וָאֹמַ֕ר לֹ֥א אֶרְעֶ֖ה אֶתְכֶ֑ם הַמֵּתָ֣ה תָמ֗וּת וְהַנִּכְחֶ֙דֶת֙ תִּכָּחֵ֔ד וְהַ֨נִּשְׁאָר֔וֹת תֹּאכַ֕לְנָה אִשָּׁ֖ה אֶת־בְּשַׂ֥ר רְעוּתָֽהּ׃

וַאֲמָרֵית דְלָא לְמַנָאָה עֲלֵיכוֹן פַּרְנַס דְמַיְתִין יְמוּתוּן וּדְמִשְׁתֵּיצַן יִשְׁתֵּיצוּן וּדְיִשְׁתָּאֲרוּן יִבְזוּן גְבַר יַת נִכְסֵי קְרִיבֵיהּ:

ואומר - בלבי לא ארעה אתכם אחרי מות הנביאים, או הכהנים החסידים.

ואומר. אמרתי לבעלי הצאן לא ארעה עוד צאן מרעיתכם:

המתה תמות. כאומר יהיה מה שיהיה מי שתמות מהן תמות ומי שתהיה מוסרת מן העדר ללכת תועה תהיה מוסרת ותלך תועה והנשארות במקומן תאכלנה אחת בשר חברתה ולא אחשוש בדבר ובא לרמז שכן אמר המקום ב״ה שיסיר השגחתו מהם:

והנכחדת. הסרה מן העדר:

אשה. ר״ל אחת וכן אשה אל אחותה (שמות כ״ו):

רעותה. חברתה:

ואומר לא ארעה אתכם שאז סר צילם מעליהם ונמסרו ביד אנטיוכס הצורר ובוטל התמיד והעמיד שקוץ משומם, המתה תמות, והנכחדת ע"י גלות או ע"י המרת דת תכחד, והנשארות תאכלנה אשה את בשר רעותה כי הפריצים אכלו את הפרושים בכל פה: