"מ דפ"ה שהביא דכתב בו דצריך ג' על ג' ז"ל ויש לפרש דבריהם דהיינו לומר שיהא בסודר גע"ג אבל לא בעינן שיתפוס כל הג' עכ"ל ב"י ור"ל דאף בשיכול (הקונה) [המקנה] לנתקו דכתב הרמב"ם דא"צ שיתפוס גע"ג מ"מ בעי' שיהא בכל הסודר ג' על ג' ואז כיון (שהקונה) [שהמקנה] יכול לנתקו מיחשב להרמב"ם כאילו כל הגע"ג בידו והוה דומיא דנעל אבל הרשב"א כת' דליתא לדברי הרמב"ם בהא דהתם הא אסיקנא טעמא משום דבעינן כריתות אבל הכא נתינת כלי בעינן והא ליכא עכ"ל המ"מ:

ושלא בפני הקונה דזכין לאדם שלא בפניו:

ולכך הורגלו לעשות כו' הב"י הביא דברי הבעל העיטור שכתב טעם אחר במאמר השני ז"ל השתא תקינו רבנן במתיבתא דקני שליח בית דין או עדים דעבדי שליחותייהו דקונה ודמקנה וכתב גאון הטעם כיון דאי תפיס להו מקנה לחליפין לא מפקינן מיניה וחזו ב"ד דאתו לאנצויי תקנו למיקני בכלי שאינו של קונה כו' ולמפסקיה עכ"ל ור"ל דרב אשי קאמר בנדרים דאי תפס לא מפקינן מיניה אבל הר"ן והרא"ש כתבו בהדיא דרב אשי לדחויי בעלמא קאמר וקיי"ל דמפקינן מיניה אפי' אי תפס מש"ה כתב הרא"ש טעם אחר למה קונין בכלים של עדים וכמש"ר בשמו:

קונין בכלי אפי' אין בו כו' בר"פ הזהב (בבא מציעא דף מ"ז:)

ומש"ר ולא בשאר כל המטלטלין כו' שם גרסינן אר"נ ל"ש אלא בכלי אבל בפירי לא רב ששת אמר אפי' בפירי מ"ט דר"נ אמר קרא נעלו נעל אין מידי אחריני לא ואסיקנא התם דהלכתא כר"נ ופי' רש"י שם ופ"ק דקידושין כל מילי דלאו כלי אפי' שוה הרבה פירי מיקרי לענין חליפין ומשום דפירי שכיחי נקט פירי עכ"ל ולדבריו אפי' שור וחמור דראוין למלאכה ומטבע שנפסלה גם כן אין קונין בה וכן מוכח מל' רש"י עוד שם דף מ"ה בד"ה מ"ט דמ"ד אין מטבע נעשה חליפין אבל התוס' כתבו בקידושין דף כ"ח בשם ר"ח ור"י דכל דבר העומד למלאכה הוי דומיא דנעל וקונין בה ובזה דברי רבי' מבוארים דמ"ש ולא בשאר מטלטלין שאינן כלי כ"כ בין לפירש"י ובין לפר"י ואח"כ מסיק וכתב שלר"י בבהמה נמי קונין בה ומדכתב רבינו סתם בהמה משמע אפי' בטלה נמי קונין וטעמא כיון דעומד לגדל צמר ויגזזו אותו לעשות ממנו בגדים הוי דומיא לכלי ועד"ר:

אין קונין במטבע אע"פ שהוא כמו כלי דראוי לתלותו בצואר בתו או לשקול בו מכל מקום אין קונין בו כיון דיש לו צורה אדעתא דצורה קמקני וצורה עבידא דבטלה שהמלך פוסל לה והו"ל כדבר שאינו מסוים והר"ן כתב והוה ליה כאותיות שאין גופן ממון ועיין לעיל סימן ר"ג ועד"ר: ולא בכליו של מקנה כרב הנ"ל ולאפוקי מלוי דאמר שם הגואל נתן נעל לבועז הקונה:

אבל אם א"ל הקונה קנה כו' אפשר דלרבותא כ"כ דאע"ג דהקונה הסכים לזה שיקנה למקנה [מיד בלא] חפץ המקנה דלאו כל כמיניה שיקנה הוא מיד ויקנהו חפצו לאחר שלשים יום וק"ל ובסוף סימן קצ"ז ס"ט דכ"ר האומר לחבירו משוך כו' משום דשם במשיכה איירי ואין הלוקח מקנה לו חפצו נגדו מש"ה קאמר דהמוכר אמר משוך: ע"מ שתקנה לי מעכשיו כו' מדברי התוספות דפרק האומר הבאתי ל' בדרישה משמע דע"מ כדי קני מעכשיו כדי לא קני ולפ"ז צ"ל שלא כ"ר שיאמר מעכשיו וע"מ אלא כדי שיתפרסם הדבר שהוא במעכשיו ב"י גם מלשון התוספות דהאומר דמסקי וכתבו ולכך טוב לומר ע"מ מעכשיו משמע דיאמר תרווייהו ולא משום חיוב דדינא אלא ליתרון טובה והטעם שעל מנת מהני יותר מל' מעכשיו כו' [כמו בב"ח] ועד"ר:

כל זמן שעוסקים באותו ענין בפרק י"נ יש פלוגתא בזה רבא ור"י וזהו א' מג' דברים שהלכתא בהן כרב יוסף לגבי רבא והם שדה ענין ומחצה וזהו ענין שעסוקין באותו ענין ושדה מפורש בסימן קע"ג ומחצה בסימן רמ"ז וכמ"ש כל אחד במקומו: מה שאין כן בשאר דרכי הקנאות ז"ל הרא"ש פי"נ ודוקא בקנין הוא שנתנו חכמים זמן לחזרה כי כן דרך לקיים כל דבר ומקיימין אותו בק"ס שלא יחזרו בהן לכך נתנו חכמים שעה להתבוננות אבל בכל שאר קניינים הגבהה משיכה מסירה כסף שטר וחזקה אין בהן חזרה אחר כדי דיבור עכ"ל ורבינו כתב בר"ס קכ"ו טעם אחר בין קנין שיש בגוף הדבר לאינו בגוף הדבר והוא מבעה"ת שכתב כן וכמ"ש שם מ"מ גם לאותו טעם נראה דכסף ושטר ג"כ אינן יכולין לחזור בהן דמיד כשנתן לו הכסף בעד הקרקע נסתלק [בעל] השדה והוה ליה כמעמד שלשתן דכתב שם וכן במתנה כשא"ל שדי נתונה לך דנסתלק מיד וכשכתב לו שדי מכורה לך הא נתבאר בסימן קצ"א דלא מהני שטר לחוד כ"א במוכר שדה מפני רעתה ואז אנן סהדי דסלק המוכר ממנו לגמרי מיד ומש"ה גם הלוקח אינו יכול לחזור בו:

כך שכירות קרקע נקנה בהם ברייתא במרובה ופי' רש"י השכיר לו ביתו משנתן לו כסף או שכתב לו ביתי מושכר לך ומסר לו את השטר או שהחזיק בה השוכר אין אחד מהם יכול לחזור ואע"ג דכ"ר לעיל סי' קצ"ב כתבו כאן לאשמועינן דגם לק"ס הוה שכירות קרקע וכ"כ ב"י ס"ס קצ"ב ע"ש והא דלא נטר רבינו ע"כ לכתבן יחד משום דהוצרך לכתבו שם בס"ס קצ"ב לענין דין דאינו שייך (בדין) [כאן] דשם אשמועינן דאע"פ דהחזיק בשדה של קנין [לבד] מועיל אותו החזקה גם לשדה של שכירות אף שלא החזיק בה משא"כ כאן [דיש] בהן קנין דכשמקנה בק"ס מקנה לו וא"ל בק"ס זה קני לך זה בקנין וזה בשכירות (והכי) [והוי] כולן שוים בקנין ולא כ"ר כאן אלא שקנין מהני גם בשכירות וק"ל:

ובשאלת קרקע י"א שאין כו' עד"ר: