וַיַּ֣עַן מַלְאַךְ־יְהֹוָה֮ וַיֹּאמַר֒ יְהֹוָ֣ה צְבָא֔וֹת עַד־מָתַ֗י אַתָּה֙ לֹֽא־תְרַחֵ֣ם אֶת־יְרוּשָׁלַ֔͏ִם וְאֵ֖ת עָרֵ֣י יְהוּדָ֑ה אֲשֶׁ֣ר זָעַ֔מְתָּה זֶ֖ה שִׁבְעִ֥ים שָׁנָֽה׃

וַאֲתִיב מַלְאֲכָא דַייָ וַאֲמַר יְיָ צְבָאוֹת עַד אֵימָתַי אַתְּ לָא תְרַחַם עַל יְרוּשְׁלֵם וְעַל קִרְוַיָא דְבֵית יְהוּדָה דְאַיְתֵיתָא עֲלֵיהוֹן לְוָט דְנַן שַׁבְעִין שְׁנִין:

ויען - כמו: וענית ואמרת ויען איוב הראשון או הטעם שיענה לשם ששלחו, והוא הנכון. והנה הטעם בהתעורר מלחמות, אז יבנה בית השם על יד זרובבל כאשר התנבא חגי, ושמתיך כחותם.

זה שבעים שנה - בארתיו באר היטב בספר דניאל.

מלאך ה׳. העומד בין ההדסים:

ה׳ צבאות עד מתי אתה וגו׳. כאומר אף אם המשלח המלכיות ההם כ״א בזמנו ומסרת שרי מעלה מהעכו״ם תחת שר מעלה של כל המושל בזמנו אבל הלא אתה ה׳ על צבאות מעלה ומטה והכל בידך ומדוע לא תרחם אתה את ירושלים וכו׳ הלא אתה שר ישראל ואתה מושל בכל:

אשר זעמתה. אשר כעסת עליהם זה זמן ע׳ שנה מעת חורבן הבית וכאומר הלא עדיין הם בכלל הזעם אם הם נכנעים למלכי מדי ופרס:

ויען. ענין הרמת קול כמו וענית ואמרת (דברים כו):

זעמתה. מל׳ זעם וכעס:

ויען מלאך ה', הוא מלשון הרמת קול, באשר ראה המלאך כי לילה יוצאת ולילה אחרת בא ומלכות אחרת תתפוס ממשלה על ישראל שירעו להם מאד, כמו שהיה בימי הצורר אנטיוכס שהצר מאד לישראל, וראה המלאך שאינו עדיין זמן הגאולה, לכן קרא בקול עד מתי אתה לא תרחם, דייק במלת אתה, למה לי הרחמים של הסוסים המתהלכים בארץ שהם המלכיות למה תרחם לא אתה בעצמך את ירושלים, הלא כבר זעמתה זה שבעים שנה כבר הגיע עת הגאולה: