מִקּ֗וֹל שַֽׁעֲטַת֙ פַּרְס֣וֹת אַבִּירָ֔יו מֵרַ֣עַשׁ לְרִכְבּ֔וֹ הֲמ֖וֹן גַּלְגִּלָּ֑יו לֹא־הִפְנ֤וּ אָבוֹת֙ אֶל־בָּנִ֔ים מֵרִפְי֖וֹן יָדָֽיִם׃

מִקַל מַפְסוּעִית פַּרְעַת גִבָּרוֹהִי מִזִיעַ לִרְתִיכוֹהִי אִתְרְגוּשַׁת גַלְגַלוֹהִי לָא מִתְפְּנָן אַבְהָן לְרַחָמָא עַל בְּנִין מֵאִתְרַשְׁלוֹת יְדִין:

מקול שעטת. מקול פסיעות פרסות סוסיו החזקים ומהרעשת קול שיהיה לרכבו ומקול המיית גלגלי המרכבות יאחזם חלחלה עד לא יפנו אבות על בנים להצילם כי ירפו ידיהם ויתיאשו מן ההצלה:

שעטת. ענין פסיעה ואין לו דומה:

אביריו. ענין חוזק:

הפנו. ענינו פניית הפנים:

מרפיון ידים. כן יקרא המתייאש וכן הוא יגע ורפה ידים (ש״ב יז):

מקול, אומר אבל שטף זה גרוע משטף מים, כי מקול שעטת פרסות הסוסים האבירים, ורעש של הרכב והמון של הגלגלים, לא הפנו אבות אל בנים, שבשטף מים כל אב פונה להציל ילדיו אבל בשטף זה של הגדודים ששטפו הארץ רפו ידים מלהציל נפשות בניו ובנותיו: