יִרְמְיָהוּ מ״ה · ג׳

אֲמַרְתְּ וַי כְּעַן לִי אֲרֵי אוֹסִיף יְיָ דַוָן עַל תַּבְרִי לָאֵיתִי בְּתֵינְחָתִי וּנְבוּאָה לָא אַשְׁכְּחֵית:

כי יסף ה׳. ה׳ הוסיף לי יגון על המכאוב שמאז כי מאז ששמעתי ממך נבואת הפורעניות הוכאב לבי ועתה בכותבי המגלה כאלו כבר נעשתה נתוסף בי יגון:

יגעתי באנחתי. ואני עיף ויגע במה שאני מתאנח תמיד ודואג על ביאת הפורעניות:

ומנוחה לא מצאתי. כאומר הנה מה שאני כותב לך המגלה ולא אחר הוא על כי מה שאני משמש אותך תדיר ולומד ממך ומדוע אם כן לא שרתה עלי הנבואה ולמה נשתניתי משאר תלמידי הנביאים ורק את הרע קבלתי ולא את הטוב:

יסף. מלשון הוספה:

ומנוחה. עניינו נבואה ע״ש המקרא ותנח עליהם הרוח (במדבר י״א:כ״ו):

אמרת, ברוך היה מכין א"ע לנבואה ולא נחה עליו הרוח, ובעת כתב הנבואות על ספר היה לו צער כפול באשר היה משרת את ירמיה רק לכתיבה, ולא חל עליו איזה הארה נבואיית כפי הראוי לאיש הרוח בעמדו לפני הנביא בעת יחול הנבואה עליו, ובשגם בהיותו כלי מסייע בהעלות דברי אלהים על ספר הלא יתנבא גם הוא, כמו שהיה בבני הנביאים ומעשה דשאול יוכיח, ועז"א יסף ה' יגון על מכאובי כי ראה שכ"ש שלא יזכה לזה בעת אחרת, והנה יגעתי באנחתי על רוב ההכנות שעשה למצוא דבר אלהים, ובכ"ז מנוחה לא מצאתי שתנח עלי רוח הקודש: