זְכַרְיָה י״א · ז׳

וּמַנֵיתִי פַּרְנָסַיָא עַל עַמָא וְאִינוּן שְׁלָטוּ בְהוֹן כְּעָנָא לְנִכְסְתָא מַסְכֵּינוּ וְטַלְטִילוּ יַת עַמִי וְאִתְפְּלִיגוּ קֳדָמַי לְתַרְתֵּין פַּלְגְוָן אִתְפְּלִיגוּ בֵית יִשְׂרָאֵל עַל דְבֵית יְהוּדָה וְקָצוּ בְּמַלְכוּתָא דְבֵית דָוִד דִי בְהוֹן רַעְוָא קֳדָמַי לְמֶהֱוֵי פַּרְנָסִין עַל עַמִי:

וארעה - הנה הטעם כי השם ירעה אותם עתה לפני בא עת עמידת החשמונים, ועתה יספר דרך משל. גם נכון הוא שקראן צאן ההרגה, כי כן היו בגלותם אל בבל על כן יספר הרעות שעברו עליהם ועתה בשובם לירושלם ירעם.

וטעם לכן עניי הצאן - בעבור שיש בצאן עניים הוצרכתי לקחת שני מקלות ואלה הם זרובבל פחת יהודה ונחמיה התרשתא, וכתוב על נחמיה: אחרי מות זרובבל גם אותי צוה להיות פחה בארץ יהודה וקראו נועם, מגזרת נעים, וחובלים מגזרת תחבולות, ונקראו מקלות ולא רועים, כי לא היו מלכים.

והנה ארעה את הצאן - בראשונה, כי ישראל עם זרובבל באו.

וטעם וארעה את הצאן - עד זמן ידוע שמתו שלשה רועים.

וארעה. סיפר הנביא שכן עשה כאשר צוהו ה׳ ורעה את הצאן העומדות להריגה בבית המטבחיים:

לכן עניי הצאן. ר״ל חמלתי עליהם לרעותם בעבור כי היו הנכנעים והירודים שבכל הצאן:

ואקח לי. לקחתי לי לצורך הנהגתם שתי מקלות:

נועם. כי היה נעים ולא הכאיב בהכאתו:

חובלים. כי היה מחבל ומשחית ומכאיב הרבה:

וארעה. באלו שתי המקלות רעיתי את הצאן פעם במקל נועם בפעם במקל חובלי׳ הכל לפי הצורך ובא לרמז על הכהנים בני חשמונאי שמשלו בבי׳ השני שהיו בב׳ הנהגו׳ מתחילה משלו ג׳ בני מתתיהו בן יוחנן כ״ג יהודה ויהונתן ושמעון ומעשיהם והנהגותם היה בנועם ביראת ה׳ וכשרון מעשים ואחריהם קמו בניהם וזרעם הם הרשיעו לעשות והיו מחבלים ומשחיתים את העם כמוזכר ביוסיפון:

לכן. בעבור:

עניי. ענין שפלות והכנעה:

מקלות. מטות:

נועם. מלשון נעימות ומתוק ואהוב:

חובלים. מל׳ חבלה והשחתה:

וארעה את צאן ההרגה, סדרתי איך תהיה הרעיה שלהם והנהגתם והיו באופן שיהיו צאן ההרגה, לכן עניי הצאן, לכן היו עניי הצאן מפני שהרגו זה בזה ולא היה שלום ביניהם, ואקח לי שני מקלות, צייר שהרועה היה לו שני מקלות, אחד היה מקל נועם ואחד היה מקל חובלים, ולא נודע מי המה המקלות, והמפרשים נבוכו, אולם ממ"ש אח"ז ואגדע את מקל נועם להפר ברית אשר כרתי את כל העמים ואגדע את מקלי השני את החובלים להפר את האחוה בין יהודה ובין ישראל, מזה נודע שמקל נועם היה ענינו לכרות ברית את העמים, ומקל חובלים היה ענינו לשום אחוה בין יהודה ובין ישראל, ובזה מצאנו חדתו, שר"ל שהיה להם שני מיני הנהגה א] הפחה או הנשיא או המלך אשר היה לו ברית עם העמים שמשלו אז בארץ, ב] השופט או הכ"ג או ראש הסנהדרין שהיה ענינו להשגיח על עם ישראל שיתאחדו בין בדת ובין במשפט והנהגה ולא יתחלקו לכתות ואגודות שונות, והיה ראוי שמקל זה שעומד בין ישראל לעמים יהיה מקל חובלים, היינו שילחמו אתם בגבורה וישיבו מלחמה שערה לחבול את אויביהם, ומקל זה העומד בין ישראל ויהודה יהיה מקל נועם להנהיגם בנעימות ובנחת ובשלום ובמישור, ואמר בגנאי הדור שהיה להפך שהמקל שהיה נגד העמים היה מקל נועם, כי היו נכנעים ומשועבדים אל העמים, והמקל שהיה להקים האחוה בין בני ישראל היה מקל חובלים לרדות בם בפרך: