זְכַרְיָה י״א · ט״ז

אֲרֵי הָא אֲנָא מֵקִים פַּרְנָסָא בְּאַרְעָא דְשָׁגָן לָא יִבְעֵי דְאִיטַלְטָלוּ לָא יִתְבַּע דִתְבִירִין לָא יַסֵי דְקַיְמִין לָא יִסוֹבַר וְנִכְסֵי עַתִירַיָא יִבּוֹז וּשְׁאָרְהוֹן יְגַמַר:

הנער - שה אובד הקטן לא יבקש.

כי הנה אנכי מקים. ר״ל זה יהיה לרמז שאעמיד רשע בארץ ועל מלכות בית הורדוס יאמר:

הנכחדות וגו׳. המוסרות מן העדר ללכת דרך תועה לא יזכור בהם להשיבם אל העדר:

הנער. הטלה הרך בימים ההולכת לאט ונשארת באחורי העדר לא יבקש אותה אנה נשארה:

הנצבה. החולה העומדת במקומה ולא תזוז ממקומה לבקש מרעה לא יכלכל אותה במקומה:

ובשר הבריאה. את השמנה יהרוג ויאכל בשרה:

ופרסיהן יפרק. במקלו ישבר פרסיהן ולא יוכלו ללכת ר״ל לא יחזק הנכשלים ותשושי הכח ואת העשירים ישחית וירדה בם בפרך:

לא יפקוד. לא יזכור:

הנער. ר״ל הטלה הרך:

הנצבה. ענין עמידה:

יכלכל. ענין ספוק הצורך כמו ויכלכל יוסף (בראשית מז):

הבריאה. השמנה כמו ועגלון איש בריא (שופטים ג׳:י״ז):

ופרסיהן. הם כעין מנעלים שברגלי הבהמות כמו פרסות סוסיו (ישעיה ה׳):

יפרק. ענין שבירה כמו פרק מלאה (נחום ג׳):

כי הנה אנכי מקים רועה בארץ שלא ירעה הצאן, כי הנכחדות לא יפקד, היינו שלא ישגיח אל הנכחדים מן האומה ללכת לגולה, הנער הצאן הנולד בצעירתו לא יבקש לקבץ טלאים בזרועו ובחיקו ישא, היינו שלא ישגיח על ילדיהם וצעיריהם, והנשברת לא ירפא וגם הנצבה הצאן אשר לא נשברה והיא נצבת על רגליה, לא יכלכל במזון, ואת הצאן הבריאה והשמנה יאכל, עד שיפרק גם פרסותיהם, ר"ל שאת העשירים שבהם ישלול ויגזול ממונם: