חִרְבוּ֙ כׇּל־פָּרֶ֔יהָ יֵרְד֖וּ לַטָּ֑בַח ה֣וֹי עֲלֵיהֶ֔ם כִּי־בָ֥א יוֹמָ֖ם עֵ֥ת פְּקֻדָּתָֽם׃ {ס}

שֵׁיצִיאִי כָּל גִבָּרָהָא אִתְמַסְרָא לִקְטָלָא וַי עֲלֵיהוֹן אֲרֵי מְטָא יוֹם תְּבִירְהוֹן עִדַן סְעוּרַן בִּישַׁתְהוֹן:

חרבו. הרגו בחרב:

כל פריה. הם השרים:

ירדו לטבח. כפל הדבר במ״ש:

הוי עליהם. אוי להם כי בא יום גמולם עת זכרון עוונם:

חרבו. מלשון חרב:

פריה. ר״ל שריה וכן סבבוני פרים רבים (תהילים כ״ב:י״ג):

פקדתם. ענין זכרון:

חרבו, אח"כ הכו בחרב את כל הפרים, וקראו הוי עליהם כי בא יומם להשחט, ובא עת פקדתם הזמן לפקוד את עונם: