וָאֹמַ֣ר אֲלֵיהֶ֗ם אִם־ט֧וֹב בְּעֵינֵיכֶ֛ם הָב֥וּ שְׂכָרִ֖י וְאִם־לֹ֣א ׀ חֲדָ֑לוּ וַיִּשְׁקְל֥וּ אֶת־שְׂכָרִ֖י שְׁלֹשִׁ֥ים כָּֽסֶף׃

וַאֲמָרֵית לְהוֹן אִם תַקִין בְעֵינֵיכוֹן עֲבִידוּ רְעוּתִי וְאִם לָא אִתְמְנָעוּ וַעֲבָדוּ יַת רְעוּתִי גַבְרִין מִקְצַת:

ואומר - הנה ראינו בעלות נחמיה לירושלם, היתה בחרפה על דרך המתה תמות, ועתה יבקש שכר וירעה אותה על יד המקל השני, ואלה השלשים כסף, אולי היו שלשים צדיקים שבאו עמו, או ששמשו בימי נחמיה שלשים כהנים בין גדולים ומשוחי מלחמה ומשנים, על כן כתוב השליכהו הכסף אל יוצר וכתוב כי שם בית ה' הוא אדר היקר, יקר הוא תואר כמו חכם נבון יקר, הוא שם דבר וששון ויקר.

ומלת אל תשרת בעבור אחרת, אל אדר היקר.

וטעם אשר יקרתי הבית היקר ששכן שם כבודי בתחילה, וזהו אשר יקרתי מעליהם, שסר הכבוד מעליהם בבית שני.

ואומר אליהם. אמרתי לבעלי הצאן אם טוב בעיניכם שארעה עוד את הצאן הבו שכרי כדרך שנותנים לרועה ואם לא תאבו לתת שכרי חדלו ממני את הצאן לבל אטרח עוד עמהם:

וישקלו. בעלי הצאן שקלו בשכרי ל׳ שקל כסף ויתכן שכן היה הערך הנתון אל הרועה והרמז הוא שהמקום אמר לישראל אם תרצו שאשגיח אני בכם עשו עבודתי ושמרו מצותי ותחשב לי לשכר ואם לא אסיר השגחתי ול׳ כסף ירמז על ל׳ צדיקים שבכל דור ודור אין נגרע כמ״ש רז״ל וכסף הוא ענין חמדה כמו נכסף נכספתה (בראשית לא) כי הצדיקים הם מחמדי עין:

הבו. תנו כמו הבו מקניכם (בראשית מז):

חדלו. מנעו:

ואומר אליהם אם טוב בעיניכם הבו שכרי, מצייר במשל שה' בקש מאתם שכר בעד מה שישמור אותם לבל יחרב הבית ולבל יכלו ע"י האויבים, ר"ל שרצה שיהיה להם זכות שימליץ בעדם אצל ה', ואם לא חדלו, אם לא תתנו לי שכר ולא יהיה לכם זכות, תחדלו מלהיות עם, וישקלו את שכרי שלשים כסף, כבר פי' חז"ל שאין לך דור שאין בו שלשים צדקים, ר"ל שהצדיקים שהיו אז ביניהם שהיו במספר שלשים הם מסרו נפשם על קדושת השם, וזה נתנו לה' לשכר שישוב ירעה צאנו ישמור: