יִרְמְיָהוּ מ״ד · י״ב

וְאֶסַב יַת שְׁאָרָא דְבֵית יְהוּדָה דְשַׁוִיאוּ אַפֵּיהוֹן לְמֵיעַל לְאַרְעָא דְמִצְרַיִם לְאִתּוֹתָבָא תַמָן וִיסוּפוּן כּוּלְהוֹן בְּאַרְעָא דְמִצְרַיִם יִתְרְמוּן בְּחַרְבָּא וּבְכַפְנָא יְסוּפוּן מִזְעֵירָא וְעַד רַבָּא בְּחַרְבָּא וּבְכַפְנָא יְמוּתוּן וִיהוֹן לְמוֹמֵי וּלְצָדוּ וְלִלְוָטָא וּלְחִסוּדִין:

ולקחתי. ר״ל אקחם אל הרעה:

ותמו כל. כולם יכלו:

לאלה וכו׳. ישבעו בהם ויתמהו על מפלתם ויפלו בהם קללותיהם ויחרפו אותם:

ותמו. ענין כליון והשלמה:

לאלה. ענין שבועה:

לשמה. לתמהון:

ולקחתי מפני שהיו ביניהם שתי כתות, כת אחת שבאו למצרים להשתקע שם והם שרי החילים והזדים, וכת אחרת שבאו בעל כרחם עם השרים כמ"ש ויקח יוחנן בן קרח את כל שארית יהודה, (למעלה מ"ג ה') והיה בדעתם לשוב לארץ יהודה, אמר שהכת הראשונה אשר שמו פניהם לבוא ארץ מצרים, שעיקר מגמת פניהם היתה להיות בארץ מצרים, הם יתמו כל לגמרי, כי בחרב וברעב יתמו, ומוסיף מקטן ועד גדול בחרב וברעב ימתו, כי לרוב יפלו הגדולים בחרב מלחמה כי הם הלוחמים ולא ברעב כי יבקשו אוכל למו, והקטנים יפלו ברעב מעניים ולא בחרב כי לא ילחמו, ועתה ישוו הקטן והגדול למות בין בחרב בין ברעב, וחוץ מזה והיו לאלה לשמה, כי: