כִּרְת֤וּ זוֹרֵ֙עַ֙ מִבָּבֶ֔ל וְתֹפֵ֥שׂ מַגָּ֖ל בְּעֵ֣ת קָצִ֑יר מִפְּנֵי֙ חֶ֣רֶב הַיּוֹנָ֔ה אִ֤ישׁ אֶל־עַמּוֹ֙ יִפְנ֔וּ וְאִ֥ישׁ לְאַרְצ֖וֹ יָנֻֽסוּ׃ {ס}

שֵׁיצוּ מַלְכָּא מִבָּבֶל וַאֲחִדוּ חַרְבָּא בְּעִדַן קְטוֹל מִן קֳדָם חֶרֶב סַנְאָה דְהִיא כַּחֲמַר מְרַוְיָא גְבַר לְעַמֵיהּ יִתְפְּנוּן וּגְבַר לְאַרְעֵיהּ יֶעְרְקוּן:

כרתו. ר״ל לא ימצא עוד בבבל זורע שדות ואוחז מגל בעת הקציר כי תהיה שממה ולא יזרע שמה:

מפני חרב היונה. מפני חרב האויב המאנה ואונסת לעשוק הגוף והממון יפנו משם השכירים עובדי האדמה וינוסו כ״א לעמו ולארצו אשר באו משם:

ותופש. ענין אחיזה:

מגל. הוא החרמש והוא כלי עשוי לקצור בו וכן שלחו מגל (יואל ד׳):

היונה. מלשון אונאה וענינו עשיקת הגוף והממון וכן העיר היונה (צפניה ג׳):

יפנו. ענין סבוב:

כרתו זורע מבבל, בל תשאירו בה לכורמים וליוגבים, ומוסיף שלא ימצא אף תופש מגל בעת קציר, שגם הנזרע כבר לא ימצא מי שיקצרנו, ויען שעד עתה היו בני הנכר שבה אכריהם והקוצרים שדותיהם, אומר שעתה איש אל עמו יפנו, ויתחברו יחד וינוסו איש לארצו: