כִּ֣י כֹ֣ה אָמַר֮ יְהֹוָ֣ה צְבָאוֹת֒ כַּאֲשֶׁ֨ר זָמַ֜מְתִּי לְהָרַ֣ע לָכֶ֗ם בְּהַקְצִ֤יף אֲבֹֽתֵיכֶם֙ אֹתִ֔י אָמַ֖ר יְהֹוָ֣ה צְבָא֑וֹת וְלֹ֖א נִחָֽמְתִּי׃

אֲרֵי כִדְנַן אֲמַר יְיָ צְבָאוֹת כְּמָא דַדַחֲשִׁיבֵית לְאַבְאָשָׁא לְכוֹן כַּד אַרְגִיזוּ אֲבָהָתְכוֹן קָדָמַי אֲמַר יְיָ צְבָאוֹת וְלָא תָבֵית מִמֵימְרִי:

כה - גם זאת הנבואה דבקה וזממו השם, הם הגזירות.

כאשר זממתי. כשיעור שחשבתי להרע לכם בעת שהכעיסו אבותיכם אותי ולא נחמתי על הרעה עד אשר הביאותיה:

זממתי. ענין מחשבה כמו כאשר זמם (דברים יט):

נחמתי. ענין הפוך מחשבה:

כי כה אמר ה', ר"ל ואם תשאל איך ישתנה הקב"ה מלא רוצה לרוצה, כמ"ש לא כימים הראשונים אני, והלא אין אצלו שינוי רצון? ע"ז משיב כאשר זממתי להרע לכם ולא נחמתי, ר"ל כי בכל עת שיגזור ה' גזרה רעה על ישראל קשור עמה חרטה והתנחמות, ר"ל שה' חושב שע"י הגזרה ישובו בתשובה וייטיבו מעשיהם ואז ינחם על הרעה ולא יביאנה, וא"כ בשעה שחושב להרע הוא מתנחם תיכף ואינו רוצה שיביא הרע רק שלא יביאנה, אבל בעת שהרעה היא לתכלית טובה לכלא פשע ולהתם חטאת ולהטיב אחריתם ע"י הרעה, אז אינו מתנחם בעת הגזרה רק גוזר בהחלט, וכמ"ש (ירמיהו ד׳:כ״ח) על כי דברתי זמותי ולא נחמתי, עיין מה שפרשתי שם, עפ"ז אמר שבעת שזממתי להרע לכם ע"י שהקציפו אבותיכם לא נחמתי, ומבאר הטעם כי.