זְכַרְיָה י״ב · א׳

משא דבר ה'. הוא גמר זה הדבר שהתחיל לדבר בפורענותן של אוכלי ישראל על בבל וכיוצא בו:

מַטֵל פִּתְגָמָא דַייָ עַל יִשְׂרָאֵל אֲמַר יְיָ דִתְלָא שְׁמַיָא וְשַׁכְלֵיל אַרְעָא וּבָרָא רוּחָא דֶאֱנָשָׁא בִּמְעוֹהִי:

משא - זאת הפרשה דבקה היא, בעבור שהזכיר חרב על זרועו הזכיר מתי יהיה זה ואנה יהיה, ועתה יפרש כי זה יהיה בשוב ישראל עם משיח בן יוסף אל ירושלם, ועתה זאת הנבואה על ישראל וטעם להזכיר עתה נוטה שמים ויוסד ארץ, כי לולי ישראל לא נבראו, וטעם ויוצר רוח אדם בקרבו שהוא עולם קטן כנגד שמים וארץ, וזה הדבר צריך פירוש ארוך.

נוטה שמים. הנוטה את השמים לפרשה והמייסד את הארץ ויוצר רוח האדם בקרב גופו וכאומר הואיל וכן הכל שלו ובידו לעשות בכל דבר כרצונו:

משא. נבואה ולתוספות ביאור אמר דבר ה׳:

משא דבר ה', אחר שנבא על מה שיהיה בבי"ש נבא על מה שיהיה באחרית הימים, והקדים לדבריו שזה נאום ה' אשר הוא נוטה שמים ויוסד ארץ ויוצר רוח האדם בקרבו, שרוח האדם בקרב גופו הוא החבור והקשר שנעשה בין השמים ובין הארץ, שהגוף מתולדת הארץ והרוח הוא מן העליונים, ובזה נברא האדם בתבנית העולם הגדול, וכל העולם העליון והתחתון נכלל בו ונברא בשבילו והוא התכלית אל העולם כולו ומהלך מהלך השלימות אל כל המציאות, ולכן יחשוב ה' מחשבות בל ידח ממנו נדח ויבננו בבנין שלם לעתיד כשיגיע עת התיקון: