וַיֹּ֛אמֶר הַמֶּ֥לֶךְ צִדְקִיָּ֖הוּ אֶֽל־יִרְמְיָ֑הוּ אֲנִ֧י דֹאֵ֣ג אֶת־הַיְּהוּדִ֗ים אֲשֶׁ֤ר נָֽפְלוּ֙ אֶל־הַכַּשְׂדִּ֔ים פֶּֽן־יִתְּנ֥וּ אֹתִ֛י בְּיָדָ֖ם וְהִתְעַלְּלוּ־בִֽי׃

וַאֲמַר מַלְכָּא צִדְקִיָה לְיִרְמְיָה אֲנָא יָצֵיף מִן יְהוּדָאֵי דְאִשְׁתְּמָעוּ לְכַסְדָאֵי דִלְמָא יִמְסְרוּן יָתִי בִּידֵיהוֹן וְיִתְלַעֲבוּן בִּי:

את היהודים. מן היהודים אשר נטו מאז אל הכשדים:

פן יתנו. פן הכשדים ימסרו אותי בידם על שהקדימו להשלים עמהם והיהודים ההם יתעללו בי:

דואג. ענין פחד ומורא:

את היהודים. מן היהודים וכן כצאתי את העיר (שמות ט) ומשפטו מן העיר:

נפלו. ענין חניה והתחברות:

והתעללו. ענין לעג ובזיון כמו כי התעללת בי (במדבר כב):

אני דאג את היהודים, מפני שהיו בירושלים שתי כתות, כת א' שרצו להשלים עם הכשדים, וכת השרים עם המלך שרצו להלחם, ושתי הכתות נלחמו זה בזה כמ"ש ביחזקאל סי' כ"א, וע"כ היהודים שנפלו אל הכשדים היו שונאים את צדקיהו וירא פן יתנו אותו בידם, והנה הנביא אמר לו אם יצא תצא וחיתה נפשך, ולא אמר וייטב לך ותחי נפשך כמ"ש אח"ז, וא"כ לא הבטיח לו רק שיחיה, והתירא פן יתנהו ביד היהודים ויחיה חיי הבוז והקלון: