יוֹנָה ד׳ · ז׳

וַיְמַ֤ן הָֽאֱלֹהִים֙ תּוֹלַ֔עַת בַּעֲל֥וֹת הַשַּׁ֖חַר לַֽמׇּחֳרָ֑ת וַתַּ֥ךְ אֶת־הַקִּֽיקָי֖וֹן וַיִּיבָֽשׁ׃

טקסט הפסוק: Miqra according to the Masorah (ויקיטקסט). מקרא על פי המסורה, ויקיטקסט · רישיון CC BY-SA · השינויים שנעשו בטקסט וכתב הוויתור

במילים פשוטות

למחרת בבוקר ממנה האלהים תולעת שמכה את הקיקיון והוא מתייבש. מצודת דוד מבאר את התהליך באופן מוחשי: התולעת חתכה ופסקה את הקיקיון ממקום יניקתו, וכיוון שלא הגיעה אליו עוד לחות מן הארץ התייבש מחום השמש. הוא מדייק גם בזמן - בעת שעלה השחר למחרת יום שמחתו. אבן עזרא מוסיף באותו כיוון שהמילה ״למחרת״ מוסבת על יום שמחתו בקיקיון. הצמדת הזמנים אינה מקרית: אותו לילה ממש שבו שמח יונה על הצל הוא הלילה שאחריו בא האובדן, וכך נבנית ההשוואה שתופיע בפסוק האחרון.

מבוסס על מצודת דוד, אבן עזרא · נכתב ונערך במקור