יִרְמְיָהוּ מ״ח · י״א

שָׁלָן מוֹאֲבָאֵי מִזְעוּרֵיהוֹן וְשָׁקְטִין אִינוּן עַל נִכְסֵיהוֹן וְלָא אִתְגְלִיאוּ מֵאֲתַר לְאַתְרָא וּבְגָלוּתָא לָא הֲלִיכוּ עַל כֵּן אוֹרִיכוּ שְׁלֵיוָא נִכְסֵיהוֹן כְּחַמְרָא דִנְטִיר עַל שָׁמְרֵיהּ וְרֵיחֵיהּ לָא פָג:

שאנן מואב מנעוריו. מעת היה לעם ישב בשלוה והיה שוקט ומונח במקומו כיין הנח על שמריו שאינו מפיג טעמו:

ולא הורק. דומה הוא אל היין אשר לא הורק מהכלי שהושם בו בתחלה אל כלי אחר ולתוספת ביאור אמר שלא הלך מעולם בגולה כי ישב בארצו מעת שנתיישב בה:

על כן. הואיל ולא הורק מכלי אל כלי לכן נשאר בו הטעם ולא נחלף הריח ר״ל לפי שישב בשלוה לכן היה ממולא בכל טובה ולפי שהמשילו ליין אמר לשון הנופל ביין שאם היין נשאר בכלי ששמוהו בו בתחלה נשאר בו הטעם והריח ולא כן כשמריקין אותו מכלי אל כלי:

שאנן. ענין שלום כמו ושאנן ואין מחריד (לעיל טו):

שמריו. הוא הנופל מן המשקה לתחתיות הכלי וכן אך שמריה ימצו (תהלים עה):

הורק. ענין שפיכה כי כשנשפך המשקה מן הכלי נעשה ריק וכן שמן תורק שמך (ש״ה א):

נמר. מלשון תמורה וחלוף ור״ל מטוב לרע:

שאנן, באר הטעם שגזר עליו ה' שיצא לגולה, כי מואב היה שאנן מנעוריו מאין מחריד מבחוץ, ושוקט הוא מבלי מרד בפנים כיין אל שמריו, שהיין שמריקים אותו מכלי אל כלי ישארו השמרים בכלי הראשון והיין הוא בלי שמרים, אבל מואב נשאר על שמריו כי לא הורק מכלי אל כלי והוא עוד בכלי הראשון, על כן עמד טעמו בו כי היין שהוציאוהו מן השמרים יאבד קצת טעמו וריחו, לא כן היין העומד על שמריו, והנמשל שהעם שיגלו אותו ממקום למקום, ישנה מנהגיו ונימוסיו אל מנהגי ונמוסי המדינה שבא לשם, ועי"כ ישונה טעמו וריחו, ר"ל חקיו ומשפטיו והנהגתו אבל מואב לא הורק מכלי אל כלי, ומבאר הנמשל דהיינו שבגולה לא הלך, והוא יושב בארצו מימי קדם קדמתה: