זְכַרְיָה ז׳ · ג׳

לְמֵימַר לְכַהֲנַיָא דִי מְשַׁמְשִׁין בְּבֵית מַקְדְשָׁא דַייָ צְבָאוֹת וּלְסַפְרַיָא לְמֵימַר דְאַבְכֵּי בְּיַרְחָא חֲמִישָׁאָה אֶמְנַע נַפְשִׁין מִתַּפְנוּקִין כְּמָא דַעֲבִדֵית דְנַן כַּמָה שְׁנִין:

לאמר, בחדש החמשי - הזכיר זה הצום, בעבור כי הבית נשרף בעשור לחדש החמשי ואל יהיה ספק בלבך, בעבור שתמצא כי בשבעה לחדש נשרף, כי הטעם נשרף קצהו וירושלם חרבה פעם שנית בימי טיטוס בט' באב, ועל אותו חרבן שני אנו מתענין.

הנזר - שינזרו מכל מעדנים ומאכל, רק יבכו והנה הכהנים לא ידעו להשיב, כי אין זה הצום כתוב בתורה, רק הם קבלו עליהם בראותם חרבן בית ראשון, והנה הנביא התנבא והשיב בסוף הפרשה.

לאמר וגו׳. ר״ל שהוא יאמר אל הכהנים המשמשים בבית ה׳ ואל הנביאים והם חגי זכריה ומלאכי למען יאמרו הם תשובה על שאלתם:

האבכה. ר״ל והשאלה היא האם אבכה מעתה בחדש החמישי הוא תשעה באב וה״ה כל ד׳ צומות ואחזו החמור שבכולן:

הנזר. האם אהיה מופרש ביום ההוא מאכילה ושתיה ומתענוג כאשר עשיתי זה הרבה שנים מזמן החורבן וכאומר הואיל ונבנה המקדש אם יש מקום להתאבל עוד כי בנין המקדש ההוא היה קטן בעיניהם על כי היו עדיין משועבדים לפרס:

לבית ה׳. בבית ה׳ באה הלמ״ד במקום בי״ת וכן ישבת לכסא (תהלים ט׳):

הנזר. ענין הפרשה כמו ימי נזרו (במדבר ז׳):

כמה. ענינו הרבה: