וְאֶת־הַ֠סִּפִּ֠ים וְאֶת־הַמַּחְתּ֨וֹת וְאֶת־הַמִּזְרָק֜וֹת וְאֶת־הַסִּיר֣וֹת וְאֶת־הַמְּנֹר֗וֹת וְאֶת־הַכַּפּוֹת֙ וְאֶת־הַמְּנַקִּיּ֔וֹת אֲשֶׁ֤ר זָהָב֙ זָהָ֔ב וַאֲשֶׁר־כֶּ֖סֶף כָּ֑סֶף לָקַ֖ח רַב־טַבָּחִֽים׃

וְיַת קוּלַיָא וְיַת מַחְתְּיָתָא וְיַת מִזְרְקַיָא וְיַת דוּדַיָא וְיַת מְנַרָתָא וְיַת בָּזִיכַיָא וְיַת מְכִילָתָא דִי דַהֲבָא דַהֲבָא וְדִי כַסְפָּא כַסְפָּא נְסִיב רַב קָטוֹלַיָא:

ואת המזרקות. על שהיו מזרקות של זהב לזה חזר והזכיר וכן הסירות והכפות אשר זהב וגו׳. ר״ל בין של זהב בין של כסף הכל לקח:

הספים. אגנות כמו סף רעל (זכריה י״ב):

המחתות. כלים לחתות בהן האש המנקיות. הם היו כעין חצי קנה חלול והיה נותנים אותם בין לחם הפנים להכניס בהן הרוח שלא יתעפשו והוא מלשון נקי:

ואת הספים ומזרקות וסירות וכפות שהיו של כסף או זהב לקח רב טבחים אל אוצר המלך: