וְהָיָ֗ה כִּי־יִנָּבֵ֣א אִישׁ֮ עוֹד֒ וְאָמְר֣וּ אֵ֠לָ֠יו אָבִ֨יו וְאִמּ֤וֹ יֹֽלְדָיו֙ לֹ֣א תִֽחְיֶ֔ה כִּ֛י שֶׁ֥קֶר דִּבַּ֖רְתָּ בְּשֵׁ֣ם יְהֹוָ֑ה וּדְקָרֻ֜הוּ אָבִ֧יהוּ וְאִמּ֛וֹ יֹלְדָ֖יו בְּהִנָּֽבְאֽוֹ׃

וִיהֵי אֲרֵי אִתְנַבֵּי גְבַר עוֹד וְיֵימְרוּן לֵיהּ אֲבוּהִי וְאִמֵיהּ יַלְדוֹהִי לָא תִתְקַיֵם אֲרֵי שִׁקְרָא אִתְנַבֵּיתָא בִּשְׁמָא דַייָ וְיֶחְדוּן בֵּיהּ אֲבוּהִי וְאִמֵיהּ יַלְדוֹהִי בְּאִתְנַבָּיוּתֵיהּ:

כי ינבא. ר״ל נבואת שקר:

יולדיו. אמר לתוספת ביאור כי כבר זכר אביו ואמו:

לא תחיה וגו׳. לא מהראוי שתשאר חי כי מה שדברת בשם ה׳ הוא שקר כי מדעתם יכירו השקר ולכן ידקרו אותו אבותיו בחרב בעבור הנבאו בשקר ולא יחוסו עליו:

ודקרהו. ענין נעיצת חרב בגוף:

והיה כי ינבא אז לא ינבאו עוד מפני שני טעמים, א] שלא ימצא מי שיאמין להם, שאף יולדיו ידקרוהו על נבואתו כי ידעו שהוא נביא שקר, וזאת שנית.